נספח 18. מזיכרונות נחום גולדמן^[1]

 

שיחה גורלית עם הקנצלר אדנאואר

 

 

שנים מעטות אחרי שנסתיימה המלחמה כבר החלו בגרמניה המובסת סימני התאוששות ראשונים. כאמור, סמכויות השלטון הריבוני הושבו לה בהדרגה, בעוד שסמכויותיהם של שלטונות הכיבוש הלכו ונצטמצמו. לאור תהליך זה היה ברור לי כי לטווח ארוך ניתן יהיה להשיג את מילוי התביעות היהודיות רק בדרך של הסכם ישיר עם גרמניה עצמה. לא האמנתי שבנות-הברית המערביות תהיינה מוכנות - בעוד ״המלחמה הקרה״ בעיצומה - לכפות על גרמניה בניגוד לרצונה היענות בקנה-מידה רחב לתביעות היהודיות. מאידך לא היו לי כל אשליות ביחס לקשיים העצומים הצפויים לכל מי שיבקש לשכנע את העם היהודי לפתוח במגעים ישירים עם גרמניה.

אולם השעה לא דחקה, וניתן היה להמתין שנים אחדות עד אשר יקהה קמעה עוקצו של הכאב. הכלכלה הגרמנית עדיין שרויה הייתה בתוהו-ובוהו ואפילו בנות-הברית, מתוך עניין לשקמה ולהבריאה, היו דוחות אז תביעות גדולות שלא היה בכוחה של גרמניה לעמוד בהן. בעיית השילומים הוקפאה אפוא עד אשר השתנו הנסיבות והגיעה העת להעלותה מחדש.

באותן שנים, 1950-1945, היינו אנו-עצמנו שקועים ראשנו ורובנו בהגשת סעד רוחני וחומרי לחצי מיליון הפליטים היהודיים שעדיין ישבו במחנות גרמניים, ובחיסולם של מחנות אלה על-ידי העלאת יושביהם לארץ-ישראל. אכן, נוכח המאבק על העלייה, אותו מבצע מפואר של עלייה ב׳, החווירה שאלת השילומים עד כי כמעט ונשכחה כליל. רק קבוצה קטנה בהנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״ ובראשה יושב-ראש האגף האירופי שלה, ד"ר נח בארו, הוסיפה לדבוק ברעיון זה ולחפש ללא ליאות אחרי אפשרויות למילוי התביעות.

מעט מעט השתנו פני הדברים: מחנות העקורים החלו מתרוקנים מיושביהם וחוסלו בזה אחר זה. בגרמניה נפתחה בעקבות רפורמת המטבע תקופה של התאוששות כלכלית, והחשוב מכל - מדינת ישראל קלטה כחצי מיליון פליטים יהודיים ואפשרה להם לבנות את חייהם מחדש. עתה שוב הועלתה מצדדים שונים בעיית השילומים, אך במקרים רבים נעשה הדבר בצורה פזיזה ובלתי-הולמת. קבוצות יהודיות בלתי-מוסמכות, ואף אנשים פרטיים, פנו בהצעות ותביעות שונות אל חברי הממשלה הגרמנית. כך, למשל, הצליחה קבוצת יהודים גרמניים לשכנע את הקנצלר אדנאואר להצהיר על נכונותה של הממשלה הפדרלית להקציב 10 מיליון מרק לתשלום פיצויים ליהודים נרדפי הנאצים. מובן שהצעה זו נדחתה על-ידינו מכל וכל, ובהיותה בלתי-מספקת מעיקרא אף לא נמצאה ראויה לדיון. אך לזכותו של אדנאואר חייב להיאמר, שמלכתחילה הכיר בכובד משקלה של הבעיה. הוא הבין אל-נכון כי רק במשא-ומתן עם נציגים מוסמכים של היהדות עשויה היא לבוא על פיתרונה ולא על-ידי סיפוק תביעותיו המיוחדות של קומץ יהודים זה או אחר.

