דברים בישיבת מרכז מפא"י                                             תל-אביב,  26.5.1940

 

[---]

עדיין אנו מסובכים בשאלת ההגנה בארץ. [---] בשטח זה הייתה בזמן האחרון הסתבכות, שבאה עד משבר: השלטון הצבאי הציג לפנינו בכל חריפותה את שאלת הנשק ודרש שנעזור בפירוק נשק מעל היישוב היהודי. המוסדות האחראים, הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי, נקראו למפקד הצבאי העליון, שמסר להם הודעה ובה ניסח את מצב הדברים לאמור: העובדה של מציאות נשק בלתי חוקי בידי גופים יהודיים היא ידועה ומפורסמת. בתוך היישוב העברי רווחת כפי הנראה דעה, שהממשלה, בלי לאשר מציאות הנשק הזה במפורש, נוקטת קו של העלמת עין וסובלנות. אולם הדעה הזאת היא מוטעית, והראיה לכך, התקנות לשעת חירום. בכל מקום שתפסו נשק, החרימו אותו והאשמים הועמדו לדין ונידונו למאסר. גם להבא תנהג הממשלה לפי קו זה, ובכל מקרה שייוודע לה על מציאות נשק בלתי חוקי ביישובים היהודיים, ייערכו חיפושים, ואם יימצא נשק יבואו האנשים על עונשם. אכן אפשר להבין את עצבנותו של היישוב העברי אחרי ארבע שנות מהומות בארץ, בייחוד כשבתוכו יש מספר ניכר של אנשים שזה מקרוב באו ובארצותיהם הם היו נרדפים... אבל הממשלה איננה יכולה לראות בכך נימוק מוצדק.

א. משום שהמהומות בארץ פסקו.

ב. עוד לפני שפסקו המהומות לא היו בעצם התקפות גדולות מזמן שנתארגנה משטרת היישובים היהודיים. ג. יש עתה בארץ צבא רב.

ד. יש עתה מצב מלחמה בעולם, ובארץ שורר שקט. על כן אין צורך בנשק נוסף.

אף על פי כן מוכנה הממשלה להתחשב בעצבנותו של היישוב העברי. גם אין זה רצוי לה שיימשכו חיפושי נשק, המטילים מרירות ביחסים בין האוכלוסים והממשלה. על כן מוכנה היא לשני ויתורים:

א. להבטיח שמשטרת היישובים היהודיים תיוצב במידותיה הנוכחיות ולא יפחיתו מהן.

ב. אחרי שהיישובים היהודיים יודיעו על הנשק, הנמצא ברשותם, ירשה המפקד לפי ראות עיניו, להשאיר חלק ממנו במקומות, אבל בשום פנים לא ירשה להשאיר פצצות ומכונות ירייה: ואלה שיודיעו על הימצאות נשק לא ייתבעו לדין.

השאלה שהוא מציג היא: המוכנים המוסדות לסייע בכך? קודם כל על ידי העברת הידיעה לנקודות, ושנית על ידי השפעה על החוגים התומכים בהם שיקבלו על עצמם את הדין וימלאו אחרי הדרישה הזאת.

עדיין לא הגענו לבירור מכריע עם השלטונות בעניין זה, אבל אנחנו כבר עומדים אחרי פרשה יגעה. הזמנתו הראשונה של מפקד הצבא הייתה מאוד מופרכת. הוזמנו: הסוכנות, הוועד הלאומי, "אגודת ישראל", עד כאן הכל שפיר. הוזמנו הרביזיוניסטים. והרי הרביזיוניסטים כלולים בתוך הוועד הלאומי? בכל זאת אפשר ליישב בדוחק אף את ההזמנה הזאת. אבל הנה הוזמנה גם ההסתדרות; הטעם להזמנה הזאת מובן: ההסתדרות חולשת על הרבה נקודות בארץ. אם כן מדוע לא הוזמנה עוד הסתדרות אחת בארץ שאף היא חולשת על נקודות חקלאיות רבות, התאחדות האיכרים? לא מוסבר הדבר. לא הוזמנו כל הרשויות המקומיות, לעומת זה הוזמנה מפלגת "המזרחי". מדוע לא יתר המפלגות בארץ? כן הוזמנה האוניברסיטה העברית, ביתר דיוק: הוזמן מגנס[1].

