50. ממשלת ישראל - פרוטוקול ישיבה לז/שי״ג,
סעיף 280
22.3.1953
ההסכם נחתם - הממשלה
מאשרת
השר מ. שרת: הסעיף הראשון בסדר-יומי הוא אישור
הסכם השילומים עם גרמניה המערבית. המצב הנוהלי הוא כזה: ההסכם קיבל את אישורו
הסופי מאת הבית התחתון - הבונדסטג. לפי החוקה שם צריכים לעבור שבועיים לאחר אישור
זה, שבהם ניתנת שהות לבית העליון - הבונדסרט - אף על פי שהוא כבר אישר קודם, לערער
על משהו בחוזה. אם תוך שבועיים אלה הבונדסרט אינו מערער, נחשב האישור הפרלמנטרי
כגמור והמסמך עובר לחתימתו של הנשיא. כדי להחיש את הליכי האישור, במקום להמתין
לתגובה שלילית של הבית העליון, הוחלט להביא את המסמך לבונדסרט לפעולה חיובית.
האישור הסופי בבית התחתון היה ב-18 בחודש, והוא הובא לבית העליון ב-20 בו. בבונדסרט אושר ההסכם פה-אחד. לפי הסידור היה
צריך ההסכם לעבור לחתימת הנשיא. לפי הידיעה ברדיו ובעיתונות אושר ההסכם על-ידי
הנשיא.
מצדנו סמכות האישור הסופי נתונה לממשלה, אבל הממשלה כפופה
להחלטת הכנסת, שמסרה בעניין זה סמכות לוועדת החוץ והביטחון. ראש הממשלה אישר מחדש
לרגל עניין האוניות סמכות זו. היה על זה דיון בוועדת החוץ והביטחון בישיבה שלא מן
המניין ביום ה' [19.3.1952]
אחר הצהריים בקרייה. זה היה בין שני האישורים בגרמניה, בהנחה שהחוזה יאושר
בבונדסרט.
ועדת החוץ והביטחון הצביעה להמליץ לפני הממשלה לתת אישור סופי
להסכם השילומים. ההצבעה בוועדת החוץ והביטחון לא הייתה פה-אחד - ההחלטה נתקבלה
ברוב של 5:8
קולות. שמונת החברים שהצביעו בעד היו שבעת חברי מפא״י וחבר אחד של ״הפועל המזרחי״.
חמשת החברים שהצביעו נגד היו: שני חברי סיעת ״הציונים הכלליים״, שני חברי מפ״ם
ואחד מ״חרות״. היה נמנע אחד - חבר סיעת ״הציונים הכלליים״. חבר מפלגת
״הפרוגרסיבים״ שהיה נוכח בישיבה אין לו זכות הצבעה.
הייתה השאלה של אישור בכללו והייתה שאלה של אישור חילוף
המכתבים, המבטל באופן פורמלי ההגבלה על שימוש באוניות גרמניות, אבל ההצבעה הייתה
אחת ולא שתיים, זאת אומרת שלא הייתה הצבעה אם לאשר ההסכם כמו שהוא ואחר-כך לאשר
חליפת המכתבים. אילו היה זה כך, היה זה דבר פיקטיבי, כי אין קיים ההסכם כאשר נוסח
בהגבלה על אוניות גרמניות. העניין עומד בכללותו. ההצבעה הייתה על המצב בסיכומו ולא
על השלבים הקודמים. אני צריך להסביר, כי השינוי שחל בנוסח ההסכם על-ידי חליפת
המכתבים אינו נכנס לגוף ההסכם, זאת אומרת שלא תוקן ההסכם והאישור אינו חל על הסכם
מתוקן, אלא ההסכם נשאר כמו שהוא. האישור חל על ההסכם כמו שהוא. אבל כאשר מאשרים את
ההסכם, עושים זאת בידיעה ששתי הממשלות החליפו ביניהן מכתבים, שבהם הסכימו לבטל
ההגבלה הפורמלית על שימוש באוניות גרמניות. ההגבלה בטלה ומבוטלת.