אחרי פניות מצדדים שונים, אך בעיקר מתוך היענות להפצרותיו של בארו, התחלתי מאז 1950 להיכנס יותר ויותר לעובי הקורה של בעיית השילומים. גם לי נראה היה כי לאור מצבה הכלכלי המשתפר והולך של גרמניה מזה, ומיתון מסוים ביחס האמוציונלי של היהדות כלפיה מזה, הגיע המועד לבחינה מחודשת של הבעיה מתוך גישה ריאליסטית יותר. בתחילת 1951 אומנם נקטה ממשלת ישראל, זו הפעם הראשונה, בצעדים רשמיים בכיוון זה, בשגרה שתי איגרות אל ממשלותיהן של כל אחת מארבע בנות-הברית, בהן התביעה לתשלום פיצויים בסך מיליארד וחצי דולר מאת גרמניה החדשה - מיליארד מגרמניה המערבית וחצי מיליארד מגרמניה המזרחית. סכום זה מבוסס היה על כך, שישראל קלטה כחצי מיליון פליטים יהודים והוציאה על שיקומו הכלכלי של כל פליט כשלושת אלפים דולר. שיקום פליטים אלה חייבה לשאת בנטל כספי עצום, ובכך ראתה עצמה ישראל זכאית להעלות את תביעתה בשם העם היהודי, אף על פי שמבחינה משפטית לא היה לה כל בסיס לכך, שהרי בתקופת השלטון הנאצי מדינת ישראל עוד לא הייתה קיימת.

תגובתן של בנות-הברית רחוקה הייתה מלהיות מעודדת. אם אינני טועה, בריה״מ לא השיבה על איגרות אלו עד עצם היום הזה. מעצמות המערב אישרו את קבלת האיגרות בלי להתייחס כלל לגובה הסכום, והטעימו כי אין בידן לכפות על גרמניה את מילוי תביעות אלו ואף לא לשמש כמתווך בין ישראל לגרמניה. עצתן למדינת ישראל הייתה, כי תפתח במגע ישיר עם גרמניה. בכך הפכה שאלת היסוד הרגשית-מצפונית של מגע ישיר עם גרמניה לבעיה פוליטית אקטואלית עדינה וטעונה חומר נפץ. ממשלת ישראל הבינה, כי תוכל לעשות צעד גורלי זה רק בתיאום עם נציגים של יהדות העולם.

בקיץ 1951 פנה אלי שר החוץ משה שרת. הוא הציע כי כיושב-ראש הסוכנות היהודית אזמין את נציגי הארגונים היהודיים העיקריים של ארה״ב, חבר העמים הבריטי וצרפת לוועידה שתתמוך בתביעות הפיצויים של מדינת ישראל ותסייע להשגתן. הוועידה התכנסה ב-25 באוקטובר 1951 בניו-יורק, בהשתתפות נציגים של עשרים ואחד ארגונים יהודיים מארה״ב, אנגליה, קנדה, אוסטרליה, דרום-אפריקה, צרפת וארגנטינה. אחרי דיון ממצה הוחלט על ייסודו של גוף מייצג שייקרא "Conference on Jewish Material Claims against Germany" (״איגוד הארגונים היהודיים לייצוג התביעות היהודיות החומריות נגד גרמניה״, או ״איגוד התביעות״). כן הוחלט באותו מעמד לתמוך בתביעותיה של מדינת ישראל ולהציג בנוסף עליהן גם את תביעות היהודים החיים מחוץ למדינת ישראל. נבחר ועד מנהל בראשותי, שעליו הוטל לגשת לביצוען של החלטות אלו הלכה למעשה.

