דברים בישיבת מרכז מפא"י תל-אביב, 9.4.1940
[---]
האופק מאוד איננו בהיר, לא בארץ
ולא בעולם. העתיד מלא נעלמים, והרקע הכללי של פעולתנו, גם בארץ וגם בעולם, הוא קשה
כשאול בתנאי המלחמה הנטושה עכשיו. אבל נדמה לי שאפשר בכל זאת לקבוע כמה דברים:
השאלה שלנו תבוא בהכרח לידי דיון
עם גמר המלחמה. קשה לדעת באיזו צורה היא תתעורר. יש בתוכנו החושבים כי שאלתנו לא
תתעורר כלל ואינה מוכרחה להתעורר באשר אין נלחמים עתה על ארץ ישראל ואין נלחמים על
העם היהודי. לי נדמה כי זו טעות. עם גמר המלחמה תעמוד שאלה של הקמת הריסות העולם.
היא מוכרחה לעמוד. כך מלמד הניסיון. תעמוד שאלה של יצירת מדינות או אי יצירתן.
תופענה שאלות כלכליות חמורות מאוד של הקמת הריסות. בתוך הצומת הזה תהיה שאלה אחת
מיוחדת, שאלת ההרס היהודי, שאלת החורבן היהודי. יחפשו פתרון. אם אנחנו לא נעורר את
השאלה, אחרים יעוררוה. באירופה ובאמריקה קיימות כל מיני אגודות וחברות שיעוררו את
השאלה הזאת, והיא תבוא לידי דיון, על כל פנים מחובתנו להביא אותם לידי כך, להבליט
את השאלה הזאת, לא לתת לעולם לשכוח אותה. [---] להביאו לידי טיפול בשאלה הזאת
ולפתרון ברוחנו. לצורך זה מזדקרת שאלת כוחנו באמריקה.
נדמה, שאין
לחלוק על כך כי לאמריקה תהיה ההשפעה המכרעת בסופה של מלחמה, בין אם תיכנס למלחמה
ובין אם לא תיכנס. [---] בקשר לזה מלים אחדות, בעיקר כמוסר שליחות מפי וייצמן. הוא
שב מאמריקה, אפשר לומר, בהתרוממות רוח. נעשו מאמצים בזדון, וכנראה הצליחו, לסלף
ולערער את תוכנה וגורלה של נסיעתו. מאמצים כאלה נעשו על-ידי "ג'ואיש כרוניקל"[1]
ועל-ידי סוכנויות עיתונאיות שונות. [---] מצאתי את וייצמן בשובו מאמריקה במצב של
התרוממות רוח ושל ביטחון מחודש בכוחו האישי. הוא חש שעשה עבודה גדולה מאוד
ומוצלחת, והייתה לו הרגשה של סיפוק רב מהרצון הטוב שגילו חוגים שונים אשר בא עמהם
בדברים. הוא היה שם אישיות מקובלת על הכל ויצא בהרגשה שנתגלו שדות פעולה גדולים.
לא אפרט את הצד המעשי יותר, את הצד הכספי של שליחותו, את המאמצים שעשה בעניין המילווה,
אשר הוא תולה בו תקווה גדולה מבחינת האפשרות של המשכת בניין הארץ. הוא נפגש עם
הציבור היהודי באמריקה וראה את האפשרויות הגנוזות בו.
אינני יודע, אם
יעמוד בו הכוח להמשיך בדרך שהוא מתווה לעצמו ולבצע את הדברים. אנחנו יודעים שלא
תמיד מתגלה כוחו של וייצמן בהתמדה לבצע דבר עד סופו. אבל הוא ראה באמריקה את הארץ
היחידה, שבה יש ליהודים כוח רב, והכוח הזה איננו מנוצל בכיוון של מדיניות יהודית.