בהזמנה הראשונה צוין שידובר בשאלת הנשק. החלטנו שבהרכב הנ"ל לא נלך לדיון. כתבנו למפקד, שבמסגרת שרירותית כזו לא בא בחשבון דיון. בתשובה לכך באה התנצלות של המפקד: הוא לא נתכוון לדיון אלא למסירת הודעה, ואשר לשלב הדיון בידנו הדבר לקבוע אלו מוסדות ישתתפו בו.

אחרי שהמפקד התנצל שקלנו בדבר מחדש ונאותנו ללכת לפגישה: הרי הוא חדש בארץ ואפשר אולי להשפיע עליו, וגם אם אי אפשר, הוא יעמוד על דעתו, ונצטרך למצות עמו את הדין בגופו של דבר, ומוטב שנעשה את הריב על העניין עצמו ולא על הפרוצדורה.

בפגישה השמיע המפקד את ההודעה שהזכרתי קודם ולא היה כל דיון.

[---] הנהלת הסוכנות קיבלה עמדה של שלילה גמורה לגבי דרישת המפקד, כלומר: אי ויתור ואי מיקוח בעניין זה. אותה עמדה שנתאשרה גם בהנהלת הוועד הלאומי בשיתוף כל הגורמים המעוניינים ואותם ה"מוזמנים". מגנס, שאף הוא השתתף בדיון בהנהלת הוועד הלאומי, לא חיווה את דעתו. באיזו מידה מחייב אותו הסיכום של אותה מסיבה בוועד הלאומי אין אני יודע, אבל כל שאר המשתתפים הסכימו לעמדה זו.

מדוע אמרתי קודם "אי מיקוח"? מגנס הביע דעה [כנראה בפגישה קודמת], כי הדרישה שבאה עתה מאת השלטונות הצבאיים הינה הזדמנות טובה בשבילנו להשיג משהו מאת הממשלה; בשלילת הדרישה בלבד לא נצליח, אבל אנחנו יכולים "למכור" את הוויתור שלנו במחיר יקר לטובתנו. למשל, אם נדרוש תמורת הוויתור הגברת כוחות ההתגוננות החוקיים, הגדלת משטרת היישובים היהודיים או יצירת יחידה צבאית בארץ. כנגד זה הוצגה העמדה שנשק המצוי בידי היהודים וברשותם הבלתי אמצעית איננו ניתן למיקוח בשום פנים; ובעניין זה לא יכול להיות כל ויתור. אם יש צורך בהגדלת כוחות הביטחון היהודיים הליגליים, צריך לדרוש זאת לשמה, אבל אין זה שווה לאמצעי ההתגוננות כשהם לגמרי ברשותם של היהודים.

העמדה הזאת נתקבלה, כפי שאמרתי, על ידי הנהלת הסוכנות כמעט פה אחד, אולי תוך הסתייגות קלה מצד חבר אחד או שנים, והיא אושרה גם במסיבה שנתקיימה במסגרת הוועד הלאומי. היא נתאשרה גם על ידי חברינו בלונדון. בטלגרמה של בן גוריון נאמר: "מאשרים את העמדה". כלומר, לא הוא בלבד אלא עוד מישהו אתו שקל בדבר. בינתיים נזדמן לי לראות את דוב הוז בקהיר, מסרתי לו את כל הפרשה הזאת

במפורט, והוא יביא את הדברים לחברים בלונדון.

אחרי שנקבעה העמדה לגופו של עניין היה עלינו להחליט על הפרוצדורה להבא. הצעתי שייעשה ניסיון להשפיע באופן אישי על המפקד: שאפגש עמו ואנסה להביאו לידי הסתלקות מכל העניין הזה.

