[1] צפורה מאירוב (1986-1973) (להלן: צפורה, צ"ש). בוגרת מחזור ג' של גימנסיה הרצליה (להלן ג"ה), חברתו של מ"ש ולימים רעייתו. הקשר ביניהם התחזק בימי שירותו של מ"ש בצבא העותמאני (ר' מכתביו אליה באותה תקופה בנתראה).

[2] משפחת שרתוק, - האם פניה ("ממה") וילדיה רבקה, עדה, יהודה גאולה - גלו לראש פינה לאחר גירוש תושבי ת"א באפריל 1917. הבן משה שירת אז בצבא העותמאני, ובהתמוטט צבא זה בשלהי נובמבר 1918 הדרים מחלב לראש פינה והצטרף למשפחה.

[3] מכתביה-פתקאותיה של צ"ש למ"ש שנכתבו עד מועד זה, לא נשתמרו. בידינו רק שני מכתבים שלה אל מ"ש, מ-16 ו-21 בדצמבר 1918, שקטעים מהם יצותתו בהערות להלן.

[4] לפי משלי יג 12.

[5] בשנתו האחרונה בצבא העותמאני שירת מ"ש ב"אתרה" (,(Eizenbahn TRansport Abteilung  מנהלת התעבורה הצבאית ברכבות, שפעלה בצומת הצבאי החשוב שבחלב.

[6] עוד במהלך שירותו בחלב היה נהיר למ"ש כי בתום המלחמה תהיה האנגלית השפה השלטונית בא"י, לכן החל ללמוד שם שפה זו, שמינית באוצר לשונותיו: רוסית, עברית, ערבית, גרמנית, צרפתית, תורכית ויידיש. בהגיעו מחלב פנה מ"ש לד"ר חנה ברכיהו, רופאה שלמדה באנגליה (בעלה מאיר שימש בשנים 1918-19 רופא במושבות הגליל), וביקש ממנה ללמדו אנגלית. כשזו הסתייגה וטענה שמעולם לא לימדה, אמר לה מ"ש: "איך ללמד - אני אומר לך. עליך לדעת מה ללמד" (עדות עדה גולומב ליעל מדיני, 1970).

[7] אחד מן "הדברים האחרים" היה סיוע לאחיו ולאחותו הצעירים יהודה ו(17) וגאולה (15) לחזור ללמודים סדירים בג"ה. מ"ש גם ביקש להעניק להם מן המורשת הרוחנית של האב, יעקב שרתוק שמת ב-1913, שנמנעה מהם בשל צעירותם. עיסוק נוסף של מ"ש היה תרגום שירי משוררים רוסיים לעברית. לימים, כשהוציא שירים אלה לאור בקובץ "מחברת תרגומי שירה" (עם עובד, 1965), כתב בהקדמה: "בשנת תרע"ט, עם שובי מן הצבא התורכי ועד שנכנסתי למסלול של עבודה סדירה [---] התעוררתי לנסות את כוחי בתרגום שירים, תחילה משל לרמונטוב, המשורר שהיה אהוב עלי משנות ילדותי ברוסיה, [---] אתגר משובה להריק לעברית שירים מתנגנים, תוך שמירה קפדנית על משקלם וחרוזם".

[8] לא נהיר ממה נבעה הסתייגותו של מ"ש ממה שהתרחש ביהודה. אפשר שדבקה בו ההסתייגות שהביעו שתי אחיותיו מהשמחה ששררה שם לרגל הכיבוש הבריטי, לדידן "החלפת אדון באדון" (הסתייגות שרבים בגליל, ובייחוד אנשי "השומר", היו שותפים לה, שכן לא האמינו שהשלטון הבריטי החדש יבטיח את שלום היישוב), ואפשר שחש אי-נוחות על שום שנשאר נאמן לצבא העותמאני עד לרגע האחרון, שעה שחבריו שהתגייסו לגדוד העברי - חלקם לאחר שערקו מן הצבא העותמאני המובס והולך - נמנו עם הצד המנצח, ש"ההיסטוריה" ניצבה לימינו.

[9] לספוג השראה. גם צ"ש נזקקה למושג זה במכתבה למ"ש  מ-21.12.1918:

אני כותבת לך בשדה [---] יושבת אני על כד שבור ועל סל מלא חצילים. באתי לשדה "להשרות". ובאמת, הירק שסביבי, מראה האפונה, הבצלים ושאר הירקות שנזרעו על-ידי ממלאים אותי רוח חדשה, רעננה.

