דברים בישיבת מזכירות מפא"י                                               תל-אביב, 1.4.1941

 

[---]

ביקורי במצרים הפעם היה מוקדש כולו לעניינים צבאיים, נסעתי לאחר שמלונדון נתקבלה ידיעה כי במשא-ומתן שהתנהל שם עם הממשלה הבריטית, במשך חודשים, בדבר הקמת כוח צבאי יהודי חלה הפסקה לשישה חודשים, אך הוגד לחברינו בלונדון כי כעבור 4-3 חודשים אפשר יהיה לחדש את המשא-ומתן. וייצמן טילגרף, שבכל-זאת אנסה להיפגש עם ראש המטה הכללי של הצבא הבריטי, הגנרל דיל, השוהה במצרים. הבנתי כי כוונתו של וייצמן היא שאפגש עם דיל, כדי להגיש הצעות, שעל יסודן אפשר יהיה לחדש את המשא-ומתן על הקמת כוח צבאי יהודי. בינתיים צפו כמה שאלות שחייבו גם משא-ומתן עם מפקדת הצבא הבריטי במצרים.

בבואי למצרים ביקשתי מייד שני ראיונות: עם המצביא הראשי של הצבא הבריטי במזרח התיכון, הגנרל ווייוול, ועם ראש המטה הבריטי, גנרל דיל.

התשובה הייתה: הגנרל ווייוול איננו בקאהיר, ואשר לגנרל דיל, הובטח לי למסור לו כי רוצה אני להיפגש איתו. למחרת הודיעו לי כי הגנרל דיל מאוד רוצה לראותני, אבל הוא מוכרח לצאת את מצרים. לעומת זה הובטח לי, מתוך מקצת נחמה, שהגנרל ווייוול יקבלני בשובו לקאהיר.

[---]

הלכתי בינתיים אל הגנרל הממונה על הגיוסים. תחילה נתכוונתי לפתוח בהתקפה על אשר עוללו לנו בענייני הגיוס, אך הלה פגשני בזרועות פתוחות - כמי שאומר: הנה האיש שציפיתי לו - והודיע כי רצונו לברר איתי כמה וכמה עניינים. דרושים להם, אמר, הרבה אנשים כי הצרכים גדלים והולכים, והשאלה היא אם נוכל לתת אותם. הוא לא נקט מספרים, אבל הבנתי כי המדובר הוא לעת-עתה ב-4000 איש - להובלה, לעבודה בטנקים של מים וכו'. המפקדה הבריטית במזרח התיכון עומדת, כפי הנראה, לקבל תגבורת של כוחות - הם מביאים גדודים מאנגליה - אבל כל מה שהכרחי להוסיף על תגבורת זו, מעוניינים הם למצוא במקום, והניסיון מלמד אותם, שהמקור לחומר אנושי משובח ביותר הוא ארץ-ישראל. במצרים האנגלים בכלל לא גייסו (מלבד בני משפחות של אנגלים) ויש להם צורך באנשים רבים.

תיארתי את מצב הגיוס בארץ ואמרתי: אחרי נחשול ידוע של התלהבות לגיוסים ביישוב היהודי בארץ, שנתן 8000 מגויסים - כמות שאיננה מבוטלת כלל וכלל - באה ריאקציה והשתררו בציבורנו דיכאון ואכזבה; שכן כל מה שנעשה על-ידי השלטונות בשטח הגיוס גרם להפחתת ההתלהבות. אנחנו דרשנו להקים יחידות יהודיות, ודבר זה אומנם הושג, אבל נעשה הכל למען הדגיש כי אלו הן פלוגות פלשתינאיות ולא יהודיות; נעשה הכל כדי לטשטש את מציאותם של יהודים, בתור יהודים, בצבא. תהיה דעתם של אחרים על קיומו של העם היהודי אשר תהיה, קיומו של העם היהודי הוא יסוד הכרתנו, ואם מטשטשים את מציאותנו בחזית, בתור יהודים, הרי שמתכחשים לעצם קיומנו, ואין פגיעה קשה מזו. ידוע לנו כי ממשלת ארץ-ישראל וגם המפקדה הצבאית השתדלו בכל הדרכים להדגיש שהיחידות שהקימונו אינן יהודיות, אלא פלשתינאיות - זאת אומרת, גם ערביות. בכך נמחקת כל ההוויה שלנו בתור עם. הבאתי דוגמאות כיצד מתנהגים לגבי פירסום פעולותיהן של היחידות שלנו, איך מטשטשים את הופעתן בעוד אשר ליחידות של עמים אחרים בצבא הבריטי ניתן פרסום מלוא חופניים. [---]