לא ארצה עכשיו על הפרשה הארוכה של ניסיונות להביאנו לידי פירוק נשק מרצון - פרשה שימיה כימי הכיבוש הבריטי בארץ. לא פעם נעשו ניסיונות להביא אותנו לידי הסכמה לפרק נשק מעל היהודים, ואחרי בירורים פנימיים קבינטיים חזרה בה הממשלה ממחשבה זו. ניסיון כזה נעשה גם בתחילת שנת 1937.[2] אז הוצעה לנו הצעה כזו על ידי ווקופ והול,[3] ואחרי בירורים מצדנו הוסר הדבר מעל הפרק. אפילו בזמן האחרון ממש, כבר אחרי עניין המ"ג והל"ח,[4] גם אחרי משפט בן-שמן עוד דיברו אתנו ראשי צבא חשובים ברוח זו: שעלינו למסור את הנשק, שאומנם על פי יוזמתם לא ילכו לחפש נשק אצל יהודים, אבל אם יגיעו ידיעות על כך, לא יוכלו להתעלם מהן. אולם עד כה לא דובר על סיועם של מוסדות יהודיים. ועתה נעשה ניסיון חדש להשיג את עזרתנו בפירוק נשק מעל היהודים. אף על פי כן חשבנו, שאין אנו פטורים מן החובה לנסות לשכנע את המפקד.

אבל בינתיים נתעוררה שאלת הפרוצדורה: מי ילך אל המפקד ובשם מי ילך. "אגודת ישראל" הציעה, כי בשם כל המוזמנים אלך אנוכי. מנין נדיבות לב זו של ה"אגודה"? ה"אגודה" שאיננה שקועה ראשה ורובה בענייני ביטחון היישוב ואין לה משקים משלה, ייתכן שאין לה עניין להופיע בפני השלטונות כמי שמעוניין בדבר באופן בלתי אמצעי. מצד שני אין היא רוצה להיות בין פורצי גדר, על כן זהו ויתור מצדה כשהיא אומרת: תלך הסוכנות ותדבר בשם כולם, שהרי היא רואה את עצמה כגוף בעל זכויות שוות לסוכנות. אולם קשה להניח שהיא תוסיף לוותר ותסכים שבשם כולם יופיע הוועד הלאומי. באותה מסיבה בוועד הלאומי באה הודעה מצד הרביזיוניסטים, כי הם מסכימים שילך אחד, אבל בתנאי שהאחד הזה לא יהיה אלא בא כוח הוועד הלאומי, שבו הם מיוצגים, מה שאין כן הסוכנות, ואם ילך מישהו אחר ילכו גם הם. בכל זאת הופעל לחץ באותה מסיבה והרביזיוניסטים ערערו וחזרו וערערו עד שעייפו וחדלו, באופן שבסיכום המסיבה כאילו הוחלט על דעת הכל שאלך אנוכי.

בינתיים [---] הייתה לי שיחה עם הגנרל ולא הגעתי אתו לעמק השוה, ולא עוד אלא שהוא אמר כי אומנם נענה להצעה של פגישה אישית, אבל עתה נוכח כי שמע מפי דברים המחייבים תשובה מצדו. הוא מניח כי אחרי הפגישה האישית תבוא פגישה רשמית ובה הוא יענה על הדברים המחייבים תשובה, לדעתו. השיחה אתו נסתיימה בלא מסקנה, אף לא הגעתי לאמור לו כל אשר היה בלבי לאמור. לפני שבועות אחדים הייתה לי שיחה בעניין זה עם הנציב העליון, ובה אמרתי כל אשר היה בלבי, אבל מהנציב לא קיבלתי תשובה בטענה שעתידה להתקיים שיחה בעניין זה עם הגנרל.