השלב הבא הוא קבלת אישור סופי בישיבה זו. השלב הבא אחר-כך הוא
החלפת כתבי האישור במזכירות הכללית של האו״ם בניו-יורק. דבר זה מחויב על-פי נוסח
ההסכם עצמו, ועריכת פרוטוקול על-ידי נציג האו״ם, שלפניו יוחלפו כתבי האישור, המצאת
העתקי הפרוטוקול לשני הצדדים וכניסת ההסכם לתוקפו עם החלפת כתבי האישור.
פה אצלי הכל כתוב וחתום בחותם המלכות שלנו, ויש כתב מינוי
החתום על-ידי הנשיא, לקונסול הכללי שלנו בארה״ב להופיע בשם מדינת ישראל בטקס זה.
אותו נוהל יהיה מהצד שכנגד. רק תתקבל החלטת הממשלה, ישולח ההסכם החתום על-ידי בלדר
היוצא הלילה לארה״ב. זהו הבלדר הרגיל הנוסע עם הדואר הדיפלומטי שהצטבר במידה רבה
בין נסיעתו הקודמת לנסיעה זו. על-ידי פעולה זו ייגמר דבר הסכם השילומים.
מלבד עניין החלפת כתבי האישור בפני האו״ם, שהיא מחויבת על-פי
נוסח החוזה, יצטרך להיעשות עוד צעד על-ידי ממשלת ישראל והפעם רק על-ידי ממשלת ישראל,
לא על-ידי הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, והוא רישום הסכם זה במשרדי האו״ם.
במגילת האו״ם יש סעיף 102, המורכב משני סעיפים קטנים.
הסעיף הקטן הראשון אומר, שאם מדינה חברת האו״ם כורתת
חוזה בינלאומי כלשהו, לאחר שמגילת האו״ם נכנסת לתוקפה, חייבת היא לרשום חוזה כזה
אצל האו״ם.
הסעיף הקטן השני של סעיף זה אומר, שמדינה שלא רשמה חוזה
כזה באו״ם לא תוכל אחר-כך להסתמך על חוזה זה בפני איזה אורגן-שהוא של האו״ם.
הסעיף הראשון מטיל חובת רישום, אבל הסנקציה אינה עונש, אלא
אומרים: ״אם תתבע עלבונך מהצד שכנגד - לא תוכל להיעזר בנו״ (השר י. ספיר: מה הדין
אם הצד השני אינו חבר באו״ם?) - כתוב: ״אם כורתים חוזה בינלאומי״ ולא כתוב: ״אם
כורתים חוזה בינלאומי עם חברת האו״ם״ (השר י. ספיר: לאו״ם יש סמכות על מדינה שאינה
חברת האו״ם?) - סמכות מוסרית. יכולים לקרוא אותה לשולחן מועצת הביטחון. היא יכולה
לפנות אל מועצת הביטחון, היא יכולה גם לא להיזקק לארגון האו״ם, היא יכולה לא
להישמע, אבל האו״ם יכול להחליט החלטה על אומה כזאת.
ההחלטה צריכה להיות שמחליטים לאשר את ההסכם בין מדינת ישראל
ובין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה המערבית, שנחתם בלוקסמבורג ב-10 בספטמבר 1952, ולתת לו תוקף על-ידי חילוף מכתבי האישור בהתאם
לסעיף 17 סימן
ב׳ של ההסכם.
השר י. רוקח: לאחר ששר החוץ מסר על ההצבעה של חברי
סיעת ״הציונים הכלליים״ בוועדת החוץ והביטחון, מוצא אני לנכון לומר: היה ידוע, גם
בכנסת וגם בכל היישוב, מהי עמדת ״הציונים הכלליים״ בעניין השילומים, ואין זה פלא
שכמה חברים הצביעו כך [בכנסת] מטעמים מצפוניים (השר ב.ש. שיטרית: יכלו להימנע) -
גם אני פה הצבעתי נגד תיקון הסעיף בדבר האוניות. אין זו שאלה של קו. זה גם לא נכנס
לקווי היסוד. אני, מטעמים מצפוניים, אצביע נגד. נדמה לי שהוסכם שבממשלה מותר לעשות
זאת.