[10] מקור הביטוי לא נתחוור.

[11] במניין חמש השנים כולל מ"ש את שנת לימודיו בקושטא, שנקטעה בפרוץ מל"ע-1, ואת שנות שירותו בצבא העותמני.

[12] הגדוד הא"י חנה בתל-אל-כביר, מצרים, והועסק בשמירה על אלפי השבויים התורכיים שרוכזו שם. "היה זה תפקיד הרחוק מלרומם את הנפש. התסיסה הפנימית בגדוד גברה. היא מצאה לה ביטוי בקריאה: 'ארץ ישראל נשתחררה ואנחנו בגלות'"; "קשה היה הרגע שבו נתברר סופית, כי הגדוד לא יזכה להשתתף בכיבוש הארץ" (עילם/הגדודים, עמ' 274, 275). רק בשלהי דצמבר 1918 הועבר הגדוד לחיפה (שם, עמ' 278).

[13] צ"ש יצאה לכנרת ב-1917 ועבדה שם כשלוש שנים, שנתיים ב"קבוצת הצעירות" ששכנה על שפת הכנרת, ושנה כחברת הקבוצה. מאז בוא מ"ש לר"פ בסוף נובמבר 1918 ביקר את צ"ש בכנרת פעמים אחדות (זיכרונות צ"ש, 1966). נראה, כי במכתביה למ"ש, שקדמו למכתב זה, הודיעה לו על כוונתה לנסוע לזמן-מה ליהודה. כוונה זו נתחזקה למשמע הידיעה על בוא אונייה לנמל יפו. ב-16.12.1918 כתבה לו:

הערב באו מיפו וסיפרו ע"ז שבאה אונייה מאודסה. באו בה 420 איש. שבו הגולים [---] הידיעה ע"ד האנשים וע"ד המכתבים הרבים שהביאו איתם אינה נותנת לי אפשרות לשבת במנוחה [---] אין לך מושג עד כמה מצטערת אני על שאסע בלעדיך. כאשר היית פה, היית זמן כה קצר ושנינו היינו כ"כ מבולבלים עד שלא הספקנו לדבר על כל מה שהיה לנו לדבר [---] בטוחה אני שאתה אין לך מושג ברור אודותיי. אינך יודע מה לי, מה בי ומה איתי.

[14] במכתבה למ"ש מ-21.12.1918 כתבה צפורה:

הצעירות שעובדות איתי [---] אינן יודעות ע"ד השדים הקטנים שרוקדים בתוך תוכי ושאינם נותנים לי מנוח לעתים כה קרובות. אתת יודע, משה, שהשדים הקטנים האלה הם שאינם נותנים לי את האפשרות לכתוב לך, ולשלות לך כל מה שאני כותבת אליך. ולא מכתב אחד נשאר בקופסא בלתי נשלח. מה אצור בהם בשבילך? מפני האצור בהם אני גונזת אותם ולפעמים קורעת, והרבה מן "האמיתות" שלי אינן מגיעות עדיך. מכאיבה לי עד מאוד הכרתי, שאתה אינך מכיר אותי כמו שאני מכירה אותך.

[15] ר' עליו במכתב ג הע' 2.

[16] ר' עליו במכתב ג הע' 10.

[17] רבקה שרתוק (1893-1940) (להלן רבקה, רבצ'קה), אחותו הבכירה של מ"ש. לימים רעיית דב הוז (להלן דב, ד"ה). מהיותם קרובים בגיל נרקמו בין משה לרבקה יחסי אחווה מיוחדים. מסורת של חליפת מכתבים התקיימה ביניהם מאז יצא מ"ש בסוף 1913 ללימודים בקושטא, ואח"כ במהלך שלוש שנות שירותו בצבא העותמאני בימי מל"ע-1, ונמשכה כל ימי לימודיהם בחו"ל. רבקה, שמנעוריה הקדישה את עצמה לנגינת פסנתר, החליטה להשתלם במקצוע זה בחו"ל ויצאה לווינה בספטמבר 1920 (ר' עליה בנספח "על בני המשפחה" עמ' 481).

[18] שכן לא יכלה להיפנות מניהול המעון ליתומי המלחמה בצפת, שנטלה על עצמה יחד עם אחותה עדה.