נספח 16. מזיכרונות אליעזר פליקס שנער[1]
בדרך לוואסנר
החוליה החשובה הבאה בשרשרת שהוליכה אל המשא-ומתן, היא מכתבו של
אדנאור מ-6 בדצמבר
1951
אל ד"ר נחום גולדמן כיו״ר ועדת התביעות:
בהמשך להודעת הממשלה הפדרלית בבונדסטג ביום 27
בספטמבר 1951, אשר בה הובעה נכונות הממשלה לפתוח במשא-ומתן
עם נציגי העם היהודי ומדינת ישראל על מתן פיצויים בעבור הנזקים, שנגרמו ליהודים
במשטר הנאצי, אודיע בזה כי לפי דעת הממשלה הפדרלית בא הזמן לפתיחת המשא-ומתן [...].
כבסיס לדיונים הללו מוכנה הממשלה הפדרלית לקבל את התביעות, שהציגה ממשלת ישראל
באיגרתה מיום 12 במרס 1951.
בזאת ניתנה תשובה על הגשת תביעותינו מ-12 במרס 1951, שאפשרה הכנה ממשית של פתיחת המשא-ומתן. לאחר
שנתקבלה התשובה, הורו בן-גוריון ושרת להתחיל בהכנות לדיון בכנסת לשם הכרעת השאלה,
היש לייפות כוחה של ממשלת ישראל למשא-ומתן הישיר המוצע עם גרמניה המערבית.
דיון זה החל ב-7 בינואר 1952 בהצהרתו של מר בן-גוריון - שדעתו הברורה הייתה לה
השפעה מכרעת גם בשאלה זו, שנהפכה לסלע מחלוקת חריפה - ובה נימק את הצעת הממשלה
ללכת אל משא-ומתן זה. דברי בן-גוריון עשו רושם רב והיה בהם כוח שכנוע נוקב ביחס
לאחריות ההיסטורית, המוטלת על שכם ישראל, לתבוע פיצוי חומרי על הרכוש שנגזל ושנהרס
בימי המשטר הנאצי, ולדרוש פיצוי אינדיבידואלי על הנזקים, הניתנים לקביעה, שנגרמו
לניצולים.
הוויכוח, שהקציבו לו זמן של עשר שעות, היה רווי מתח דרמטי.
הפגנות מחאה מטעם ״חרות״, שדגלה בעמדה קיצונית בשאלת גרמניה, מלווית רגימת הכנסת
באבנים, וכן ויכוחים סוערים וניסיונות הפרעה, הצריכו פעמים אחדות דחיית הישיבות עד
שבשעות הערב של 9 בינואר
1952,
לאחר נאום סיכום מזהיר מפי משה שרת, נערכה ההצבעה:
ארבעה מ-120 חברי הכנסת נעדרו,
חמישה נמנעו מהצבעה,
61 הצביעו
״הן״,
ו-50
הצביעו לאו - בתוכם המפלגה הדתית הלאומית, ״הציונים הכלליים״, מפ״ם שהייתה אז
מקורבת לקומוניסטים, והקומוניסטים עצמם.
הצבעת סיעת ״חרות״ הייתה מובנת וצפויה לאור התנגדותה
הבלתי-פשרנית;
עמדתם של ״הציונים הכלליים״, מפלגת המרכז האזרחי, הייתה מובנת
הרבה פחות.
ראוי להזכיר מאורע אחד בשולי אותו 9 בינואר 1952: דוד הורוביץ, אז מנהל כללי של משרד האוצר, היה
המועמד הטבעי לעמוד בראש המשלחת למשא-ומתן. לאור ההתרחשויות הסוערות במשך ויכוח
שלושת הימים ביקש - בעוד האבנים עפות מבעד לחלונות הכנסת פנימה - לשחררו מתפקיד
זה. זו הייתה תגובה ספונטנית. מובנת מתוך האווירה, וכולנו הצטערנו עליה. כל אחד
מאיתנו, שנתנסינו בחווית שלושת הימים הללו, היה נתון במשך שנים לרושם המאורעות
האלה, שהיו כזעקת מחאה גדולה על רקעם הטרגי.
עם החלטת הכנסת מ-9 בינואר 1952, שנדונה בוועדת החוץ והביטחון של הבית ב-15 בינואר ואושרה ברוב דעות, החל השלב האחרון של ההכנות
ושל קביעת המסגרת למשא-ומתן. עבודות אלה הקיפו את כל הפרטים, מניסוח ההצהרה שתושמע
בפתיחת הדיונים עד הכנת רשימה של סחורות וציוד לכל סוגיהם, שהמשק הישראלי במצבו
הקשה אז היה זקוק להם.