עכשיו עומדים אנו בפני פגישה רשמית עם המפקד העליון וצריך להחליט מי ומי יהיו ההולכים לפגישה. היו לי בעניין זה שיחות עם בן צבי, והיום נפגשתי עם בא כוח ה"אגודה". הבעתי דעה כי אין זה רצוי לקיים עוד ישיבה של אותה התייעצות שהייתה במסגרת הוועד הלאומי, משום שבמקרה זה יצטרכו שוב להזמין את כל אלה שהיו בפגישה הראשונה עם הגנרל, שוב יהיה דיון ומי יודע מה יצא ממנו. הואיל וישנן החלטות ביחס לעמדתנו וכן בשאלת הפרוצדורה, יש צורך עתה רק לפעול. אבל דעתי היא שכדאי שילכו לפגישה גם באי כוח הסוכנות וגם באי כוח הוועד הלאומי, כדי שלא להצר את החזית שלנו ולבל יתקבל רושם כי מצד הסוכנות ישנה בעניין זה "דיקטטורה" וסתימת פיות. גם במכתבנו הראשון לגנרל אמרנו שאנו מוכנים לכך שהסוכנות והוועד הלאומי בעניין זה יחדיו. עתה צריך לפעול תוך דאגה למניעת פרצות.

הפגישה הרשמית עם הגנרל תתקיים השבוע ביום ד', ובה בוודאי נגיע לבירור מכריע. אינני תולה עכשיו כל תקווה בפגישה זו ואינני חושב שנשכנע את הגנרל או שנבוא לידי הסכם אתו. יש לנו, כפי הנראה, עסק עם עמדה קבועה ויחס נוקשה לעניין. אין אני אומר בזה שאם לא נגיע לידי הסכם יתחילו השלטונות מייד בחיפושים מקיפים. אנחנו יודעים שהגנרל התברך בלבו, כי יגיע לידי הסכם עם היישוב העברי, שהרי הוא מציע "שני ויתורים מרחיקי לכת מאוד", אבל גם נתברר לו כי קל לאיים אך שאלה גדולה היא אם אפשר להוציא את האיומים לפועל. אפשר, איפוא, לאמור, כי החרב עוד לא מונחת על צווארנו, באשר לא דבר קל הוא לפרק נשק מעל יישוב.

אין אנו יודעים אם כל המזימה הזאת ידועה לממשלה בלונדון ואם הדבר נעשה בהסכמתה.

 [---] באיזו נקודה עלינו להיאחז כדי להבטיח מקסימום של יעילות להגנת העמדה שלנו ומינימום של הסתבכות מצדנו, בתור מוסדות, ביחסינו עם הממשלה? לדעתי, עלינו לנקוט נוסחה, שאין בה משום הגנה על מציאות נשק בלתי חוקי, אלא שמדגישה כי אין אנו יכולים לקבל על עצמנו אחריות לפירוק נשק מעל יהודים. הלא דורשים מאתנו כי נשפיע על תומכינו שיפרקו את נשקם מרצונם, ובכן, אין אנו יכולים לקבל על עצמנו אחריות לייעץ כזאת ליהודים, כי על ידי כך אנו מקבלים על עצמנו אחריות לשפיכת דם יהודים בעתיד. נוסח זה יציין מהי האחריות שהשלטונות מקבלים על עצמם בפרקם נשק מעל יהודים, וידגיש שאין הממשלה רשאית להטיל אחריות זו עלינו. [---] אומנם ניסוח זה הוא לכאורה פורמלי, אבל גם נוסח התביעה של השלטונות הוא פורמלי: שנייעץ לתומכינו להתפרק מנשקם. [---]

במשך הימים האלה שיעשענו את עצמנו לא פעם בתקווה (ולעת-עתה נמצא שהשלינו את עצמנו), כי לנוכח המאורעות המתחוללים בעולם ונוכח המאורעות שעתידים אולי להתחולל בפינה זו של העולם, יחוויר ויטושטש ויוסר מעל הפרק כל עניין הנשק שבידי היהודים. ההזמנה הראשונה של המפקד העליון נשלחה לפני פלישת הגרמנים לארצות השפלה, ומאז החלו מאורעות כבירים:

א. הפלישה, ועמה גברה הסכנה לאנגליה במידה שלא הייתה דוגמתה למעלה ממאה שנה, אולי מאז ימי נפוליון.