אבל, אין זה הכל ואין זה העיקר, אמרתי. העיקר הוא, שמשתמשים בחיילים היהודים כב"שאר ירקות", ולא לתפקידים מרכזיים בצבא. אין מוסרים לפלוגות היהודיות פעולות מסוימות, כפי שעושים לגבי יחידות של עמים אחרים. [---]

- איש-שיחי ענה: מה שאתה רוצה הריהו צבא יהודי, אך עליך להבין את הקושי הפוליטי הכרוך בדבר. בלונדון התנהל משא-ומתן על הקמת צבא יהודי, והדבר נדחה לעת-עתה. השאלה היא מה אפשר לעשות במסגרת הנתונה. אתה הזכרת את עניין הדגל העברי, זה היה באמת "עסק ביש", לא כן? (ולא הבנתי מה היה כאן "ביש" - אם מציאות דגלים עבריים בפלוגות שלנו, או ביטולם אחר-כך; אני נוטה לחשוב שהכוונה הייתה למתן הדגלים).

אמרתי: לא דרשנו להניף דגל עברי במחנה הצבא בסרפנד, אבל אם הפלוגות שלנו יוצאות לחזית, מציאותו של הדגל העברי איתן היא דבר בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. צבעים אלה של דגלנו יקרים מאוד לאנשינו, והגמישות שלכם צריכה הייתה להספיק כדי למצוא אפשרות שדגל תכלת-לבן יהיה אצל הפלוגות שלנו בצאתן לחזית.

הוא אמר: אני מוכן לחפש דרך לכך. אולי נקבע שהדגל תכלת-לבן יהיה הדגל הרשמי של היחידה?

אמרתי: זאת היא דרך נכונה בהחלט לפיתרון השאלה.

אחר-כך הוסיף, כי מוכן הוא לבקש דרך לכך שהפלוגות שלנו תיקראנה רשמית "יהודיות", אבל, שאל, כמה אנשים תוכלו לתת?

עניתי: זאת אינני יכול לומר, אין לנו אוצר בלתי-מוגבל של אנשים. אנחנו מציעים לכם אנשים, ואתם מסרבים לקבל אותם ורוצים אנשים מארץ-ישראל דווקא. לארץ-ישראל עצמה צפויה סכנה, ואין אנו יכולים לפרק את הגנתנו הפנימית. גם איננו יכולים להפסיק את חיי המשק שלנו. התחבורה ובתי-החרושת שלנו מוכרחים להמשיך את עבודתם. הארץ צריכה לחיות. כל הזמן אנחנו טוענים שאפשר להשיג אנשים לגיוס ממקומות אחרים, אבל הממשלה בארץ אינה נותנת לעשות זאת בגלל הפוליטיקה של "הספר הלבן".

מה הם המקורות האחרים שאפשר להשיג מהם אנשים? - שאל איש-שיחי.

בארץ-ישראל עצמה - עניתי.

מי הם?

למשל, המעפילים הכלואים במחנות-ההסגר בארץ.

את אלה, אמר, אפשר בהחלט לגייס.

ולא רק את המעפילים שבמחנות-ההסגר בארץ אפשר לגייס, אמרתי, הנה נשלחו מעפילים יהודים למאוריציוס, שם מחזיקים אותם במחנות-הסגר, בחיי-בטלה, בעוד שהם מוכנים להתגייס לצבא.

גם את זה אפשר לסדר, בהחלט!

אדרבה, אמרתי, דאגו לכך. אבל כדי לגייס אותם, צריך לדבר עם האנשים, צריך ללכת אליהם. ילכו, איפוא, לשם שני אנשים - אחד מן הסוכנות ואחד מן המפקדה, ויגייסו אותם. הנה עוגנת עכשיו בחיפה אונייה, שהביאה 800 מעפילים, והממשלה אומרת אולי לשַלח גם אותם למאוריציוס. גם אלה חומר לגיוס.

ודאי, למה להובילם לשם וחזרה?

