דברים בישיבת הנהלת הסוכנות ירושלים, 8.4.1940
[---] אני מקבל את
הצעתו של בן-גוריון[1]
שיש לצאת בהודעה לממשלה שתפורסם בעולם כולו. [---] בפעולת ההסברה שלנו ובמסיבות
הפומביות נקטנו בנוסחה שעמד עליה בן-גוריון, והיא: אנו ממשיכים את מלחמתנו בספר
הלבן כי הממשלה החליטה להגשים את הספר הלבן בלי להתחשב במלחמה. אני גם מקבל את
ההנחה של בן-גוריון שאם יש אפשרות להזיק לאנגליה, עלינו לעשות זאת. אך לא הייתי
רוצה שזה יתקבל כהסכמה לעמדת בן-גוריון מנקודת-ראות אחרת: אסור שאנגליה תרגיש שענייננו
מזיק לה מעצם טיבו. הפעולה היא הסברה באמריקה ובארצות אירופה, ואנגליה לא תוכל
לטעון נגדנו אם יהדות אמריקה תגיד שאנגליה מתנהגת עם העם היהודי כמו שהיטלר מתנהג
עם האנושות כולה. אני אף מוכן להסכים להצעה של פנייה לדומיניונים, אם כי עוד לא
עמדתי על העוקץ שבהצעה זו. אבל אם הכוונה היא בעיקר לאפריקה הדרומית, חוששני שהדבר
הוא בלתי ריאלי, ויש בזה משום בזבוז מאמץ וזמן. היהודים באפריקה הדרומית שרויים
בפחד מפני המפלגה האנטישמית החדשה שם, ואך לשווא נדבר על לבם כי יעשו דבר שהוא
בניגוד לרוחם.
בן-גוריון
הציע גם להחזיר את יחסינו עם הממשלה למצב שהיו בו לאחר פרסום הספר הלבן. אילו היה
המצב כזה שהסוכנות היהודית היא השלטת בכל שטח היחסים עם הממשלה היה מצבנו אחר. אבל
עובדה היא שאנו צמצמנו את שטח יחסינו עם הממשלה, ואילו היישוב לא רק שלא צמצם כי אם
גם הרחיב אותם, ובמקום יחסים מסודרים אנו עדים כיום ליחסים בלתי מסודרים, וקשה
לדעת מהי התועלת שדבר זה יביא לנו. הלא תמיד פנינו לממשלה כשהיה לנו צורך להשיג
דבר מה ממנה. הנה נמצא עתה צבא רב בארץ ואין אנו יכולים להישאר אדישים ביחסים עם הצבא.
עלינו לטפל בהם ולהזמינם לנקודותינו ולבתינו וכן עלינו לקבל את הזמנותיהם, ושם
ניפגש עם הפקידים. העניין הוא לגמרי לא פשוט, וטרם מצאנו נוסחה הפותרת את השאלה.
אשר למדיניות
ב', היא הייתה קיימת מייד לאחר פרסום הספר הלבן. לאחר גזירת העלייה באה עלייה ב',
ולאחר גזירת הקרקע יש צורך בגאולת קרקע ב'. עוד לפני הקונגרס דיברתי על הצורך
בהקמת מחלקה מיוחדת לעניין הקרקע. אני גם מקבל את ההצעה שיש לעשות הכל כדי
שהצנזורה לא תחניק אותנו, אבל אינני יכול לקבל את ההצעה על אי שקט תמידי בארץ.
אינני נרתע מאי שקט, אבל איני יכול לקבל את הקו הכללי, ואיני מפחד כלל מפני הנזק
שייגרם לבריטניה, אלא מהנזק שייגרם לנו. עד שהדבר יגרום נזק מה לאנגליה הרי נזקנו
יהיה כה גדול שלא נוכל להחזיק מעמד. כשאנו קוראים בדברי ימי עמנו, על חורבן הבית
השני ועל גבורת לוחמי החירות, אנו גאים על כך, אבל לא הייתי רוצה לחזור על דבר זה
מחדש. מובן, הגזמה היא שפעולה זאת תהרוס אותנו, לידי כך לא יגיע הדבר. אך יהיה זה
אסון, שכן לא נחזיק מעמד, וגם הרפרסיות של הצבא תהיינה קשות עד מאוד. אל לנו לשכוח
שאנו בימי מלחמה, והארץ מלאה צבא.