ב. חלו שינויים בממשלה הבריטית, ואם להניח שכל עניין הנשק הוא פרי יוזמה מקומית, הרי שעתה, אחרי החילופים בממשלה בלונדון, יכולה לבוא משם רוח אחרת.

ג. המלחמה התקרבה מאוד לארץ ישראל. קיווינו שעם התמורות האלה יטושטש עניין הנשק. אבל על יסוד שיחתי עם הגנרל מוכרח אני לאמור: לא מניה ולא מקצתיה. ראיתי שלאיש האחראי לביטחון הארץ יש פנאי לשוחח בעניין הנשק, כאילו לא נשתנה דבר.

 

אולם באותו זמן עצמו שהשלטונות "מבררים" אתנו את עניין הנשק התייצבו על הפרק גם שאלות אחרות שטיפלנו בהן בפגישות עם השלטון הצבאי. אצלנו הובעה דעה, שעל ידי הצגת שאלות אחרות בפני השלטון הצבאי, נסיר מעל הפרק את שאלת הנשק "הבלתי חוקי". אבל קרה כך שהמפקד עצמו הציג שאלות אחרות בלי לטשטש את שאלת הנשק.

כתום הפגישה הראשונה של אותה המסיבה המורכבת והרב גונית עם המפקד העליון, נתקיימה שיחה ביחידות בין המפקד וביני, שבה הציע להקים פלוגה צבאית של נהגים ועוזרי נהגים, פלוגה יהודית בת 500 איש, להובלת משא מארץ ישראל לעיראק. נאמר, כי תהיה גם פלוגה ערבית כזו. בו במקום אמרתי כי תשובתי להצעה זו היא חיובית. אני צריך אישור פורמלי מצד הנהלת הסוכנות, אבל אני בטוח כי האישור הזה יינתן.

מדוע צריכים אנו להתייחס בחיוב להצעה זו?

ראשית, משום שזו תהיה יחידה צבאית יהודית טהורה, אומנם עם אחוז של בריטים בזמן הראשון, אבל אחר כך, כשהאנשים יגיעו למידת האימון הדרושה, תישאר היחידה יהודית בלבד.

שנית, זו יחידה להגנת הארץ (המתגייסים יהיו מאומנים כחיילים, ואני מניח כי יהיו מזוינים).

שלישית, בשבילנו הזדמנות גדולה היא שאנשינו יהיו הולכים הלוך וחזור בדרך מארץ ישראל לעיראק, יתרגלו לדרך הזאת וגם ירגילו את היישוב הערבי למראה פני יהודים באותה דרך.

אולם כאשר ניגשנו לטפל בעניין זה באופן מעשי, נתקלנו בקשיים מרובים. נתברר:

א. כי אין לנו נהגים במספר כזה.

ב. האימון הדרוש עלול להימשך חודש וחצי, וגם אחר כך ספק הוא אם אפשר יהיה לסמוך על האיש כעל נהג אחראי.

ג. אין לדבר על גיוס מספר כזה של נהגים יהודים בלי פעולה ציבורית, בלי אסיפות של נהגים והסברת ערכה של יחידה כזו.

ד. נתקלנו גם בקושי כלכלי, משום שהמשכורת המוצעת היא נמוכה וגם התמיכה למשפחות המתגייסים איננה מספיקה. הצענו לשלטונות שהגיוס הזה ייעשה באופן פומבי, שיינתן לנו לדבר על כך בעיתונות, וכן הצגנו דרישות להגדלת המשכורת. השלטונות הצבאיים טילגרפו בעניין זה ללונדון והם מחכים לתשובה.