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: קודם נגמור עצם העניין. זה
לא כל כך פשוט. ההצעה היא לאשר הסכם השילומים.
מחליטים
(ב-1:6 קולות):
לאשר את ההסכם בין מדינת ישראל ובין הרפובליקה הפדרלית של
גרמניה המערבית, שנחתם בלוקסמבורג ב-10 בספטמבר 1952, ולתת
לו תוקף על-ידי חילוף מכתבי האישור בהתאם לסעיף 17 סימן ב' של ההסכם.[1]
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: עכשיו אני רוצה להעיר הערה
אחת. לא נעשה ויכוח על זה פה. יהיה טוב שתהיה שיחה בין חברים אחדים בממשלה. יכול
כל חבר בממשלה להצביע בממשלה כאשר הוא רוצה. יכול חבר סיעה אחת להצביע נגד דעתו של
חבר אותה הסיעה בממשלה. ראיתם מקרים כאלה בסיעה, שרוב החברים שייכים לה. רק בסיעה
הפרוגרסיבית אין הצבעה מנוגדת. אך כאשר הממשלה מחליטה - כל הקואליציה אינה יכולה
להצביע נגד. יכולה להיות סיבה מיוחדת - אז נמנעים. יכול היה לא להיות רוב, וזה היה
בהחלט מביא לידי משבר. הממשלה הייתה מתפטרת בגלל זה. קיבלנו עלינו אחריות
קולקטיבית. נניח שיש כאן עניין של מצפון - נמנעים. אני כופר שזה עניין של מצפון,
מר רוקח. עניין של מצפון מחייב לא ליהנות מזה אחר-כך. אני מפקפק אם מישהו בארץ
יאסור עליו הנאה מכספי השילומים. אני מסופק אם איזו מפלגה חושבת כך ברצינות. איני
יודע מה יעשה בגין באופן אישי. עליו אפשר להאמין דברים שונים, אבל חושב אני שלא
תהיה מפלגה שתידור נדר לא ליהנות מהסכם השילומים. זהו מבחן המצפון. בעניין מצפוני
נמנעים. זה עושה לאל כל אפשרות של קיום ממשלה קואליציונית או לא קואליציונית,
בייחוד במדינת ישראל שיש הכרח בקיום קואליציה.
נדמה לי שיש צורך בשיחת חברים. נדמה לי שאנו רוצים שממשלה זו
תתקיים עד גמר תקופת כהונתה של הכנסת. אין צורך בזעזועים רבים במדינה. אחד הדברים
שזה כוחנו, אנו יושבים במזרח התיכון, שהכל בו רועש וגועש, הורגים ורוצחים שליטים.
יש מדינה אחת שהיא גם דמוקרטיה ופחות או יותר יציבה. יש קשיים בזמן הראשון, אין
עוד מסורת. אין גם לחברים החדשים בממשלה [מ״הציונים הכלליים״] מסורת, החבר היחיד
[פרץ ברנשטיין] שיש לו קצת מסורת, שהיה גם בממשלה הזמנית, במקרה אינו פה. שלושת
החברים הם חדשים. אני קצת מייחס דבר זה לחידוש שבדבר. יש בהחלט צורך בשיחה חברית,
כי צריכים לדעת איפה אנו עומדים, מה כן ומה לא, למה מחייבת החלטת משותפת שלנו. זה
נוח מאוד להיות גם בממשלה וגם באופוזיציה, איני חושב שזה נוח למדינה. איני חושב
שזה נוח לשאר החברים. לא יכול כל חבר לבחור לעצמו - הטוב יקבל והרע בעיניו לא
יקבל. זוהי זכות וזוהי גם חובה אם משתתפים בממשלה. אין צורך לסבך את העניין, אבל
יש צורך בהבנה הדדית. יש צורך בשיחה לבירור הדברים, למנוע בעתיד דברים כאלה.