אף זאת: יש יהודים בארצות הבלקן, אנחנו הצענו בשעתו לעשות פעולת גיוס ביניהם, עכשיו אולי קשה יותר לעשות זאת, אף-על-פי-כן אולי עוד אפשר להביאם לארץ דרך יוגוסלביה ולגייסם לצבא. ויש פליטים יהודים בליטא שהממשלה הסובייטית מוכנה לתת להם לצאת לארץ (קולונל שהיה נוכח בשיחה רשם את דברי כל הזמן).

כמובן, הדבר איננו קל, אמרתי, בוודאי ישאלו אתכם: מה תעשו עם האנשים האלה בגמר המלחמה? ובכן, אני רוצה ללמדך מה לענות: קיים "ספר לבן", שאני בטוח כי לא יחזיק מעמד אחרי המלחמה, אבל גם לפי "הספר הלבן" הזה מגיעים לנו עוד כי40,000 רישיונות-עלייה. אימרו, איפוא, לממשלת ארץ-ישראל, שתחזיק במגירתה רישיונות כמספר האנשים שיבואו לארץ על מנת להתגייס לצבא (אם לא תימצא דרך אחרת). אם זקוקים להסכמתה של הסוכנות לעניין זה, הרי הסוכנות תסכים.

בהחלט אטפל בדבר, ענה איש-שיחי. אבל לנו נחוצים מייד אנשים לפלוגות-הובלה.

בהתנהגותכם עם פלוגות-ההובלה שלנו עשיתם הכל כדי שלא תהיינה פלוגות-הובלה נוספות.

אומנם, כה השיב, בעניין זה נכשלנו.

[---]

עוררתי גם את שאלת הקצינים בפלוגת-ההובלה, ואיש-שיחי הבטיח כי יהיו קצינים יהודים בפלוגות-ההובלה שתוקמנה. כבר נערכה רשימת מועמדים לתפקידי-פיקוד והמועמדים נשלחים לאימונים. [---]

לסיכום השיחה הזאת עלי להדגיש, כי אני מצדי לא נתתי שום הבטחות או התחייבויות להעמיד אנשים לגיוס. אבל היה לי הרושם כי במידה שהם מבטיחים משהו, הרי זה נעשה על מנת להשיג אנשים נוספים לגיוס.

[---]

[---] בראיון עם גנרל ווייוול בירכתיו בראשית דברי על הניצחונות המזהירים של הצבא שהוא עומד בראשו.[1] הוא קיבל את הברכות בצניעות רבה (אמר: הפעם שיחק לנו המזל). אחר-כך עברתי לעניין המשא-מתן שהתנהל בלונדון על הקמת צבא יהודי ושאלתיו לפשר הדחייה.

ווייוול ענה: אני משער כי הדחייה באה בגלל חוסר ציוד בשביל כוח כזה.

לא ייתכן הדבר, אמרתי, משך חודשים רבים התנהל המשא-ומתן ויש להניח כי אנשי מיניסטריון-המלחמה ידעו בשעת המשא-ומתן מהו מצב הציוד. אף זאת: הקמת הכוח הזה מצריכה זמן, ועד אז יהיה גם הציוד הדרוש.

מכל-מקום, אמר, זהו הדבר שאני יכול להעלותו על דעתי כסיבה לדחייה.

אתה יודע, אמרתי, העניין עבר שלבים שונים, נתמנה גם מפקד לכוח הזה, כבר חובר נוסח של הודעה מטעם הממשלה והנהלת הסוכנות נתבקשה לאשר את הנוסח. העניין עבר את כל שרשרת המשרדים ופתאום קיבלנו הודעה על דבר דחייתו.

לאן נמלכו בדעתי, אמר, אבל אני חושב כי הסיבה היחידה לדחייה היא חוסר ציוד.

הדחייה הזאת, אמרתי, מעמידה אותנו במצב משונה: מצד אחד אתם דורשים מאיתנו אנשים נוספים לגיוס, וכשאנחנו מוכנים לתת לכם אנשים - אנשים רבים - אתם מסרבים לקבל אותם, ודורשים אנשים מארץ-ישראל דווקא. עליך לדעת שאם יפלו במלחמה 1000 איש מארץ-ישראל, הרי זה רציני יותר מאשר אם יפלו 1000 איש אחרים.

אם כן, למה אתה מעוניין בכוח צבאי יהודי?