בהזדמנות אחרת באו מצדנו הצעות חיוביות בשטח זה. הצענו מחדש את עזרתנו להגנת הארץ וציינו צורות לעזרה זו. אומנם, לא הודענו כי אך ורק בצורות אלו מוכנים אנו להגיש את עזרתנו, אבל ציינו ארבע צורות של עזרה:

א. פלוגות חיילים ארץ ישראליות יהודיות להגנת חופי הארץ ולהגנה אחרת (יש להניח שבמקרה זה תוקמנה גם פלוגות ערביות, אבל זה עניינם של השלטונות).

ב. פלוגות מיוחדות למלחמה בסוככנים [צנחנים] וב"גיס החמישי". הצענו להשתמש לצורך זה במסגרת חיל הנוטרים ולצרף אליה אנשים נוספים.

ג. תפקידי צופיות, לצורכי קשר ותצפיות; בסביבת חיפה החלה כבר הממשלה להשתמש בעזרת יהודים לעניין זה.

ד. עזרה של טייסים; אמרנו שיש לנו מספר טייסים מאומנים ואנו מוכנים להעמיד אותם לרשות השלטונות לצורכי הגנת הארץ.

על הצעות אלו קיבלנו תשובות משלטונות הצבא בארץ. ביחס ליחידות צבאיות אמרו לנו כי הדבר שייך למשרד המלחמה בלונדון ואליו יעבירו את הצעתנו. ביחס לטייסים ענו כי ימסרו את ההצעה למחלקת הטיס, וזו תזמין אותנו אם תראה צורך בכך. בנוגע למלחמה נגד סוככנים נאמר, כי אומנם אין רואים סכנה זו כממשית לגבי הארץ, אבל בודאי שצריכים להיות מוכנים לכל צרה שלא תבוא, וכבר ניתנו הוראות לצרף את חיל הנוטרים למסגרת הפעולות בשטח זה. [---]

[---]

השלטונות בארץ מודאגים מסכנת המלחמה המתקרבת אלינו. הייתי בימים אלה במצרים - שם מודאגים מסכנה זו יותר מאשר כאן בארץ, באשר סבורים שמצרים הינה מטרה ראשונה להתקפה בפינה זו של העולם, בגלל תעלת-סואץ ובגלל קרבתה ללוב. שנית, במצרים יש "גיס חמישי" רשמי ומאורגן, המושבה האיטלקית הגדולה. אומנם, ישנה עתה מנוסה גדולה של איטלקים ממצרים, אבל ברור שכל 80 אלף האיטלקים לא יוכלו לצאת את מצרים. יש רושם שהבריטים מודאגים מאוד מבחינה זו: אין הם יודעים מה מתרחש בקרב היישוב האיטלקי, והאינטליג'נס המצרי, כפי הנראה, איננו יעיל ביותר בשטח זה.

גם כאן בארץ ישנה דאגה רבה, ונאמר לנו בגלוי כי הדאגה מפני "גיס חמישי" בארץ ישראל היא למעשה דאגה ישנה, הלא היא הדאגה מפני "המרד הערבי". אבל השלטונות חוששים שמא גם בין המעפילים היהודים יש אנשים העלולים לשרת את האויב. בינתיים נעשתה על ידינו פעולה בקשר ליהודי איטליה הנמצאים בארץ. מספרם מגיע ל-1200 נפש, שמחציתם מאיטליה ומחציתם מטריפולי ומרודוס. דיברנו בעניין זה עם השלטונות האזרחיים והצבאיים, והובטח לנו כי במקרה של הסתבכות היחסים עם איטליה לא יושמו יהודים אלה במחנות הסגר, אלא ינהגו בהם כמו בעולי גרמניה. אבל אם יהיו חשדות מסוימים לגבי איש זה או אחר, תיעשה, כמובן, פעולה משטרתית, והשלטונות מקווים כי אנחנו נסייע לכך.

