ג

אל: בני המשפחה, ראש פינה

יפו, ח' אדר ב', ע"ט [10.3.1919]

יקירַי, חביבַי, אהובַי!

 

סוף סוף ישבתי לערוך את אותו המכתב הארוך, הרחב  והמקיף אשר חבתי לכם. ישבתי - ואין אני יודע איך ובמה להתחיל, באיזה סדר לבחור וכיצד לסיים. הרי זמן כה קצר עבר מיום שנפרדנו, ונדמה לי, כי דרך כה ארוכה עברתי. אך בנסותי לסקור את אשר מאחורי, נראה לי כאילו ניטשטש ונמחה המסלול בו דרכתי, ואין בכוח הזיכרון לקבוע נקודות-עזר עיקריות ולהתוות עפ"יהן את המסילה האבודה.

הטעם לטשטוש ולבלבול נפשי זה הנהו אולי הקפיצה הפתאומית שקפצתי, גם בעבירה מסביבה לסביבה וגם בהחלטה להישאר ביפו, שלא הייתה בְּשֵלה דיה. אך אין כבר לבקר ולהתחרט. הדבר נעשה, וצריך להתחשב בו כבכל מציאות.

לקיים מה שלמדנו עם יהודה וגאולה מאחד מחכמי-אומות-העולם (ליפֶּרְט)[1] וגם להקל עלי את "המלאכה אשר לפני" (בסגנון ובתרגום) - אניח את הסדר החביב עלי דווקא תמיד, והוא סדר הזמנים, ואנקוט את סדר המאורעות, המעשים ותיאורים שונים סתם.

הדבר היותר חשוב שאירע לי הוא דבר הישארי ביפו למרות נוסעי בדעה תקיפה לשוב לר"פ, ויהי מה. איך קרה הדבר? אליהו[2] כבר כתב במכתבו האחרון, שנתקבל עוד בהיותי בבית, על ה"עבודה" שבהרב[3] "הכין" בשבילי.[4] איני רוצה לנגוע עתה ב"שיטתו" של בהרב. על זה ידובר עוד.[5] נעבור לעצם העניין.

קודם כל מי הוא חנקין. חנקין הוא אדם שהקדיש את חייו לקניית קרקעות - במילים יותר נאצלות, "לגאולת הארץ". צריך לדייק מאוד מאוד בביטוי זה, יותר נכון במונח זה. גאולת הארץ זהו מומנט חשוב מאוד, אולי היותר חשוב, עכ"פ היותר "ראשון" שישנו בעבודתנו. הוא יסוד המוֹסד עליו נכון הכול. יחד עם זה הוא מומנט מוגבל מאוד, צר מאוד. זוהי אינה אלא העברה מרשות לרשות, שלילה והַנְחָלָה, לא יותר. מושג זה אינו קשור כלל למושגי "בניין הארץ", ומתוך זה אינו מחייב שום השקפת-עולם ושום רעיון מוביל, שום אידיאל לאומי או חברתי - או שניהם יחד - שבבניין זה. זוהי לא יצירה, כ"א התקנת הסדן ליצירה - סדן שיוכל להינחֵת עליו כל קורנס ויוכל להֵיחשל עליו כל כלי בצורה שירצה בה אותו הקורנס או המניפו (יהודה יבין אם אומר לו "ליליינבלום"[6] בתור רעיון). אגב, ז'בוטינסקי[7] מביט על כל ה"בניין" בהשקפה זו שהבעתי על "גאולת הארץ", ז"א העיקר - הבניין; האופן, הדרך, הסגנון - טפלים. העיקר שייעשה הדבר; איך ובאיזה אופן ייעשה, איזו צורה ילבש ולְמה יהיה מכוון - כל זה לא אכפת. אבל זה רק אגב. אני נוגע בזה רק משום הקוּרבה ההגיונית, וגם ללמד את הילדים [יהודה וגאולה] לדעת את ההשקפה הזו, כי היא תהיה בוודאי השלטת ברוב העצום של יישוב-עתידנו, ולהעירם לחשוב על התהום הרובצת בינה ובין הרעיונות שבמחנה העובדים בארץ.

