ד

אל: צפורה, כנרת

יפו, ט' אדר ב' ע"ט [11.3.1919]

צפורה!

 

רק "צפורה" ולא יותר? לא, הרבה הרבה יותר, אלא שכל זה יחד, שוב אינו אלא - צפורה!

כמה זמן עבר; ומה עבר, אֵי אני ואיֵך את?[1] הלא את איתי ובתוכי תמיד תמיד ובשבתי עתה לכתוב לך, כאילו נחצית, נפלגת והיית לשתיים: צפורה אחת השוכנת תמיד בחדרי חדריו של לבבי וצפורה אחרת - רחוקה רחוקה ממני, מעורפלת בענני המרחק והזמן... והלא כך היה תמיד תמיד.

מתי תתאחדנה שתי צפורות אלו לאחת? זוהי השאלה המנקרת ומשתתקת, התוקפת ומרפה.

מה היה לי כי לא כתבתי לך כל הזמן. מי יודע מה חשבת עלי. שמא התגנב חשש ללבך, כי הממתני יפו, כי היו לי אולי אלו פגישות שהִיגוּני מן המסילה. לא ולא ולא. רק נתבלבלתי קצת ולא יותר. והבלבול היה יותר מנפשי - מעשי, בלבול של עולם המציאות שלי שהשפיע על הנפש. קפיצה קפצתי על מנת לחזור - ולא חזרתי. נשארתי במקום שהטלתי את עצמי. זה סכסך אותי קצת. הייתה אסיפה בפ"ת. בוודאי סיפר לך שאול עליה בפרטי פרטים. אלה היו ימים נהדרים ונוראים. גאון ושבר היו בהם. לא במליצה סתם, כ"א בהדגשת כל מילה ומילה לחוד. היא בלעה, ספגה את כולי.

הייתה לי שיחה עם יעקב[2] שזיעזעה קצת את האושיות המוסריים שלי, זיעזעה אבל לא ערערה. ואני אומר לעצמי שוב, כי איתי הצדק. ושוב, כי מותר להעיז כלפי כל העולם, אשר אינו אלא אוסף פרטים כמוני. אני מרמז ואיני מדבר ואת יכולה לחשוב מי יודע מה. מוטב שאחדל מזה. לפזר את הספק שיוכל אולי להתעורר אצלך, אומר לך, כי יעקב עֵר ורענן, בריא לגמרי ברוחו, מאמין בעתיד - עתידנו, שואף ללמוד ולנסיעה לחו"ל עם כולנו יחד, אלא שיש קוץ באליה, קוץ זה אומר הוא כנראה לעקור...

ובשובי ליפו היה עלי להחל מייד בעבודה החדשה שלי - והייתי עייף מאוד ולא הספקתי לנוח. וגם עתה עמוס אני מכל צד. אין שום דבר גדול, מרכזי. הכול דברים קטנים, מטרידים, מעסיקים ללא הנאה. אין דבר. אך מפני מזה כה קשה לכתוב.

אולי לא טוב שעזבתי את ר"פ ואת עבודת ההכנה שהתחלתי בה. תמיד טוב להתכונן מלהחל בהגשמה. וגם עתה משלה אני את עצמי בתקווה, כי עוד ישוב לי זמן ההתכוננות.

הייתי רוצה מאוד שנתראה בימים אלה. סלחי לי על האנוכיות, אהובה שלי (סלחי גם על זה). רוצה הייתי, כי תראיני עתה. יש לי לפעמים ערבים טובים. רוח טובה ורעננה נחה עלי, ומרגיש אני בהשריה ידועה; אני יכול לדבר הרבה ולדבר יפה, ולספר ולעניין ולהלהיב. ואין מי...

אלא שכל אלה אינם אלא ניצוצות, ניצוצות; ניתָזים וכבים, פורחים מבהיקים ונעלמים; ניצוצות בודדים וגם אלומות. ניצוצות; אך השלהבת איננה. ומתי תהיה, והתהיה?  והעלול אני והמסוגל אני בכלל להבעיר וללַקֵח שלהבת? או תמיד יהיו ניתזים ממני רק ניצוצות ניצוצות, ויגיע יום שגם זה יחדל, ואשאר - גל אפר עומם? הגידי! יקרה, אהובה, יחידה – הגידי!

העבודה שלי גדולה ורחבה ונאדרה - אם תתפתח; והיא פעוטה וצרה וזעומה אם תישאר בגבוליה. והכול קשה ורע מסביב. קשה לספר לך הכול, וגם אין עוד דבר-מה מסוים שאפשר לספרו, כי עוד לא התחלתי באמת, כי בכלל עוד שום דבר לא התחיל. מתאזר אני בסבלנות. ואם לא יהיה סיפוק גם להבא - אתכנס שוב לתוך עצמי, ואתחיל טוב ללמוד ולאגור לתוך עצמי. אין טוב מזה.

מתי תבואי? למה אינך כותבת?

אני אסע לפסח לראש פינה. ואת בוודאי תבואי לפסח הנה. ואחר הפסח אשוב אני הנה ואת תשובי כנרתה? ואולי לא נתראה. האפשר? כתבי על תוכניתך.

שמעי - גערי בי, נזפי בי. מדוע - איני יודע: לא חטאתי, לא פשעתי. רק רוצה אני לשמוע ממך תוכחה, אולי מתוכה ארגיש אהבה.

שלום לך. המכתב מקוטע ומרוסק. ניצוצות ניתזים. כך אני עתה.

 

משה

 

ואת שוב תכתבי לי מכתב,

ולמחרתו תעבור עליך רוח,

ולא תשלחיהו?

 

הערות