סוף-סוף נוצר אמצעי לפעילות מדינית של ממש. היה ברור לי, כי גם אם יקשה הדבר מבחינה רגשית, כצעד ראשון יהיה הכרח בקיום שיחת בירור עקרונית עם הקנצלר המערב-גרמני, על מנת לעמוד על מידת הנכונות של הממשלה הגרמנית לניהול המשא-ומתן. עד אז טרם קיימתי מגעים כלשהם עם נציגי הרפובליקה הפדרלית. על יצירת קשרים בלתי-רשמיים, אם היו כאלה, הופקד נח בארו. הוא התוודע בשנת 1950 בלונדון אל אחד מעוזריו הקרובים של הקנצלר אדנאואר, מיניסטריאל-דירקטור ד"ר הרברט בלנקנהורן, שכיהן לאחר-מכן כשגריר גרמניה המערבית ברומא, פריס ולונדון. כבר אז חזר בלנקנהורן והטעים, כי הקנצלר מעוניין בכנות למצוא פיתרון נאות לבעיה זו וכי הוא מוכן בחפץ לב לפתוח בשיחות. פעמים אחדות אף הוצע לי לקיים פגישה עם הקנצלר עצמו או עם אחד מעוזריו. דחיתי הצעות אלו לא רק בהתחשב בדעת הקהל היהודית, שעדיין לא הייתה מוכנה להסכין עם צעד כזה, אלא גם מתוך שסבור הייתי כי אין לפתוח במשא-ומתן כלשהו בטרם יכיר הקנצלר באופן רשמי - בשם הרפובליקה הפדרלית - באחריותה של גרמניה החדשה לפשעי המשטר הנאצי, ויזמין את נציגי מדינת ישראל ויהדות העולם למשא-ומתן על תשלום פיצויים. באמצעות בארו ובלנקנהורן הובאה עמדתי לידיעת הקנצלר. מאוחר יותר הוגשה לי בפריס, על-פי בקשת הקנצלר ובאמצעות חבר הבונדסטג היהודי יעקב אלטמאייר, טיוטת הצהרה ברוח זו לשם חוות דעת. העליתי הצעות שונות לתיקונים בניסוח וב-27 בספטמבר 1951 קרא הקנצלר אדנאואר את ההצהרה בחגיגיות רבה בפני מליאת הבונדסטג, אשר קיבלתה פה אחד. הפרלמנט המערב-גרמני קם על רגליו כדי לכבד בדומייה את זכר מיליוני היהודים שנפלו קורבן לתאוות הרצח של גרמניה הנאצית.

הצהרה זו ופרטים שונים על גישתו של הקנצלר, שנודעו לי מפי בארו, נטעו בי תקווה כי אכן קיים סיכוי סביר להיענות של ממש לתביעות היהודיות, וכי פגישה עם הקנצלר אדנאואר היא הכרחית באותה מידה שהיא מוצדקת. ברם הלך הרוחות בקרב הציבור היהודי מנע כל אפשרות של הודעה פומבית על פגישה מיועדת. עוד קודם - ולא כל שכן אחרי שהוקם ״איגוד התביעות״ - התלקח בישראל ומחוצה לה ויכוח סוער וכאוב סביב שאלת המשא-ומתן היהודי-גרמני. אישים אחדים, כדוגמת יושב-ראש הכנסת יוסף שפרינצק, אדם שניחן בדרך כלל בגישה ריאליסטית ורחוק היה מלהיות דוגמטיקן - הרחיקו בהתנגדותם עד כדי כך שהצהירו כי קבלת פיצוי חומרי כלשהו מידי הגרמנים, ואפילו ביוזמתם הספונטנית של האחרונים, היא השפלת כבוד האומה היהודית כולה; אחרים סבורים היו כי על ישראל ויהדות העולם להסכים אך ורק לפיצויים שתשלומם ייכפה על הגרמנים על-ידי בנות הברית, ואילו המתונים גרסו כי יש אומנם לקבל פיצויים מגרמניה, אך אין בשום פנים ואופן לנהל משא-ומתן ישיר עם גרמניה עצמה.

הוויכוח היה מר והתנהל בלהט רב. זעם הציבור לא פסח גם עלי ולא פעם הייתי נתון בסכנה ממשית. פעם, בשעת ישיבה של ״איגוד התביעות״ בניו-יורק, חדרו כמה עשרות חברי תנועת נוער ציונית קיצונית למלון בו נערכה הישיבה, נקהלו בפרוזדור ואיימו מעבר לדלת הנעולה לעשות בי שפטים. נאלצתי לעזוב את בית המלון בדלת צדדית בלווית משמר משטרתי. בכל התקופה הזאת הופקדו עלי שומרי ראש שליווני בכל מסעותי. אך בכל זה לא היה כדי לערער את ביטחוני בעמדתי והייתי שב לנמקה בפומבי בכל הזדמנות. הנחת היסוד שלי הייתה שקבלת פיצויים מגרמניה היא לא רק זכותנו כי אם גם חובתנו, שכן לא מעט תלוי בכך עתידה של מדינת ישראל. להשגת מטרה זו ידעתי, שאין לנו כל סיכוי להסתייע בשלטונות הכיבוש בגרמניה לשם תיווך, ובין אם ינעם הדבר בין אם לאו, יהיה על הנציגים היהודיים עצמם לשאת בתפקיד העדין והקשה של פתיחת משא-ומתן ישיר עם הגרמנים.