והנה הוצע לפני - ע"י טהון[8] וחנקין - לעבוד בתור עוזרו של האחרון. נאמרו המון תשבוחות לי, לכישרונותיי, לידיעותיי וכו' וכו'. הובע "ecce homo" [זה האיש]. צריך לדעת, כי חנקין - עם שכלו החזק ומרצו הכביר וניסיונו העצום בידיעת הארץ, הערבים, אופני הקנייה, הפוליטיקה וכו' וכו' - הוא אדם שאינו יודע קרוא וכתוב ממש, בֶזְגְרַמַוֹטְני, [רוסית: בער]. השפה היחידה שהוא שולט בה באופן הגון היא הרוסית. מפטפט צרפתית וערבית ולא יותר. מדבר מעט מאוד עברית. לכתוב אינו יודע בשום שפה - חוץ מרוסית, החשובה כמובן כאפס לגבי עבודתו, הן פנימה הן חוצה. במוחו מגובב בניין ענקי: תולדות כל הקרקעות שביישוב, ממי, מתי ואיך ועל שם מי נקנו וכו'; אפשרויות של קניות בהמון מקומות; שאריות שונות שצריך לספחן; שלשלות היחסים בין בעלי הקרקעות וכו' וכו'. כל זה בבחינת תורה שבעל-פה, וכל זה יאבד בבת-אחת ביום שלא יהיה חנקין. וכבר קרתה אבדה זו בגלוֹתוֹ לבְּרוּסה.[9]

נוסף לזה, עומדת העבודה עתה להתרחב מי יודע כמה מונים. אומנם עכשיו אין אפשרות רשמית לקנות קרקע, אבל

ראשית, מוצאים תחבולות כיצד לקנות גם נגד האיסור;

ושנית, חשוב מאוד לפרוש עתה רשת על כל הארץ, רשת של חקירת מצב הקרקעות ובעליהם, של ריגול במובן ידוע - עם קשר אמיץ של הודעה לַמרכז.

מובן שאין בכוח חנקין לנהל זאת, וכאן באה, או צריכה לבוא, העזרה שלי.

אם לנסח את הדברים שנאמרו באוזנו ולסכמם, יוצא: הזמינוני -

ראשית, משים שאני יודע ערבית ותורכית (חשוב מאוד, כי הרי כל תעודות הקרקעות בכל הארץ כתובות תורכית);

שנית, משום שאני אדם משכיל בכלל ויודע עוד שפות ואוכל להיות מזכיר מושלם;

שלישית, משום שהעניין חשוב מאוד ודורש איש ישר בהחלט, כי יש כאן אפשרות נוחה וקלה להתעשר על חשבון הציבור באופן היותר עדין ולא מורגש, ואני בעניין זה אדם בטוח לדידם.

אחר שקלה-וטריה ארוכה עם עצמי, ואחר היוועצות ממושכה באליהו ובדב[10] (ואיני צריך לומר ביקותיאל [בהרב] כי הוא במובן ידוע המחולל והוא איתי תמיד), הוחלט פה אחד כי עלי לקבל עבודה זו. גם את הדודים[11] שיתפתי בבקשת עצה, וגם הם סמכו ידם על הדבר.

