מתוך דברים באוזני "ועדת המחקר ליחסים היהודיים ערביים"[1]  ירושלים, 27.6.1940

 

[---] מילים אחדות על רעיון הפדרציה, שהחל מנסר מחדש בזמן האחרון בעולמנו. מזמן שאני יודע את המדיניות הציונית, לא היה אף פעם יחס שלילי מעיקרא לרעיון זה. היו ניסיונות לברר את הרעיון מתוך גישה חיובית. [---]

אומנם לא הייתה לנו אף פעם סמכות פוזיטיבית מאיזה מוסד ציוני להסכים לזה או לברר את זה, אבל לא היה איסור. חשבנו תמיד לחובתנו להשתמש בכל אפשרות לברר את העניין. מכל מקום דאגנו שעמדתנו זו תהיה ידועה למנהיגים סוריים וגם למנהיגים עיראקיים. בשיחותינו עם שהבנדר[2] כאשר היה עוד גולה במצרים ועם עוד שורה של אישים רפרזנטטיביים, שורה שלמה של אנשים שעמדנו ועודנו עומדים בקשרים אתם, נורי סעיד ואחרים, אמרנו להם שאל יראו בנו את המכשול לפדרציה של הארצות השכנות. מובן, שאנחנו, כמו כל גורם, נעמוד על משמר עניינינו, נרצה לדעת מה נותנים לנו, עד כמה אנו מבטיחים את עצמנו, אך אין התנגדות א-פריורי לסידור זה; אנחנו לא מפריעים, אנו רוצים לדעת, אם הם מעוניינים בכך; אנחנו לא נייעץ להם, זה עניינם. וכמובן, זה עניין למשא ומתן.

בערך במסגרת זו ניסינו לנהל בירור. נתקלנו באנשים שהתנגדו לזה, ונתקלנו באנשים שגילו עמדה חיובית, אך אמרו: זו היא שאלה לעתיד לבוא, כיום זו אינה שאלה פוליטית מעשית. [---]

עד כמה שידוע לי התנגד המופתי כל ימיו לרעיון הפדרציה. הוא לא היה מתנגד, לו היה רואה סיכוי לעצמו ולקבוצתו להיות מנהלי הפדרציה. מכיוון שסיכוי כזה לא היה עד עכשיו, שכן באיחוד ארץ ישראל, ולו רק עם עבר-הירדן, יהיה האמיר ראשון המוסלמים. איחוד ארץ ישראל עם סוריה היה פירושו שהבירה תהיה ביירות או דמשק, אבל לא ירושלים; איחוד ארץ ישראל עם עיראק, פירושו שהבירה תהיה בגדד, כלומר, ארץ ישראל לעיראק. לכן התנגד המופתי לתוכנית הפדרציה. כאשר אמרתי שאנשים התנגדו לרעיון הפדרציה התכוונתי למופתי וגם, למשל, לעלמי,[3] ולדג'אני.[4]

האיסתיקלאלים לא יכלו, כמובן, לומר דבר נגד רעיון הפדרציה. כאשר ראיתי את עוני עבד אל האדי[5] בפעם האחרונה בשנת 1937 הוא אמר: פדרציה ערבית זה הוא חלומי, ואני מאמין שזה יקום ברבות הימים. אך כדי להביא דבר זה לעולם חובתו של כל ערבי היא לדאוג שארצו תהיה עצמאית כארץ ערבית. זאת אומרת, שחובתי היא לדאוג לכך שארץ ישראל תהיה ארץ ישראל ערבית עצמאית, זו צריכה להיות גם דאגתם של סוריה ועיראק, וברבות הימים גם נתאחד. אבל שאני אוותר לך בעניינים ממשיים שהם חובתי עכשיו בארץ, כלומר, סידור בין היהודים והערבים תמורת תקווה לעתיד שאתה נותן לי, זאת לא. ועוד אמר: מי אתה אשר תיתן לי תקווה לפדרציה, זה לא בא בחשבון. האם זה תלוי בך?