בשלב זה כבר נתמכה השקפתי עקרונית על-ידי מנהיגים בממשלת ישראל, בייחוד על-ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון ושר החוץ משה שרת, ואף האישים המרכזיים בהנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״ ומרבית הארגונים היהודיים המיוצגים ב״איגוד התביעות״ סמכו ידיהם עליה. אף על פי כן הייתי בטוח, שאילו נערך משאל עם בשאלה זו הייתה עמדתי נדחית ברוב גדול. דעת הקהל היהודית בכלל התייחסה אל גרמניה החדשה בחשדנות עמוקה, מובנת ומוצדקת בהחלט, וקשה היה למצוא יהודי שיאמין בכוונות הטובות של קברניטי הרפובליקה הפדרלית ובנכונותם הכנה להיענות כיאות לתביעותיה של ישראל.

לאחר ההצהרה הרשמית של קנצלר גרמניה-המערבית, שוב אי-אפשר היה להמשיך ולדחות קבלת החלטה עקרונית רשמית בדבר פתיחתו או אי פתיחתו של המשא-והמתן - הן מצד הכנסת והן מצד ״איגוד התביעות״. אולם ללא צעד ממשי מצד הגרמנים, שיהיה בו כדי לשכנע את הציבור היהודי כי אכן יש טעם בפתיחת המגעים, לא היה כל סיכוי להשגת רוב להצעת החלטה כלשהי בכנסת. סיכמתי אפוא עם דוד בן-גוריון, כי אֶפגֵש עם הקנצלר ללא דיחוי ותוך שמירה על סודיות מוחלטת - מחוץ לגבולות גרמניה - ואנסה להניעו להסכים לסכום של מיליארד דולר כבסיס וכנקודת מוצא למשא-ומתן. רק על סמך הצהרת נכונות כזאת יבקש בן-גוריון ייפוי-כוח מאת הכנסת לפתיחת דיונים בין מדינת ישראל לבין גרמניה המערבית. לאחר סיכום זה ביקשתי מבארו להסדיר, באמצעות בלנקנהורן, פגישה עם הקנצלר ולדאוג לכך שדבר קיומה לא ייוודע ברבים. הפגישה נקבעה ל-6 בדצמבר 1951 בלונדון. הופעתי בה, בייפוי-כוח של בן-גוריון, כנציג יהדות העולם ומדינת ישראל.

מכל השיחות שניהלתי עם מנהיגים ומדינאים במרוצת השנים הייתה שיחתי הראשונה עם הקנצלר אדנאואר ללא ספק הקשה ביותר מבחינה רגשית ולטווח ארוך אולי הגורלית ביותר בהשלכותיה על התפתחותה של מדינת ישראל. הנה אני עומד פנים אל פנים עם נציג של אומה, שרק שנים ספורות קודם-לכן ביצעה פשעים איומים בבני עמי, פשעים שבשמם אני נושא ונותן עמו עתה. יחד עם זאת, הכרתי בכל כובדה של ההחלטה העשויה ליפול בפגישה זו - אם לא יעלה בידי להניע את הקנצלר להיענות בחיוב לתביעתה הראשונית של ישראל, לא אוכל לייעץ בלב שלם לבן-גוריון להתייצב בפני הכנסת ולבקש את אישורה לפתיחת המשא-והמתן, כשם שלא אוכל לבקש מ״איגוד התביעות״ ייפוי-כוח לתכלית זו. דבר זה פירושו שהמאבק הפנים-יהודי יימשך עוד חודשים ארוכים, ושהסיכויים לקיום המשא-ומתן עם גרמניה ילכו ויפחתו. בכך תוחמץ אולי סופית הזדמנות גדולה לביצורה של מדינת ישראל הצעירה, שקיומה ושגשוגה עשויים לשמש ערובה לעם היהודי כולו לאי-הישנות של שואה נוספת.

