דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                           ירושלים, 27.10.1940

 

[---]

לפני זמן מה מסר לי קלוואריסקי[1] על שיחה עם ערבי הידוע כאיש הגון, ישר ומתון באופיו. ערבי זה הצטרף בזמנו למחנה המופתי, אבל לא היה מראשי המדברים בו. הוא מסר לקלוואריסקי על הפעולה המתנהלת עתה בחוגים ערביים בנוגע לפדרציה וכדומה. לדעתו הגיע הזמן שגם אנחנו נתעניין בבירור זה. הוא עצמו מוכן לנסוע לבגדד ולקהיר כדי לברר במקום אם יש עתה תקווה לאיזה הסכם שהוא בין ערבים ויהודים. ההצעה הייתה, שאני אפגש אתו.

נפגשתי עם הערבי פעמים. השיחה הראשונה הייתה כללית. איש שיחי הסביר כי הערבים חושבים עתה על פדרציה, אם כי לא ידוע להם עוד היקפה. כנראה שבדעתם להוציא מכלל הפדרציה את ארצו של אבן-סעוד. בתוך גוש זה של הארצות הערביות, סבור הוא, צריך לתת ליהודים מעמד טריטוריאלי עם אפשרות של התפתחות העלייה וכדומה. שאלתי אם כוונתו לארץ ישראל, אמר, כי לא רק ארץ ישראל. ושאלתי: גם עבר-הירדן? והתשובה הייתה: כן, וגם סוריה ועיראק. הערתי על כך שאנו לא מעוניינים בסוריה ועיראק. הוספתי כי ליהודים אין התנגדות פרינציפיונית לפתרון כעין זה, אולם נוכחנו שבמקום שיש רוב הוא שואף לדכא את המיעוט, וכל מה שהרוב הוא גדול יותר הוא גם עריץ יותר.

האיש רוצה מאוד לנסוע למען ברר את העניינים עם האנשים האחראים לכך.

לאחר שהתייעצתי בעניין זה עם חברים אחדים בהנהלה הייתה לי אתמול פגישה שנייה עם הערבי, ובה הודעתי לו כי בנסיעותיו הוא יכול להופיע רק בשמו הוא ולא בשמנו אנו. הדגשתי שוב את חששותיי וסייגינו להצעה של פדרציה, והוספתי, כי כל השאלה היא אך ורק בגדר של לימוד. אנו מאוד מעוניינים ללמוד כל שאלה שיש בה משום צעד להתקרבות יהודית ערבית, אולם אין אנו מוציאים מן הכלל פתרונות אחרים. הערבי הסכים שכרגע השאלה היא אך ורק בגדר של עיון.

האיש ייסע לבגדד וקהיר. הצעתי לו לבקר גם אצל האמיר עבדאללה. בעוד שבועות מספר ודאי נקבל ממנו דין וחשבון על נסיעתו.

מיניסטר המלחמה אידן,[2] המפקד סר ארצ'יבלד וייוול והנציב העליון ביקרו אצל האמיר. האמיר עצמו מתכונן לרדת מצרימה. אחד מאנשי האמיר מסר לנו, כי בדרך כלל הוטבו היחסים בין האמיר והאנגלים.

בשיחה עם אידן טען האמיר כי במלחמה הקודמת היה הוא אקטיבי, והיה רוצה להיות אקטיבי גם הפעם. הוא טען באוזני אידן כי הכרח הוא שהאנגלים יעברו להתקפה בלוב ושיתקיפו את האיטלקים ביבשה ובים. זה יעשה רושם על כל ארצות המזרח. אידן השיב כי האנגלים מרכזים עתה צבא גדול במצרים וצבא רב יבוא לארץ ישראל ועבר-הירדן.

האמיר ניסה לדבר על איחוד עבר-הירדן וארץ ישראל עם סוריה, אולם אידן נמנע מלהגיב על כך, והשיב שימסור את דבריו לממשלה בלונדון.

ההצעה שהאמיר יבקר במצרים היא של האמיר עצמו. הוא רוצה, כנראה, להשפיע על מצרים שתיכנס למלחמה, ועל ידי כך להגדיל את חשיבותו בעיני האנגלים. האנגלים הודיעו לו כי ישאלו לדעת משרד החוץ. האמיר נפגע מאוד מעניין זה.

בהושענא רבה ביקר אצלי מר אוטרי, הקונסול הצרפתי בירושלים. הקונסול מסר כי בעת שהוקמה הממשלה בווישי והתחילו לדבר על הגבלות נגד זרים, הוא נפגע מאוד מאסיפות המחאה שהיו בארץ נגד חוק זה וראה את התגובה היהודית כבלתי מוצדקת, כי לדעתו היו ההגבלות ביחס לזרים בכלל, ולא נגד היהודים בתור יהודים. הוא סבר כי אין זו אלא ריאקציה נגד היחס הליברלי הקודם לכניסת זרים לצרפת ונגד השפעתם על כל החיים הציבוריים. הקונסול ביקר אז אצל אוסישקין והביע את אי שביעת רצונו לתגובת היהודים לחוקים אלה. אולם לפני ימים אחדים ביקר אוטרי בביירות ועיין בנוסח החוקה, ועליו לקבוע כי ההפליה היא אך ורק נגד היהודים, ועליו לחזור עתה מהדברים שאמר אז. הוא מדוכא מאוד ממה שקרה. מובן, אמר, כי בעולמנו הקטן בירושלים לא ישתנה כלום, אבל זו היא פוליטיקה של ממשלתו, והוא רק מקווה שהיא תשתנה בקרוב. החוק החדש נגד היהודים חל גם על סוריה. הקונסול ניסה אומנם להתנחם שאין זה חוק גזעני, אבל ברור שזאת נחמת שווא.

הודיתי לקונסול על ביקורו והבעתי את הערכתי על האמון האישי שנתן בי במוסרו לי דברים, שהם כאילו נגד ממשלתו, אבל החוק שממשלה וישי פרסמה קובע את עמדתנו כלפי שלטון זה.

הקונסול דיבר אתי גם על העניינים הכלליים. לדעתו אין להעלות על הדעת שצרפת תילחם נגד בריטניה. אין גם לראות את ממשלת פטן כאילו היא מעור אחד. חבל שלא הוקמה ממשלה צרפתית באחת המושבות. אין בלבם נגד דה-גול ולא כלום, אבל בריטניה שגתה בהתקפותיה הפוליטיות נגד ממשלת וישי. דוגמה להתנהגות מחוכמת היא נאומו האחרון של צ'רצ'יל, שדיבר אל העם הצרפתי ולא נגע כלל בממשלה.[3] היה זה, לדעתו, נאום נפלא. המשגה השני היה הניסיון של דה-גול להפך ממצביא למנהיג פוליטי. לדבריו מצדיקים כאילו הצרפתים את מעשי האנגלים באוראן ודאקאר[4] כדברים הכרחיים לאנגלים, אבל עם זאת הם דורשים כי אנגליה תבין גם אותם. מבין השורות אפשר היה להבין כי כל תקוותם היא ניצחון בריטניה. נראה שדברים אלה נאמרו על מנת שיימסרו לאנשי השלטון.

 

הערות