באמריקה מרוכזים מיליונים של יהודים אקטיביים ומאורגנים היטב. חייהם מסודרים באופן
המאפשר פעילות רבה והשפעה רבה מצדם. הם מרוכזים במרכזי מערכת העצבים של המדינה
האמריקאית, ולהם עמדה חזקה מאוד בחיים המדיניים, במסחר, בעולם הרוח, בעיתונות,
בתיאטרון, ברדיו, ואפשרות של השפעה על דעת הקהל. אולם הכוח הזה איננו מורגש, הוא
איננו מגויס ואיננו דרוך לנקודה הדרושה. ההסתדרות הציונית באמריקה נתונה בשפל, היא
מפוררת מבפנים, אכולה מריבות פנימיות, אישיות וכיתתיות. בקרב המוני היהודים ישנה
נהייה רבה ונאמנות טבעית אלמנטרית לעניין הארץ ישראלי, אך היא אינה מנוצלת, אינה
מגויסת, אינה מוצאת מן הכוח אל הפועל. חוגים רבים באמריקה תובעים שיתוף פעולה
והדרכה. אפשר לצרף את הגופים השונים, לכנס אותם במסגרת אחת ולכוון את פעילותם
לטובת ארץ ישראל. רק אם ייווצר גוף יהודי פעיל, שידע מה הוא רוצה ויכוון את הדברים
לארץ ישראל, רק אז תיבחן השאלה, אם אפשר להביא את הממשלה האמריקאית לכך שתעזור
לנו. עד כה לא הגענו אפילו לידי אפשרות לבחון את השאלה הזאת. אם מתעוררות לפעמים
תקוות בנידון זה, הרי הן בעיקר פרי היכרות אישית עם רוזבלט, או עם מדינאי זה או
אחר. הדברים אינם מגיעים לידי לחץ ציבורי חזק ומתמיד באמריקה, תוך ניצול דברים
המשפיעים בחיים המדיניים של זמננו. לזה צריך להתמסר.
היצליח הדבר אף אם
יוקדשו לו כוחות? אינני יודע. אני רק מציין את הבעיה. יכול להיות שהסיכויים להצלחה
אינם גדולים. אינני יודע אם היהודים באמריקה מוכנים לפעילות ארץ ישראלית גדולה.
אבל הניסיון והמאמץ מוכרחים להיעשות, ומעכשיו. אין זו רק שאלה של יצירת כוח יהודי
אמריקאי לשם השפעה על הממשלה האמריקאית (אף כי זו בלבד שאלה חשובה היא), אלא גם
שאלה של יצירת כוח יהודי אמריקאי לשם השפעה על הממשלה הבריטית. גם דבר זה לא נעשה
עד עכשיו. במידה שהממשלה הבריטית רגישה להלך הרוח של הציבוריות האמריקאית, והיא
רגישה מאוד לכך, אין היא מרגישה, שהיהודים באמריקה מהווים כוח גדול ושיש להם העוז
להשתמש בכוחם. [---]
הלך הרוח של
הציבוריות האמריקאית בכללה ביחס לבריטניה הוא מורכב מאוד מאוד. בברירה העולמית בין
בריטניה ובין היטלר אין, כמובן, שאלה היכן מקומה של אמריקה הנאורה והמתקדמת. אבל
אמריקה הנאורה והמתקדמת מלאה אי אמון ויחס של אי כבוד לבריטניה זו, המסוימת, ולבה
אינו שלם עמה במלחמה הנוכחית. עמדת הנייטרליות של אמריקה במלחמה הזאת היא עמדה
איתנה ומושרשת מאוד בהכרה האמריקאית, מתוך היחס של אי אמון לבריטניה. אנגליה
מתאמצת הרבה כדי לשרש את אי האמון הזה, והיא אינה מצליחה. ואם בריטניה, לאחר שיקול
רב בעניין לפני המלחמה ובעצם ימי המלחמה, מאסה בכוחנו בארץ ובאמריקה ובאה לידי
מסקנה שהאינטרסים שלהם הם בצד האחר, אזי מחובתנו לדאוג שהיא תיתן את הדין על כך.