הכוח היהודי, שדובר עליו במשא-ומתן בלונדון צריך היה להיות מורכב לא רק מאנשי ארץ-ישראל, כי-אם מארצות אחרות, ובייחוד מאמריקה.

למה לך לדאוג ליהודים באמריקה, הלא אתה מארץ-ישראל.

אבל אני מדבר על השתתפות העם היהודי במלחמה.

מה יהיה אם המלחמה תגיע לארץ-ישראל?

במקרה זה נגן בכל כוחנו, ולא יהיה איכפת לנו כמה יפלו מאיתנו.

אבל עליך להבין למצבי, אני מוכרח להתחשב לא רק ביהודים כי אם גם בערבים.

האם מעלה אתה על דעתך שתוכל להסתייע בערבים להגנת ארץ-ישראל?

לאן, שאל, צריך היה להישלח הכוח הצבאי היהודי?

להלכה, לכל מקום שיידרש, אמרתי, אבל במשא-ומתן הובטח לנו כי יהיה מיועד בעיקר לחזית שבמזרח [התיכון] ובייחוד ארץ-ישראל.

הבינותי כי הוא מאוד לא מרוצה מן הדבר הזה.

[---]

אין אנו פלשתינאים, אמרתי, אנחנו יהודים, ולנו הרשות להיקרא בשמנו. לולא היינו יהודים - כלום היו כ-8000 מתגייסים לצבא? הם התנדבו מפני שהם רואים את עצמם יהודים ורוצים להשתתף במלחמה כיהודים ואתה מטשטש את זה. ארשה לעצמי להזכיר לך פרט אופייני: יום אחד נשלחה אליך טלגרמה על-ידי קהילה יהודית בארגנטינה, ששאלה לשלום החיילים היהודים מארץ-ישראל אשר השתתפו במערכה במדבר.

מתי היה הדבר? שאל ווייוול, מעולם לא ראיתי טלגרמה כזו.

הדבר נתפרסם בעיתונות, גם תשובתך על הטלגרמה הזו נתפרסמה.

אני לא ראיתיה.

אבל העולם כולו קרא, כי נשאלת לשלום חיילים יהודים מארץ-ישראל וענית על דבר שלום ה"פלשתינאים"; והכל הבינו כי המילה "יהודי" קונם עליכם שאין להעלותה על השפתיים. וזה היה לנו עלבון לאומי. ווייוול אמר כי יברר את הדבר.

בינתיים התחיל לספר לי על פלוגת החפרים שהשתתפה במערכה על-יד קארן.

אמרתי לו: אין זה אלא תקדים, הפוך את כל פלוגות-החפרים לפלוגות לוחמות וצרף אותן יחד לבריגדה יהודית אחת.

דיברתי גם על תוספת תמיכה למשפחות המגויסים. בעניין זה דיברתי קודם עם הקולונל, הוא רשם לפניו את הדבר, ביקש שנגיש לו תזכיר ושנמריץ את העניין.

(אגב, בפגישותי עם אנשים במצרים סיפרו לי רבים על הקצין אהרון[2] מפלוגת-ההובלה היהודית. הוגד לי כי הוא התנהג כגיבור לאומי ממש, מתוך כבוד יהודי והעזה רבה, התנהגות לתפארת. הוא מרגיש את עצמו אומלל משום שהוא חושב שהסוכנות אינה מעריכה אותו. הוא קידש מלחמה על מעמדה של השפה העברית ביחידת-ההובלה והביא לידי כך, שהעברית הפכה שפה רשמית בפלוגה. הוא טוען כי אין הכרח בדבר שהאנגלית תהיה שפת-שימוש בפלוגה: הפלוגה היא יהודית ויש לה שפה משלה, עברית. הוא כינס את הקצינים והאֶנסיאוס [הנגדים] הגויים שביחידה והרצה לפניהם קורס שלם על העם היהודי: מדוע אנחנו מתגייסים לצבא, ומהו הטיפוס האנושי היהודי וכו'. ביקש למסור לי כי אדאג לכך שיתקבל בצבא חוק שלא יישלח קצין או אנסיאו ליחידת-ההובלה בלתי אם שמע תחילה קורס על יהדות.)

אמרתי לווייוול: לאנשים שלך אין מושג על היהודים, ובייחוד על יהודי ארץ-ישראל, וצריך להסביר להם זאת לפני שהם באים לפלוגות יהודיות.