השר פ. לבון: אני רוצה לקבוע עובדה פשוטה, שבהסכם
הקואליציה ובשולי ההסכם לא היה דבר בעניין השילומים. נאמר במפורש, שחובה על כל
הקואליציה לתמוך בכנסת בהחלטות הממשלה. איך שלא נתקבלה ההחלטה, אם פה-אחד או ברוב,
אין שום סעיף יוצא מן הכלל. במקרה זה פעלה ועדת החוץ והביטחון ככנסת. בסמכות מלאה
של הכנסת. זו הייתה הסנקציה הפרלמנטרית האחרונה. לפי מיטב הכרתי הייתה הצבעה זו
[של הצה״כ בוועדת חוץ וביטחון] בניגוד להסכם שנחתם.
השר י. ספיר: אני מבין, שראש הממשלה הציע שתתקיים
שיחה. ודאי יש מקום לדבר על כמה דברים. היו גם בממשלות הקודמות לעיתים קרובות חברי
קואליציה שהצביעו והפילו הצעות הממשלה.
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: כאשר הממשלה החליטה שמותר
לחבר הקואליציה להצביע נגד הצעתה. אתן לך דוגמה: נורוק בעניין השילומים (השר י.
ספיר: לא בעניין השילומים מגרמניה) - גם כן כאשר הייתה החלטת הממשלה.
השר י. ספיר: אני מוכן לבדוק אם זה לא היה מיניה
וביה, כאשר לא היה סיפק בממשלה להחליט. יש דרגות מסוימות לדברים. אני מציע להשאיר
זאת לשיחה.
השר מ. שרת: לי היה חילוף דברים עם חברי הוועדה
מסיעת ״הציונים הכלליים״. אני העירותי להם על-ידי פתקה אישית, שזו לא הייתה
התנהגות קואליציונית הוגנת. על זאת קיבלתי תשובה, כי גם שרי הממשלה הצביעו נגד
בישיבת הממשלה. על זאת עניתי, כי בממשלה חופשי כל שר להצביע כראות עיניו, אין
סיעות בממשלה, כל חבר אחראי להחלטות הממשלה. על זאת ענו לי, כי זוהי שאלת מצפון.
על זאת עניתי: אם זוהי שאלת מצפון - מותר להימנע. לא ייתכן לנסות על-ידי הצבעה
פעילה להכשיל החלטת הממשלה.
ראש הממשלה ד. בן-גוריון: בסוף ההסכם [עם הארגונים
היהודיים] יש תעודה המוכיחה שלא היה כדבר הזה, שהעם היהודי עמד מאחוריו במלוא
ארגוניו כמו בעניין זה. החתומים הם: ״אגודת ישראל״, ההסתדרות העולמית; חברת ״כל
ישראל חברים״; הוועד היהודי האמריקני; הקונגרס היהודי האמריקני; ועד הסיוע המאוחד
של יהודי אמריקה (ג'וינט); הסתדרות ציוני אמריקה; ״אגודת אחים״ בלונדון; ״בני
ברית״; ועד שליחי הקהילות בבריטניה; הקונגרס היהודי העולמי, סניף בריטניה; הקונגרס
היהודי הקנדי; קרן בריטית מרכזית; ועד יהודי צרפת; הוועד להגנת זכויותיהם של
יהודים מגרמניה; ועד קהילות ארגנטינה; ועד קהילות אוסטרליה; הסוכנות היהודית לארץ-ישראל;
ועד הפועלים היהודיים; ארגון החיילים המשוחררים היהודים באמריקה; ועד שליחי
הקהילות בדרום-אפריקה; מועצת בתי הכנסת באמריקה; הקונגרס היהודי העולמי והמועצה
המרכזית של היהודים בגרמניה. לי לא ידוע בהיסטוריה האחרונה דבר שבאופן כל כך בולט
כל היהדות בעולם עמדה מאחוריו כמו בעניין זה (השר מ. שרת: רק הקומוניסטים היהודים
אינם פה) - רק הם והנאצים הצביעו נגד - וטוב שהצביעו נגד.