 

נימוקי: את חפצי לעסוק זמן ידוע באיזה עניין חי בארץ עד נסיעתי לחו"ל, ידעתם כולכם, והנה כאן הרגשתי שעניין טוב ומתאים מזה לא יצויר בשבילי. העבודה כשהיא לעצמה עלולה לספק בן-אדם כמוני לגמרי, לדרוש את התערות כל מרצו ושימוש בכל ידיעותיו וניסיונותיו בנוגע ל"מלאכת העבודה" בכלל, אם אפשר לומר כך. יש בה מקום לגילוי יוזמה עצמית וכו'. מלבד זה, עשויה עבודה זו לשמש בסיס ואמצעי לדברים אחרים. היא מביאה לידי מגע ממשי עם הארץ, מחדירה את האדם לכל הפינות הנידחות, לכל המסתרים והקיפולים הסמויים לכאורה מן העין. היא מביאה לידי מו"מ תמידי ומעשי - בלי דיפלומטיה תפלה "לשמה" - עם הערבים. הן נושא העבודה עצמו - קרקעות (רצוני לאמור בזה, כי היסוד ואמת-המידה של הפוליטיקה שלנו כלפי הערבים צריכה להיות פוליטיקת הקרקעות שבינינו) - והן עצם המגע התמידי עם הערבים שישנו בה, עלולים לשמש כבסיס היותר טוב למציאת הדרך הנכונה לפוליטיקה שלנו כלפי הערבים, דרך ממשית ומציאותית, שלא תהיה לא פרי החשיבה ההגיונית המופשטת של השולחן הירוק המכוסה ספירות וְּמנִיות, וגם לא תוצאת איזו תרמית ואחיזת עיניים עצמית, מתוך שיחות טרקליניות מתובלות בחילופי מחמאות כוזבות.

בכל זה כוונתי להביע, כי לשם תועלת עצמית אין כעבודה זו להקניית ידיעות וניסיון באותם הדברים, אשר חשבתי והתכוננתי אליהם תמיד.

אבל גם תועלת הכלל חייבה את הסכמתי, ועל זאת עמדו בעיקר אליהו ודב. ברור הוא, כי אם גם לא נשים לב לצד האישי - הנטיות, הכישרונות וכו' - הריני אחד היחידים בארץ המסוגלים לעבודה זו והיכולים להפרותה, מפני היות המכשירים היותר נחוצים לעבודה זו נמצאים דווקא בידי. חוץ מזה, חשוב לאין ערוך כי בענף עבודה זה יימצא בן אדם שיידע לעמוד על משמר עניינים ידועים, ולכוון את המעשים למטרה ידועה, להיות מצח נדושה ועורף קשה לכל הפוליטיקה של יחסים פרטיים ותועליות אישיות, המצויות בעבודה זו כבכל אחרת, והעלולות להזיק לה ביותר.

וכך הסכמתי. בראשונה חשבתי לא להחל מייד, כ"א לקיים את החלטתי הקודמת לשוב הגלילה ורק אחר פסח לבוא הנה, כאשר חשבתי בצאתי מר"פ. אך ה"גדולים" ביקשוני במפגיע לחזור מדעתי זו ולהחל תיכף, כי כבר עתה רבה העזובה והעבודה תובעת את האדם. והדרישה הזו, עם ההסתכלות במצב ובצירוף השינוי הלא מוחש שחל בי בעקב השפעת הסביבה - הציגו בבת-אחת את כל השאלה באופן אחר ונעשה לי ברור, כי לשוב עתה לר"פ ולהיכלא שוב בלימודי - כאילו חסר מובן הוא. עתה עבר כבר זמן ידוע אחר שינוי דעה זו, ובהסתכלי עתה, אין אני יכול להכריע ולומר עם מי הצדק, עם "אני" שבר"פ או עם "אני" שפֹה.

דבר אחד ברור: לו נשארתי בר"פ ולא נסעתי הנה כלל, כי אז היה raison d'etre [טעם הקיום, היגיון] להישארותי שם בתור המשך בלתי-פוסק של עניין שהותחל בו, ושהוצא מרץ עליו. אך כיוון שקפצתי קפיצה והטלתי עצמי ליפו, שוב לא היה כל היגיון לקפיצה חזרה. פה לפני כבר עבודה, ואני דוחה אותה לכמה זמן - ולשם מה? רק לחודש-חודשיים, לשם המשכת ההתכוננות שלי עוד קצת, עד גבול ידוע. והרי גבול זה אינו דבר החלטי, אינו קיים כשהוא לעצמו; קיים הוא רק בהכרתי ובדמיוני, מפני שהתוויתיו לעצמי בהחילי בהתכוננות זו. כלום רק משום זה עלי להמשיך, בשעה שמזדמן לי דבר חדש?