הכוח שלנו באמריקה צריך להוות גורם פעיל באופן שהממשלה האנגלית הזאת תרגיש שהיא
נותנת את הדין על החטא שלה; ביחס אלינו, שהיא משלמת בעדו מחיר פחות או יותר יקר.
אינני יודע אם יהיה
העוז הזה ליהודים האמריקאים. אתם יודעים עד כמה הדבר מסובך. אני ציינתי את האינטרס
הציוני: צריך שייאמר השכם והערב לציבור האמריקאי, ומאמריקה לבריטניה, כי מה
שאנגליה עשתה לעם היהודי בעצם ימי המלחמה הזאת, דומה למעשים שהיטלר, שנגדו נלחמת
אנגליה, עשה לכמה עמים ושואף לעשות לעולם כולו. נשמע מאליהו גולומב[2]
[אשר חזר משליחות בארצות-הברית] אם יש סיכוי לפעולה כזו. [---]
השאלה העיקרית היא
מה ייעשה על ידינו בארץ, [---] כאשר נסעתי הנה חשבתי, שהתפקיד העיקרי, לא היחיד,
שעלינו להתרכז בו עכשיו הוא מלחמה על ידי פעולה ישירה נגד גזירת הקרקע. כשם
שמלחמתנו העיקרית בגזירת העלייה הייתה על ידי עלייה (אף בשטח ההוא הייתה זו הדרך
העיקרית ולא היחידה), כך מוכרחה גם המלחמה נגד גזירת הקרקע להיעשות על ידי פעולה
קרקעית, באשר זוהי הפעולה התכליתית ביותר, המעשית והקולעת ביותר למטרה. אין זו
הפגנה מדינית בלבד, היא משמשת תוספת כוח לדבר שהוא הרבה יותר מרחיק לכת, שכן זוהי קריאת
תיגר על גזירה ידועה וגם המשך התבצרות בתוך המלחמה. זוהי פעולה, שגם אם אנו
מעוררים על ידיה כוחות התנגדות גדולים, אנו יוצרים לעומת זה גם עמדות ומשענים
ממשיים חזקים לעצמנו. [---]
חשבתי כי הדבר
הראשון שאנו מוכרחים לעשות הוא להקים מטה ראשי לענייני קרקעות, דבר שלא היה לנו עד
עכשיו. אתם יודעים, שבסוכנות היהודית לא הייתה מעולם מחלקה לקרקעות. כאשר אומרים
את הדבר הזה, הוא מצלצל משונה מאוד. ישנה מחלקה לעלייה, מחלקה להתיישבות, אבל אין
מחלקה למדיניות קרקעית. אינני קובע כרגע שום מסמרות, איני אומר שמחלקה כזו מוכרחה
להיות דווקא בסוכנות, אבל מוכרח להיווצר אצלנו מטה ראשי לענייני קרקעות. זה יכול
להיות בהרכב של חברות העוסקות בקרקע, הקרן הקיימת והסוכנות. אולם מרכז מדיני
לפעולה הזאת מוכרח להיווצר.
הפעולה נגד
חוק הקרקעות צריכה להימשך בשני כיוונים: בכיוון של ניצול המסגרת ובכיוון של שבירת
מסגרת. לא אכנס בוויכוח על פרטים. השאלה היא מה התכסיס שלנו לגבי חוק הקרקע. אנו
איננו מודים בו, איננו מודים בחוקיותו, כשם שאיננו מודים בכלל בחוקיות הספר הלבן.