הקנצלר עצמו אף הוא לא היה במצב קל כלל ועיקר. מיליארד דולר היו סכום עצום לגבי גרמניה דאז - וכמובן שלא יכולנו לחזות מראש את ההתעצמות הכלכלית המסחררת של גרמניה המערבית כעבור שנים אחדות. תוהה הייתי אם יוכל הקנצלר ליטול על עצמו אחריות לעניין כזה בלי לדון בו תחילה בהרחבה עם חברי ממשלתו. ספקותי עוד גברו בעקבות שיחתי עם בלנקנהורן יום אחד קודם הפגישה המיועדת. בלנקנהורן, שגילה עד כה הרבה רצון טוב ומעוניין היה בכנות בהצלחת המשא-ומתן, יעץ לי לא להעמיד את הקנצלר במצב מביך, שהרי אין להעלות על הדעת שיהיה באפשרותו להיענות לדרישתנו ללא התייעצות מוקדמת עם חברי ממשלתו ועם סיעות הבונדסטג. אמרתי למר בלנקנהורן, שאם כי מבין אני היטב את דבריו, אין לי ברירה אלא לסמוך על אומץ לבו של אדנאואר ועל נכונותו ליטול על עצמו אחריות כזו, שכן ללא ההבטחה המבוקשת אין לדבר על פתיחת משא-ומתן. בלנקנהורן משך בכתפיו: ״עליך לעשות כמיטב הבנתך, אך אל תהיה אופטימי מדי״.

בשעה אחת-עשרה למחרת הגעתי בלוויית בארו למלון ״קלרידג׳״ לפגישה המיועדת, לאחר נקיטת אמצעי זהירות קפדניים מפחד עינה הרעה של העיתונות. נרגש ומתוח, מלא בהכרת הגורליות שבפגישה, נכנסתי אל חדרו של הקנצלר הגרמני.

יכולתי להבחין בקנצלר שאף הוא נרגש מאוד לפגישה עם נציג העם היהודי, לראשונה אחרי תקופת היטלר. חמור סבר והליכות, הזכירה לי חזותו של הקנצלר דמות גותית מימי הביניים. לא קל היה לי לשאת-ולתת עמו וייתכן שלא בלב הכל עוררה אישיותו אהדה, אך בטוחני שכל מי שהכירו התרשם עמוקות מאותה מזיגה שבו - שהיא כה נדירה אצל מדינאים - של אמונה ודבקות בעיקרי מוסר יחד עם כישרון פוליטי בלתי-רגיל. לאחר שהרציתי בפניו את עמדתי סיפרתי לו על חילוקי הדעות העמוקים והוויכוחים הנרגשים שנתגלעו בקרב הציבור היהודי בקשר לשאלת המגעים עם גרמניה והטעמתי, כי על אף ההתקפות האישיות הבוטות שנאלצתי לעמוד בהן מזה חודשים, עודדה אותי הצהרתו בבונדסטג ליזום את הפגישה על אף הכל; הדגשתי, כי העם היהודי לעולם לא ישכח את אשר עוללו לו הנאצים וכי איש אינו רשאי לדרוש זאת ממנו; אך מחווה של רצון טוב עשויה ״לפצות״ את הקורבנות - לפחות על מה שניתן לפצותם - ולהוכיח ליהודים ולעולם כולו, כי על הריסות גרמניה הנאצית קמה גרמניה חדשה, שונה בתכלית מקודמתה. אולם מחווה כזאת יש בה טעם ומשמעות רק אם תעמוד ביחס נאות לגודל העוול שנעשה. הדיונים בסוגיה זו - באם ייפתחו - אין להם תקדים בדברי ימי האנושות, שכן התביעות היהודיות אינן נשענות על זכויות המעוגנות בחוק כלשהו ושום כוח אינו עומד מאחוריהן זולתי המוסר האנושי; אם יש בכוונת ממשלת גרמניה להתמקח על פרוטות, מוטב לוותר מראש על כל העניין.