עוד דבר: הרגשתי שאחר שאשוב מיפו, בייחוד אחר האספות,[12] יכבד עלי מאוד, ואולי א"א יהיה לגמרי להיכלא שוב בחדר אחד לימים שלמים ולשקוד על פסיעות קטנות בלימוד שפות. שוב אותה מחשבה: לא צריך היה לנסוע כלל אך משנסעתי - אין לשוב. לזה נוסף, כי אפשר להמשיך את לימוד האנגלית והערבית גם פה, ואם לא יהיה די זמן ללימוד העיוני, הרי יש תחת זה רְבוּתה אחרת - האפשרות להתאמן בדיבור וכו'.

ועוד צד אחד - והוא החומרי. הרשיתי לעצמי לשבת חודשים אחדים בר"פ בתור טפיל, אוכל מזונות על שולחן ערוך. הרשיתי לעצמי דבר זה סתם, מפני שצורך נפשי היה בי לחיים אלה וזיכיתי את עצמי, בחשבי כי לעתיד לבוא "אשלם" כפל כפליים. והנה באתי ליפו ושקעתי קצת באטמוספרה שבבתי הדודים - של חיפוש דרכי פרנסה, גישוש באפלת המצב החדש ואי-ביטחון בעתיד. ולי, לבחור גדול ומבוגר מציעים עבודה, עבודה המשתלמת כמובן, ואני דוחָהּ ושב לאותו השולחן המוכן? [הדוד] וולודיה לא דיבר על צד זה כלל, אך הרגשתי מן הטון שלו, כי חשוב בעיניו מאוד דבר היווסף מקור פרנסה חדש.

אני חושב שאין לפרט ולהפליג בביאורים יותר. בוודאי הבינותם אותי.

אומר בקיצור על המצב עתה. ביום ו', כ"ח אדר א, שבתי מפ"ת, מן הוועידה, וביום א' התחלתי לעבוד. העבודה אינה משרדית ולא תהיה משרדית כלל. זה עיקר חשוב בשבילי. אין לי שעות קבועות, ובכלל אין לי אדון, אני אדון לעצמי, או יותר נכון - העבודה עצמה אדון לי. לע"ע יש אומנם הרבה עבודה, גם מעייפת היא מאוד, אך לעצם העניין עוד טרם הגעתי. חנקין אינו פה עתה, הוא נסע מצריימה. אני עובד לע"ע לבדי. כן, עוד לא אמרתי לכם את המשכורת: 20 פונט לחודש, זה לא מעט, אך גם לא הרבה לפי המשכורות שפה.

היה בדעתי לכתוב לכם באופן רחב על הוועידה בפ"ת. עתה רואה אני כי יותר מדי זמן ומקום יתפוש הדבר. אבל זה לא אכפת כ"כ. העיקר, חושש אני שעם כל הרחבוּת והפירוט לא יצליח בידי להציג לפניכם את הוועידה חיה[13] ע"כ אל נא תקפידו, יקירַי, אם אדחה את הדבר לשיחה בע"פ. אני חושב שבפסח אהיה אצלכם,[14] ואז אספר לכם הכול באופן חי וטרי ומפורט. הדבר הוא יותר ממעניין ויותר מחשוב, אך אינו בשבילכם עניין שהשעה דוחקת לו. מוטב שתחכו זמן-מה ותשמעו הרצאה ברורה ואמיתית יותר.

שלום ונשיקות אין מספר לכם, יקירַי,

 

משה

 

הערות