כיצד משתקפים המאורעות הללו בקרב המחנה הערבי? החלו להגיע אלינו ידיעות מסוימות המספרות כי ניצחונות הנאצים בחזית עושים בדרך כלל רושם כביר על היישוב הערבי, ויש חוגים ערביים, בארץ ישראל ובארצות השכנות, אשר ניצחונות אלה מוצאים הד חזק בלבם, והם שמחים לאידם של האנגלים והצרפתים, שמחים לגופו של הניצחון הנאצי וגם משום שרואים בכך אפשרות לסחוט יותר מהאנגלים והצרפתים. מגיעות אלינו ידיעות על תכונה רבה בתוך "המרכז הבגדדי",[5] ללא ספק תכונה נפשית אך מדברים גם על תכונה מעשית. בכפרים הערביים מתנהלות שיחות פוליטיות, והזקנים אומרים שעל הצעירים שוב עוברת רוח של טירוף, הם מחכים למוסוליני ומקווים שיוכלו אז "לגמור" עם היהודים בארץ.

דוגמה מאלפת להלך הרוח בארצות השכנות: לפני ימים אחדים נתפרסמה ב"מוקאטם" ידיעה, שהיה ויכוח בסנאט המצרי ובתשובה לאיזו שאלה אמר ראש הממשלה עלי מאהר פחה כדברים האלה: "מצרים לא הכריזה מלחמה על שום מדינה; יש רק ניתוק הקשרים הדיפלומטיים בינה לבין גרמניה. אבל ניתוק קשרים דיפלומטיים אין הכרח שתצמח ממנו איבה. והראיה: היה זמן שנותקו הקשרים הדיפלומטיים בין צרפת לפרס, ואף על פי כן, בעצם הימים ההם של ניתוק הקשרים פעלה בפרס משלחת צבאית צרפתית שעסקה באימון הצבא הפרסי". [---] ניתוק הקשרים ההוא בא בגלל איזו קריקטורה שנדפסה בעיתון צרפתי ושהייתה בה משום פגיעה בשאח הפרסי, והדוגמה שהביא ראש ממשלת מצרים, שאז פעלה משלחת צבאית צרפתית, אומרת בכל אופן: דרשני! אחת משתים: או שהוא שרוי בפחד מפני הנאצים ורוצה להראות עד כמה הוא שמר על נייטרליות, או שיש כאן כוונה ללחוץ על בריטניה ולסחוט ממנה ככל האפשר יותר. אך הדבר המעניין הוא כי למחרת הישיבה של הסנאט המצרי, שהייתה כנראה בערב, כבר בשעות הבוקר שמענו ידיעה זו ברדיו ברלין. עובדה זו מוסיפה להבנת הרקע הכללי הקיים במחנה הערבי.

הישנה בארץ תכונה לקראת האפשרות של התקרבות המלחמה אלינו? מה הן התוכניות הצבאיות של השלטונות אין אנו יודעים, כמובן. [---] אמרנו לשלטונות, שאנו מעוניינים לדעת באלו אמצעים הם אוחזים וכי רוצים אנו להביע את דעתנו ביחס לאמצעים הנוגעים להגנת היישוב. לממשלה יש הלכה פסוקה שסכנה צפויה רק לחיפה; באשר היא סבורה כי האיטלקים, במקרה של מלחמה, ירעישו רק מטרות צבאיות. אולם אנחנו חולקים על הנחה זו בכלל, ובייחוד לגבי ארץ ישראל. אנו סבורים כי האויב, שיש לנו עסק אתו, מסוגל לנהל מלחמה לא רק מתוך בחינות אסטרטגיות, אלא גם מתוך בחינה פוליטית. הוא הוכיח זאת, ואין אנו צריכים להשלות את עצמנו לחשוב כי דווקא בארץ ישראל הוא יוותר על תכסיס זה. איטליה, למשל, היא מדינה אנטי יהודית באופן רשמי ואקטיבי. זה שנים היא יוצאת מכליה להוכיח לערבים שהיא דורשת את טובתם, רבה את ריבם ולוחמת למענם; ואם היא תיכנס למלחמה מתקבל מאוד על הדעת שהאיטלקים יפציצו את תל-אביב דווקא ולא את יפו, וזאת כדי להוכיח לערבים שהם מבחינים בין התושבים ועוזרים לערבים להתגבר על אויביהם. יש גם מי שסבור כי איטליה רואה בנו, ביישוב העברי בארץ, מתחרה שלה בים-התיכון, והיא יכולה להשתמש בהזדמנות של מלחמה כדי להכות את היישוב הזה מכה ניצחת. שהרי הניגוד בינינו ובין האנגלים נעוץ בעיקר בשאלה הערבית, מה שאין כן לגבי האיטלקים, שהם בעצמם עם מיישב [קולוניאלי] ויכולים לראות בנו מתחרה.