אם לא יהיה לי יסוד להאמין - המשכתי - כי הדיונים יתנהלו על בסיס של הכרה ללא סייג בזכותנו המוסרית לשילומים, מתוך רצון טוב ובלב פתוח, כי אז אני עצמי, שהתייצבתי בראש התומכים במשא-ומתן זה, אייעץ גם לקנצלר הגרמני וגם למדינת ישראל, לוותר מראש על כל משא-ומתן, באשר הוא עלול להרעיל עוד יותר את היחסים בין היהודים לגרמנים. הסברתי לו, כי מבין אני היטב שמילוי תביעתה של מדינת ישראל כבסיס לפתיחת משא-ומתן מעמידו בקשיים חמורים, ואף סיפרתי לו על שיחתי עם בלנקנהורן ביום הקודם, אך הדגשתי כי אם הצהרת התחייבות מוקדמת לא תינתן על-ידו מייד, אין כל סיכוי שהפרלמנט הישראלי מזה ו״איגוד התביעות״ מזה ישתכנעו בשלב זה לתת אישורם לפתיחת השיחות, וחושש אני, שבאם יחליט על דחיית ההכרעה למועד מאוחר יותר, עלול הדבר לגרום לביטולן הגמור.

״לא הכרתיך עד כה, אדוני הקנצלר״, סיימתי דברי, ״אך בעשרים וחמש הדקות שאני יושב כאן מולך עשית עלי רושם של אישיות בעלת שיעור קומה שאוכל לצפות ממנה, כי תתעלה על כללי השגרה ותיענה לתביעה בלתי-רגילה, שמילויה אינו עולה בקנה אחד עם הסדר המקובל ואולי אף פוגע בנהלים הקורקטיים של כל ימות השנה. לפיכך פונה אני אליך לקבל על עצמך את האחריות להצהרה המבוקשת - לא רק בעל-פה אלא גם באיגרת בכתב״.

הקנצלר הביט בי ארוכות וניכר היה בו שהוא נרגש מאוד. ״אלה המיטיבים להכירני״, אמר לבסוף, ״יודעים שאין אני איש דברים וששנואות עלי מליצות רמות, אך הרשה לי לומר לך, כי בשעה שהאזנתי לדבריך שמעתי את משק כנפי ההיסטוריה בחדר הזה. עמוק וכן רצוני לפצות את העם היהודי, במידת האפשר, על אשר עוללו לו בני עמי, ואני רואה בכך בעיה מוסרית גדולה, חוב של כבוד שגרמניה החדשה חבה לעמך. לא טעית בי. אני מוכן לקבל על עצמי את האחריות למתן ההצהרה שביקשת ממני. הואל נא לגשת לחדר הסמוך ולהכתיב שם למזכירתי את נוסח האיגרת המבוקשת ועוד היום היא תימסר לידי בארו״.

מקץ שעות אחדות אומנם קיבל בארו את איגרת הקנצלר.

בשיחה ראשונה זו גילה אדנאואר יושר ועוז רוח, וגם בהמשך המשא-ומתן הוכיח ששום קושי אין בו כדי להרתיעו ממילוי החובה המוסרית שהאמין כי שומה עליו למלאה. בטוחני, כי בקבלו בו-במקום וללא התייעצות מוקדמת עם ממשלתו את התביעה הישראלית כבסיס למשא-ומתן, עורר על עצמו ביקורת קשה, ואין ספק שבמהלך המשא-ומתן נאלץ היה להתגבר על מכשולים רבים כדי להביאו בסופו של דבר לסיומו המוצלח. במשך חודשים עמד תחת לחץ להעלות הצעות בלתי-מספקות מבחינתנו-אנו, ואפילו יהיה בכך כדי להביא להכשלת השיחות. יריביו הפוליטיים הזהירוני לא אחת שלא לתת אמון בהבטחותיו אך הוא עמד תמיד בדיבורו. אם עמדה גרמניה באופן מלא, ואף למעלה מזה, בהתחייבויות שנטלה על עצמה בתוקף הסכם לוקסמבורג, הרי יש לזקוף זאת לזכותם של גורמים רבים בצד הגרמני, אך אין ספק שיותר מכל תרמה לכך גישתו היסודית של הקנצלר, רצונו הכן להתמודד עם הבעיה וחתירתו העקבית להביא לפיתרונה.