זו הצעה נכונה, אמר וייזול, וכאילו קיבל את הדבר.

אשר לסיבות המלחמה בכלל, אמר הגנרל ווייוול, כי אין הוא חושב שהמלחמה תגיע לארץ-ישראל; אין להעלות על הדעת שהיטלר ילך דרך טורקיה - ואם ילך, לא יוכל להגיע. והוא הדין לגבי מוסול.

לאחר השיחה עם ווייוול הלכתי שוב לאותו קולונל ואמרתי לו ששוחחתי עם הגנרל ווייוול, אך לא קיבלתי ביאור לסיבת הדחייה של הקמת הכוח הצבאי היהודי. אין אני מקבל את הסברה כי הדבר נדחה בגלל חוסר ציוד, ואני חוזר, איפוא, לארץ בלי הסבר, וזה יכביד מאוד על העניינים.

אם-כן, נודיע למשרד-המלחמה את תשובתך.

אנא, עשה זאת.

לאחר-מכן נפגשתי עם קלייטון,[3] היועץ הפוליטי של המפקדה. הוא סיפר לי שהוא מחבר עכשיו תזכיר על העניינים שלנו. הגנרל הממונה על הגיוס נפגש איתו וסיפר לו על שיחתו איתי. בין היתר ביקש שאגיד לו מה הם לנו צבעי תכלת-לבן. אמרתי לו כי זוהי מסורת של דגל יהודי, והמהדרין מוסיפים עליו מגן-דוד.

הוא סיפר שהוא כותב בתזכירו על עניין הדגל וגם על פרסומן והבלטתן של היחידות היהודיות בצבא.

אמרתי לו שאת ה"ביאור" של ווייוול לדחיית הכוח הצבאי היהודי יכול אני להסביר לעצמי רק בכך שאין הוא יודע את פרטי העניין.

אתה יודע, השיב, כיצד מנהלים משא-ומתן בלונדון, וכמה דילטנטיות יש בזה? [אני יודע על] אדם שהיה בלונדון ולקח חלק במשא-ומתן על הקמת הכוח הצבאי היהודי, וכשנודעו לו פרטי העניין אמר: מה? להביא אנשים מאמריקה לאנגליה? להאכיל אותם עכשיו באנגליה? כלל לא תיארתי לעצמי שהמדובר הוא באנשים מאמריקה שיובאו לאנגליה ויאומנו בה! אני הייתי מאמן אותם בדרום אפריקה...

[---]

[---] כשביקרתי בפעם הראשונה במפקדת חיל-התעופה נפגשתי עם מונד, ולא היו די מילים בפיו לגמור את ההלל על האנשים שלנו בחיל-התעופה. עכשיו הוא דיבר בנוסח אחר, ואמר כי היה הכרח לשחרר מגויסים יהודים באשר נתגלה כי יש ביניהם גנבים ואנשים אשר עסקו במסחר-נשים. הסברתי לו כי לא כל המגויסים הגיעו באמצעותנו.

אני מבין, אמר, שהייתה בשנים האחרונות עלייה בלתי-לגלית לארץ, ללא ביקורת של הסוכנות ושל הממשלה, ובוודאי נכנסו בדרך זו כל מיני אלמנטים גרועים, אבל מובן מאליו שיש בין המגויסים הרבה אנשים מצוינים.

ודאי תתפלא לדעת, אמרתי לו, כי רבים מבין המצוינים באו אף הם לארץ באופן בלתי-ליגלי.

לא אתפלא, מובן שיש הרבה אנשים מצוינים ביניהם.

בדרך-כלל, אמרתי, אין הבחורים מתלוננים על אנטישמיות בחיל-התעופה, לא שמעתי מהם, למשל, שאומרים ליהודים "בלאדי ג'ו", אבל אומרים "בלאדי פלשתינאי". יש הכללות מופרזות: כשחייל אחד מתנהג שלא כשורה, או אם הוא מופיע מלוכלך, יוצא הקצף על כל העדה.

מונד הבטיח לי לטפל בדברים האלה.

דיברתי איתו גם על שאלת הקצינים היהודים בחיל-התעופה. אמרתי לו כי בנידון זה נוצר מצב משונה: בכל היחידות יש קצינים יהודים, ורק בחיל-התעופה אינם, אף-על-פי שמצויים ביניהם בחורים טובים ומוכשרים.