בראשית פברואר 1952 נפגשנו - שרת ויוספטל ואני - בפריס עם ד"ר
גולדמן וכמה נציגים של ועדת התביעות. בהתייעצויות אינטנסיביות במשך ימים אחדים
הובהרו ותואמו ההשקפות מכאן ומכאן, ומבחינת התוכן והזמן שוב לא היה שום עיכוב
לפתיחת המשא-ומתן. שאר כל זמני - לעיתים קרובות עד שעות הבוקר המוקדמות - הוקדש
להכנת החומר למשא-ומתן.
מצד אחד היינו מעוניינים בפתיחתו בכל ההקדם
שאפשר,
מצד אחר אסור היה שמשום כך תיפגם יסודיות
הכנת החומר.
בתקופה ההיא - סוף ינואר 1952 - חל גם מינוי משלחתנו למשא-ומתן על-ידי הממשלה:
גיורא יוספטל כשליחה של מפא״י, ואני (כ״מאובן״ ליברלי-פרוגרסיבי) נתמנינו ראשי
משלחת משותפים ושווי מעמד. אחרי הסתלקותו של הורוביץ הנחתי כמובן מאליו - הנחה
רחוקה במקצת מן המציאות, כפי שהוברר לי לאחר זמן - שיטילו עלי את ראשות המשלחת.
כשהזמינני שרת אליו בסוף ינואר 1952 והודיעני, שאומרים למנות את יוספטל לראש המשלחת,
ואותי לסגנו, דחיתי את ההצעה בצורתה זו. יוספטל היה אז ראש מחלקת הכספים של
הסוכנות היהודית ומצמרת ההנהגה של מפא״י; למפלגה זו, ובראשה ראש הממשלה מר
בן-גוריון כיוזם המשא-ומתן עם גרמניה המערבית, הייתה זכות, שאין לחלוק עליה, שאיש
משלה יוצב בראש המשלחת. [...]
בשיחות אחדות עם גיורא יוספטל הגענו לכלל תמימות-דעים גמורה -
והדבר לא היה קשה אצל איש מעשה נבון זה, שהיה מחוסן מפני דוקטרינה מפלגתית. שרת
הציע את ההצעה המתבקשת, שנתייצב יחדיו כשווי-מעמד בראש המשלחת. התפתח יחס טוב
וידידותי בינינו, וייאמר מייד כי מינויו כאחד משני ראשי המשלחת נתגלה כבחירה טובה,
שהועילה לעניין ולעבודה. לפי הצעתו-שלו הסתפק בייצוג כלפי חוץ, והניח לי את הניהול
הענייני של המשא-ומתן באופן בלתי-תלוי.
מר גרשון אבנר - דיפלומט בעל כישרון בלתי-רגיל - נבחר מטעם
משרד החוץ כדובר המשלחת.
עלי נתן, סגן ראש המחלקה המשפטית במשרד החוץ, ויצחק בזנר,
הממונה על מטבע החוץ במשרד האוצר, שנספה באופן טרגי בהתרסק בפרנקפורט מטוס בדרכו
לוואסנר בהולנד, מקום המשא-ומתן - היו חברי המשלחת הישראלית,
והמשפטן הגדול ד"ר יעקב רובינסון - כמדריך וכיועץ חכם
ונבון.
ב-26
בפברואר 1952,
בשעות הערב, נערכה בביתו של שרת פגישה אחרונה של חברי המשלחת עם שאר הנוגעים
בעניין, לשם חילופי דעות מסכמים. מקום בראש תפסו שאלות של ביטחון ושל יחסי ציבור,
לאור העובדה שעדיין תססה ההתנגדות למשא-ומתן. בין השאר הוחלט לומר כלפי חוץ, שיעד
נסיעתנו ומקום השיחות הוא בריסל, כדי להסיח את הדעת מן המקום המוסכם - ואסנר,
המרוחקת חמישה קילומטרים מהאג - לכל הפחות עד שנגיע לשם.
ב-16
במרס טסנו ללונדון - יוספטל, אבנר ואני - ולמחרת החלו בלונדון ההתייעצויות
הפנימיות האחרונות עם נחום גולדמן, יעקב בלאושטיין, משה ליוויט ושאר חברי הנשיאות
של ועידת התביעות - בנוכחותו של שרת. עוד פעם נשקל הכל ביסודיות, תואמו הצהרות
הפתיחה, ואף השתדלנו לשכנע איש את רעהו כי השכל הבריא והאחריות מוכרחים להתגבר על
הרגשות, שהשתררו על כולנו.
*
כמובן היו קשיינו הכלכליים גדולים יותר לאין שיעור לולא קיבלנו
מה שקיבלנו על פי ההסכם. בלא ספק היו עוברות עוד שנים רבות עד שהיינו מגיעים אל
המצב הכלכלי שנוצר בעזרת השילומים.
במלוא האחריות מותר לומר: ההסכם מ-10 בספטמבר 1952, קיומו ללא פגם על-ידי הגרמנים וביצועו המדוקדק,
תרמו תרומה מרובה להתגברות על קשיי בראשית בפיתוח משקה של ישראל.