בכך נוצרו אפוא התנאים המוקדמים שנועדו לאפשר למדינת ישראל ולנציגות יהדות העולם להיענות להזמנתו של קנצלר גרמניה המערבית ולפתוח במשא-ומתן ישיר על הסכם השילומים. בישראל הסמיכה הכנסת את הממשלה ברוב קולות לפתוח במשא-ומתן אחרי דיון סוער ונרגש במליאה, כשמבחוץ בוקעות שאגות המחאה של המון משולהב וזועם. נציגי יהדות העולם ב״איגוד התביעות״ העדיפו להמתין ולראות איך ייפול דבר בבית המחוקקים הישראלי בטרם יחליטו אף הם על עמדתם. אחרי שהתקבלה בכנסת החלטה חיובית, כינסתי את מליאת האיגוד ב-20 בינואר 1952 בניו-יורק, לדיון מכריע. גם כאן לא התנהלו הדברים על מי מנוחות ורק אחרי ויכוח מר וסוער למדי התקבלה החלטה חיובית, ברוב הרבה יותר גדול מאשר בכנסת. ניהול המשא-ומתן הוטל על נשיאות בראשותי, שהורכבה מנציגים של ארגונים יהודיים שונים: יעקב בלאושטיין (״הוועד היהודי האמריקני״), פרנק גולדמן (״בני ברית״), ד"ר ישראל גולדשטיין (״הקונגרס היהודי האמריקני״) ואדולף הלד (״ועד הפועלים היהודיים״) - כולם מניו-יורק; אליהם צורפו לאחר מכן שני נציגים נבחרים של יהדות אירופה: בַרְנֶט גַ׳נֶר (ועד שליחי הקהילות) מבריטניה וז׳יל בראונשוויג (״כל ישראל חברים״) מצרפת.

כצעד ראשון לקראת פתיחת הדיונים עיבדנו קווי יסוד לעמדתנו במשא-ומתן ושורה של הנחיות נוהליות. המשימה העיקרית שעמדה לפנינו בשלב זה הייתה להניע את הממשלה הפדרלית לחקיקה אחידה בכל הנוגע לתביעות החזרת רכוש ותשלום פיצויים אישיים. עד כה, כזכור, היה הטיפול בתביעות אלו בידי רשויות המשפט של המדינות האזוריות, בהתאם לחוקיה המיוחדים של כל אחת ואחת ממדינות הפדרציה [של מערב-גרמניה]. כמו כן היה הכרח שהממשלה הפדרלית תיטול על עצמה - בעיקר מבחינה כספית - את האחריות לביצוע כל הסכם שיושג, שכן הניסיון כבר הוכיח עד כמה התקשו המדינות האזוריות, שתקציבן דל יותר, לספק את כל התביעות שהוכרו כחוקיות ומוצדקות. כן הוחלט כי בנוסף לכל התביעות האישיות יש לתבוע מן הגרמנים כי יכירו בעיקרון של תשלום פיצויים על רכוש יהודי ללא יורשים. עיבוד מפורט של קווי יסוד אלה הוטל על צוות מומחים, שאומנם עשה עבודה יסודית ומילא תפקידו על הצד הטוב ביותר.

בישיבה של נשיאות ״האיגוד״, שנערכה בפריס בפברואר 1952 בהשתתפות שר החוץ משה שרת, ומשלחת שמינתה בינתיים ממשלת ישראל, הוחלט כי ״איגוד התביעות״ יגיש תביעת פיצויים גלובלית בסך חמש מאות מיליון מרק. שבוע ימים קודם לכן נפגשתי בלונדון פעם נוספת עם הקנצלר הגרמני. בפגישה זו, שהפעם השתתפו בה גם שר החוץ הגרמני ולטר הלשטיין ומינסטריאל-דירקטור בלנקנהורן, הוסכם בינינו כי המשא-ומתן ייפתח באמצע מרס הקרוב בבלגיה או בהולנד, ויתנהל במקביל בין הגרמנים לבין המשלחת הישראלית מזה, ונציגי ״איגוד התביעות״ מזה. לראש המשלחת מטעם ״איגוד התביעות״ התמנה משה ליוויט, נציג ה״ג׳וינט״ ושאר חבריה היו: אלכס איסטרמן (״הקונגרס היהודי העולמי״), ראובן סיימור (״הוועד היהודי האמריקני״) ומוריס בוקשטיין (הסוכנות היהודית לארץ-ישראל). אליהם צורפו יועצים מומחים אחדים ובראשם ד"ר נחמיה רובינסון.^[2]