הוא סיפר לי כי כבר פנה בעניין זה לממונים עליו, עכשיו יטלגרף והוא מקווה כי הדבר יסתדר בחיוב.

השאלה של טייסים יהודים, אמר, עדיין פתוחה. אם יוחלט בחיוב בעניין זה יעשו גיוס מיוחד ולא יקחו מאלה שכבר משרתים בחיל-התעופה. אלה נחוצים לעבודה שהם עושים.

ברכבת נפגשתי עם בחורים יהודים מחיל-התעופה והם התאוננו מאוד על יחס רע אליהם מצד האנגלים. לעומת זאת פגשתי בקנטרה חבר ותיק, שאני מכירו עוד מימי "אחדות-העבודה" (שמו קושניר), שדיבר בטון אחר. הוא התאונן קשה על פנחס רוטנברג ועל יחסו לגיוס. הוא סיפר לי כי התגייס למרות איסורו של פ. רוטנברג (הוא עבד בחברת החשמל) ואשתו אינה מקבלת אפילו פרוטה אחת מהחברה. על היחס ליהודים בחיל-התעופה ועל תלונות הבחורים שלנו, אמר: לא כצעקתם; האנשים שלנו אינם יודעים להתנהג, אינם מבינים שיש להם עניין עִם עָם אחר, והצרה היא שאם בחור אחד שלנו נכשל, יוצא הקצף על העדה כולה.

גם הרב ברודי[4] סיפר לי, כי בחורים שלנו אינם יודעים להתנהג כראוי. הנה, אמר, נכנס בחור יהודי למשרדי, מצדיע ונותן כבוד כחוק, אך כשאני עונה לו "שלום" בעברית, הרי מאותו רגע משתנית התנהגותו של הבחור תכלית שינוי. שוב אין הוא חייל, עמידתו אינה עמידת חייל וכו'.

השתתפתי באסיפה של חיילים יהודים מחיל-התעופה. הבחורים השמיעו כל מיני טענות. היו ביניהם בחורים אשר אופן שיחתם הוא באמת בלתי-נסבל, הפסיקו אותי בשעת דיבורי, שאלו שאלות בחוצפה, והדבר היה מאוד לא נעים. היו, כמובן, גם אחרים. אני דיברתי על הצורך להבין מה פירושם של יחסים בין שני עמים. אחרי דברי ניגשו אלי בחורים ואמרו כי טוב עשיתי שהסברתי להם את הדבר, באשר יש שבחורים שלנו שוכחים את המסיבות שהם נתונים בהן.

הבחורים שלנו טוענים, שלא דאגנו להכניס לחיל-התעופה חומר אנושי מעולה. אחרי האסיפה של חיילים יהודים מחיל-התעופה ניגש אלי בחור אחד יוצא בולגריה, הודה לי על דברי וסיפר שזה שלושה חודשים לא שמע עברית.

אשר לרב ברודי, באתי לידי מסקנה כי מציאותו בצבא הוא נכס חשוב. יש, כמובן, תלונות עליו, אבל במסיבות, שהוא נתון בהן, מציאותו היא נכס תרבותי חשוב. הוא גם ציוני, לפי דרכו הוא, והעיקר שהוא רואה בתפקידו עולם ומלואו.

לסיכום הדברים יש לציין כי העניין הגדול - הקמת כוח צבאי יהודי - הורד, כנראה, מן הפרק באופן נמרץ ובמפקדת המזרח התיכון יש חומה בצורה נגד הקמת הכוח הזה. אין אני רואה איך יוּרם העניין מחדש, איפה יוּרם ומי ירים אותו. על-כל-פנים ברור לי כי פה אי-אפשר להרים אותו. לעומת זאת ברור, שבכוח העובדה של מציאות 8000 יהודים מארץ- ישראל בתוך הצבאי ובכוח יצירת עובדות נוספות, אפשר יהיה להגיע לכמה וכמה תיקונים במצבנו בצבא, תיקונים אשר במשך הזמן יפתחו פתח למשהו חשוב יותר - אם לכך שהיחידות תיקראנה בשם יהודי, ואם לדגל יהודי להן, ואולי למשהו חשוב יותר.

 

הערות