בתקופה יותר מאוחרת, כבר בימי המלחמה, כאשר החלו שוב לדבר על פדרציה, שלחנו אנשים לברר את העניין (ששון[6] נסע אז ועוד אנשים מהמחלקה) והם ראו מספר מנהיגים סוריים, אנשים המחייבים, ביניהם שהבנדר שחייב את התוכנית, בתור תומך באמיר. הוא אמר: כן, אנחנו בעד זה, אבל עוד לא הגיעה השעה לדבר על כך, זו עדיין אינה שאלה מעשית. אחרים היו הרבה יותר ספקנים. אחד מהם אמר: פדרציה כן, אבל אם פדרציה לשם האמיר אנחנו נתנגד לה, אנחנו נילחם בפדרציה זו.

היו אם כן פנים לכאן ולכאן. היו כאלה שראו ברכה בפדרציה של ארץ ישראל, עבר-הירדן וסוריה, וסברו שיש בכך יתרון, והיו אחרים שאמרו שזו היא מעמסה בלבד.

האיש היחיד שראינו כי הוא מאמין באמונה שלמה, מתפרץ בכל כוחותיו להקים את הפדרציה, היה האמיר. אבל הניסיון שלנו עם האמיר מראה לנו שאצלו לעתים יותר מדי קרובות הרצון הוא אבי המחשבה. הוא תמיד טען באוזנינו: "עם האנגלים אני כבר אסתדר". אבל לא נשתכנענו, שהרי גם כאשר שואלים אותו האנגלים אם יש לו הסכמת היהודים, הוא אומר להם שעם היהודים הוא כבר יסתדר. נדמה לי שיש לו יותר יסוד לומר את הדבר השני מאשר את הדבר הראשון. למעשה, הוא גם אינו מרמה. הוא תמיד רואה מצדנו רצון לברר את האפשרות, לא תמיד יכולים אנו לגלות לו את הפקפוקים שיש לנו ביחס לכוחו, ביחס למעמדו בקרב הציבור הערבי. הוא, כנראה, חושש לעמדתו האישית במקרה של תבוסה [של בעלות-הברית]. הלא עובדה היא, שהוא היה כאן [בעולם הערבי] הכוח האנטי נאצי והאנטי פאשיסטי.

[אשר למופתי] אני מתאר לעצמי, שכל עוד אין הסכם בינו ובין האנגלים, מעוניין חאג' אמין בליבוי קשר או, לכל הפחות, באיום באי סדרים. [---]

מה שנוגע למנהיגים כאן, השאלה היא באמת מי הם המנהיגים? האם אלה ראשי הכנופיות? הלא הם היו המנהיגים. עתה שומעים אנחנו על דיון את מי לשלוח לארץ בתור מפקד הכנופיות; ופירוש הדבר שהוא יהיה גם המנהיג הפוליטי. את עמדתם של אלה הלא יכולים אנו להבין מתוך תפקידם. אך אם מדברים על מנהיגים במובן של ערבים נכבדים, ראשי עיריות, נוטאבלים שונים, היושבים ראשונה בוועדות ממשלתיות, ראשי המסחר וכו', הייתי בהחלט אומר שהם לא מעוניינים במהומות. אבל השאלה היא מה כוחם. [---] האם יעמדו בפני כוחן של הכנופיות או שכוח זה יציף אותם? [---] אנחנו יודעים, למשל, שסוליימן טוקאן[7] שהיה בעצה אחת עם הכנופיות, השתלט על הסביבה בתקופת התנוונות הכנופיות, כאשר הייתה חרב איש ברעהו, וניתק את קשריו עמן.

על נאמנות [מצד הערבים לבריטניה] אין לדבר, הכל תלוי בסיכויים: אם אנגליה נשארת [כאן] או אינה נשארת. [---]

[---]

 

הערות