המשא-ומתן נפתח ב-20 במרס 1952 בווסנאר הסמוכה להאג. נמנעתי במתכוון מלקחת בו חלק. פרט לשאר עיסוקי, שלא אפשרו לי לשהות חודשים ארוכים בווסנאר, גם סבור הייתי כי בעת הדיונים הממושכים והמסובכים מאוד על פרטי ההסכם המוצע מוטב לי להישאר מאחורי הקלעים על-מנת להוסיף משקל להתערבותי ברגעי משבר. כי כן לא צריך היה להיות נביא כדי לחזות מראש, כי המשא-ומתן עתיד בהכרח להיתקל בקשיים. התביעות של מדינת ישראל ו״איגוד התביעות״ הסתכמו בסכומים נכבדים, בייחוד לגבי גרמניה של שנת 1952, שטרם התנערה כליל מפגעי המלחמה ועדיין רחוקה הייתה מהשגשוג שחולל ״הנס הכלכלי״. הקנצלר אומנם קיבל את התביעה הישראלית לסכום של מיליארד מרק כבסיס התחלתי לפתיחת המשא-ומתן אך בינתיים כבר הגיעו לאוזני ידיעות על התנגדות נמרצת לתשלום סכומי עתק כאלה מצד גורמים שונים בקרב חברי הממשלה הפדרלית, מנהיגי מפלגות וחוגי בנקאות ותעשייה. חרף זאת נשארתי אופטימי, בסומכי על הבטחתו של הקנצלר ועל כושרו להתגבר על התנגדות ומכשולים ולהשיג את מבוקשו ברגע שהדבר יקר ללבו באמת.

 

*

 החתימה על הסכם השילומים הייתה מאורע ללא תקדים - כשם שהיה המשא-ומתן כולו.

מצד אחד היה ההסכם בין גרמניה הפדרלית לישראל - שתי מדינות שלא הכירו זו בזו ולא קיימו ביניהן קשרים דיפלומטיים ולא קשרים אחרים כלשהם,

ובמקביל - ההסכם בין גרמניה הפדרלית לבין ״איגוד התביעות״, גוף פרטי ללא מעמד מבחינת המשפט הבינלאומי.

בצל זיכרונה הטרי של השואה, קביעת צורתו ואופיו של טקס החתימה הייתה בעיה עדינה ורצופה מוקשים. המשמעות ההיסטורית של המאורע חייבה מעמד חגיגי, והקנצלר אומנם רמז לי לא אחת, כי לאור החשיבות שהוא מייחס לו יש ברצונו להשתתף אישית בטקס החתימה. כל הפרטים בקשר לטקס חייבים היו להיקבע על-ידי ממשלות ישראל וגרמניה.

קיימתי התייעצויות עם ממשלת ישראל וב-18 באוגוסט ביקרתי את הקנצלר במקום חופשתו בבירגנשטוק. הסכמנו לבסוף, שההסכם ייחתם ב-10 בספטמבר בלוקסמבורג, ונקבע שהחותמים יהיו הקנצלר עצמו בשם גרמניה, שר החוץ משה שרת בשם מדינת ישראל ואנוכי בשם ״איגוד התביעות״.

התוכנית המקורית - שכל אחד משלושת החותמים יישא נאום קצר לכבוד המאורע - בוטלה לאחר שהתעוררו קשיים שונים, בעיקר סביב פסקאות אחדות בנאומו של שרת שלא התקבלו על דעת הגרמנים.^[3] הוחלט אפוא לוותר לגמרי על הנאומים וחלף זאת התקבלה הצעתי לקיים שיחה חופשית בין שלושת החותמים אחרי סיום טקס החתימה, שנקבע לשעה שמונה בבוקר.

טקס החתימה נערך באולם רחב הידיים של בית העירייה של לוקסמבורג, שהיה אפוף כולו אווירת חגיגיות אילמת וקפואה. עם סיומו פרשנו, הקנצלר אדנאואר, הלשטיין, שרת ואנוכי, לחדר סמוך, למעין שיחת סיכום. הקנצלר הטעים מה מאושר הוא על כי הסכם זה שכה חפץ בו היה לעובדה קיימת ומה גדולה המשמעות המוסרית שהוא מייחס לו. שרת - שהוא עצמו העיד שדיבר [עם אדנאואר] ״בשפה של גתה״ - הצביע על חשיבותו של ההסכם להתפתחותה העתידה של מדינת ישראל. במהרה פג המתח ואווירת הקדרות והמבוכה פינתה מקומה לשיחת רעים חופשית ונעימה.^[4]

 

הערות