מחוץ לחשש הזה, המרחיק לכת, הבאנו בפני הממשלה את חששותינו במקרה של התקרבות המלחמה לחופי הארץ והסכנות הצפויות ליישוב. השלטונות הצבאיים דחו את החששות האלה בקש. הם טענו שבמלחמה זו בכלל לא מפציצים תושבים אלא מטרות צבאיות בלבד. מובן, שהתושבים הנמצאים בקרבת המטרות הצבאיות סובלים גם הם, אבל ההפצצות אינן מכוונות למקומות ציוויליים גרידא. ועוד טענו טענות מעין זו. השלטון האזרחי התייחס לדברים ביתר רצינות, אבל גם הוא לא הבטיח הבטחות מפורשות, אלא בירור בלבד. בינתיים הוקמה הוועדה המשותפת של הסוכנות והוועד הלאומי לענייני התגוננות, והוועדה הזו שוב התייצבה בפני הממשלה והציגה בפניה את השאלות הללו.

לממשלה יש עוד הלכה פסוקה, כי ירושלים נמצאת מחוץ לסכנה, באשר את העיר הקדושה לא יפציצו.

אנחנו דנו עם הממשלה על סידור מקלטים למקרה של הפצצה מן האוויר ובשאלת אבקואציה (פינוי) של יישובים יהודיים. אני מוכרח לאמור כי שאלת האבקואציה טרם נידונה בהנהלת הסוכנות אך נאלצתי להביע את דעתי בוועדה טרם שההנהלה דנה בשאלה זו. הדעה הכללית שהובעה באותה ועדה הייתה נגד פינוי. השאלה הזאת שני קצוות לה: מצד אחד מצביעים על סכנה, שאם לא יפונו מקומות מסוימים המועדים לפורענות, עלולה לבוא עליהם שואה; מצד שני, צפויה סכנה שמקומות מסוימים יפונו, ואחר כך יתברר שלא היה צורך בדבר, בעוד אשר כל פינוי גורם סבל רב והרס כלכלי משקי. נדמה לי, כי בתנאים הקיימים בארץ עלינו לבחור בסכנה הראשונה:

א. משום שאין לנו אמצעים בשביל פינוי.

ב. משום שהפרעה מכרעת כזו בחיינו הכלכליים וערעור עמדותינו, לרגל פינוי מקומות, הם בשבילנו הרבה יותר מזיקים מאשר באיזו ארץ אחרת.

אצלנו גם מתייצבת שאלה: לאן לפנות. אף על פי כן לא ראינו אפשרות להסתלק מדאגה של פינוי חלק מהתושבים, נניח, ילדים. מסקנת הוועדה היא להציג את השאלה לפני הממשלה באופן כזה: אם הממשלה תיקח על עצמה את הדאגה לפינוי המקומות, וגם לכלכלת האנשים במקרה זה, נגיש לה, כמובן, אנחנו את כל העזרה בארגון הדבר והשלמתו. אבל אם הממשלה לא תיקח את האחריות הזאת על עצמה, אזי נצטרך להתנגד לכל פינוי (פרט לפינוי חלקי, כאשר אמרתי, של ילדים או בתי-חולים), משום שלא נוכל לעמוד בו.

 

הערות