כיוון שכך אין אנו יכולים לעשות מעשים אשר יתפרשו כקבלת הספר הלבן, איננו יכולים
לבוא במשא ומתן עם הממשלה על יסוד הספר הלבן. כל זה עקבי מאוד. אבל אינני יודע אם
נוכל להישאר עקביים בלי שהדבר יתנקם בעניינים החיוניים שלנו, בצורכי התבצרותנו
וחיזוק כוחנו, שהיא המטרה העיקרית שלנו. כל זמן שיש תקווה להחזיר את הגלגל, לחזור
לבסיס של הצהרת בלפור והמנדט, אפשר לסבול גם אם נפסיד בינתיים כמה דברים. אבל אם
נגיע לידי מסקנה, שהצהרת בלפור והמנדט הם נחלת העבר והמאמצים להחזיר את הגלגל אינם
מצליחים; אם גם נכיר בכך שמשטר זה שרר במשך תקופה מסוימת ועתה הוא נגמר, גם אז בניין
ארץ ישראל לא נגמר בשבילנו. אנו חיינו בימי משטר טורקי. יכול לבוא גם משטר ערבי.
ואנו נחיה גם במשטר ערבי ונילחם גם בו.
אם כן,
מתייצבת השאלה, מה מותר ומה פסול, כי אנחנו עומדים בפני כוחות גדולים מאתנו. אנחנו
עומדים בפני גזירות וחוקים, ומה שמצווה עלינו הוא, להתבצר בכל התנאים. נניח,
לדוגמה, שבאזור המוגבל (אזור ב') תהיינה אפשרויות רכישה חשובות מאוד המבצרות מאוד
את כוחנו. אני שומע, כי יש המייעצים שלא אנו נבקש במקרה כזה רשות לרכוש קרקע, אלא
המוכר יבקש רשות למכור. זוהי עצה טובה. אבל נניח שנגיע למקרה שיחייב אותנו לבקש
רשות, ואם לא הדבר לא יזוז; נניח שנגיע למצב שנצטרך להילחם על פעולה מסוימת שהיא
נחוצה לנו כאוויר לנשימה ושאנחנו רואים בה סיכויים להצליח וליצור עמדה חשובה, האם
נירתע מפעולה זו או לא? אינני בטוח. ייתכן שאלה יהיו ניתוחים קשים בשבילנו, אינני
בטוח שלא נצטרך לעשותם, כי יש משהו מר יותר מניתוחים אלה והוא שהדבר לא ייעשה.
זהו, בעיני, ניצול המסגרת.
אבל יש שאלה
של שבירת מסגרת, של יצירת עובדות בשטח זה. החוק הזה איננו אוסר את מגורי היהודים באזור
א'. יכולים, כמובן, להוציא ספר לבן חדש ולאסור גם זאת. אז תעמודנה לפנינו שאלות
חדשות של מלחמה. ברור שהספר הלבן מכוון להגיע גם לאיסור זה. ויש שאלה של יצירת
עובדות, שהן גם עובדות של מלחמה והפגנה וגם של התבצרות בשטח זה, על ידי עלייה
לשטחים שונים באזור האסור מתוך הסכם וגם בלי הסכם, כשאין צורך בכך, עם הערבים. אלה
הם דברים שאינם יכולים להיעשות מהיום למחר. הם מחייבים הכנה יסודית. הם צריכים
להיעשות במקסימום של כוח, כי הם יהיו כרוכים בסכנה גדולה, [---] זוהי שאלה של מטה
ראשי, של אחריות מדינית, של קו מדיני ושל הכנה יסודית מאוד ולימוד העניין. [---]
הערות
[1] בגיליון ה-Chronicle
Jewish מיום 22.3.1940 (עמ' 11) הופיעה רשימה שכותרתה: "חזרה
מאמריקה. מה גילה ד"ר וייצמן? תנועה ללא השראה, דרושים מנהיגים צעירים".
כתב העיתון מתאר את מצב-רוחו של וייצnן, בשובו מסיורו הממושך בארצות-הברית, כעגום. הפירוד והמחלוקת מכלים כל
חלקה טובה בשורות היהדות בארצות-הברית, בעיקר קשה פגיעתה בחוגי הציונים. וייצמן,
כותב העיתון, לא הצליח לאחד את הכוחות לפעולה ציונית משותפת ורבת-תנופה.
[1] אליהו גולומב (1945-1893)
- מפקדה הבלתי-מוכתר של ה"הגנה". ראה כרך א', עמ' 391, הערה 1
מ-16.6.1936.