אני חולק בכלל
על הדעה שעל ידי זעזועים אפשר יהיה לבטל את הספר הלבן. הרב פישמן[2]
אמר שהוא התנגד כל הזמן להבלגה. אני אינני מצטער על ההבלגה. להיפך, כל כמה שאני
חושב על זה אני נוכח שעמדתנו הייתה נכונה. יש הבדל עצום בינינו ובין הערבים, ואין
כוחנו ככוחם. אל נשלה את עצמנו כי הממשלה והצבא יתנהגו איתנו אחרת מאשר עם הערבים.
אנו לא נוכל להחזיק מעמד במשטר של עוצר יומי מתמיד ורפרסיות לנו יש הרגלים
ונימוסים אחרים מאשר לערבים, וגם חינוכנו אחר. האסון יבוא מתוך ייאוש פנימי ויביא
לידי פירוד. [---]
אוסישקין[3]
קובל על זה שהתנגדנו לטורקיה במלחמה הקודמת. אוסישקין אינו יודע את העובדות של
המלחמה הקודמת והתלבטותנו בארץ זו. אילו ידע את יחסה של הממשלה הטורקית אלינו אז,
שהיה יחס של "להשמיד, להרוג ולאבד", לא היה אומר את אשר אמר. על
אוסישקין בכל זאת להשלים עם העובדה הניצחת שיש בארץ ישראל שלטון אנגלי, והשלטון
הזה הוא יותר חזק מאשר השלטון הטורקי ואם האימפריה הבריטית רוצה להגן על מקורות הנפט בעיראק, על
תעלת-סואץ, על הדרך להודו, יש לה צורך בארץ זו, והיא לא תימסרנה לאחרים. וכשאוסישקין
מדבר על דרך חדשה, האם כוונתו להביא הנה את הטורקים או את האיטלקים? מוטב להישאר
עם האנגלים מאשר עם אלה.
הערות
[1] הנהלת הסוכנות, בישיבתה ביום ה-8 באפריל 1940, דנה
בעיקרי המדיניות הציונית. את הדיון, שהיה סוער מאוד ואשר השתתפו בו כל חברי ההנהלה,
פתח דויד בן-גוריון בדרישה להנהגת קו-חדש במדיניות הציונית כלפי השלטונות הבריטיים.
בניתוח המצב עמד דויד בן-גוריון על-כך, כי התקווה שמלחמת-העולם תעכב את הפעלת מדיניות
"הספר הלבן" נכזבה. ממשלת-בריטניה הנהיגה את חוק-הקרקע ואף דחתה את הצעת
היישוב להקמת כוח יהודי, "כי אנגליה לא רוצה להיות אסירת-תודה ליהודים בעד עזרתם
במלחמה זו". דויד בן-גוריון דרש מההנהלה להחליט על אימוץ "מדיניות ב'"
נוסף למדיניות הרשמית הפומבית כלפי השלטונות. מדיניות ב' תכליתה להילחם ב"ספר
הלבן" גם אם יגרום הדבר נזק לבריטניה: "כל הזמן הייתה עמדתנו מבוססת על החיוב
שבהתיישבותנו ובדרך זו הלכה תמיד הסברתנו. אולם האנגלים, כנראה, החליטו שהנזק שבהתיישבותנו
עולה על התועלת שבה בשביל האימפריה וכאן כל הסברה לא תועיל. לפנינו שתי דרכים: ראשית,
התנגדות למדיניות של הממשלה, ולא להימנע גם מגרימת נזק, כדי לסתור את ההנחה שרק הערבים
עלולים להיות מזיקים לאימפריה, מה שאין כן לגבי היהודים. --- במלחמה זקוקה אנגליה לנשק
פיסי וכלכלי, וזה יש לה, אולם יש לה גם צורך בנשק מוסרי, ואת הנשק הזה אפשר לעקור מידיה
על-ידי הוכחת הפרת הברית לעם היהודי החלש, ואשר בו-בזמן שהיא נלחמת נגד שלטון גזעי
היא בעצמה מכניסה שלטון גזעי בארץ הזאת".
פוליטיקה ב' תכליתה, איפוא, הייתה להנהיג
משטר של "אי שקט חמור וממושך בארץ". ובאשר למדיניות "הרגילה",
הרשמית, דרש דויד בן-גוריון הפעלה סדירה של פעולות-מחאה, פניות לדעת-הקהל בבריטניה,
בדומיניונים ובארצות-הברית, כדי להציג קבל העולם את התנכלותה של הפוליטיקה הבריטית
בארץ-ישראל להמשך התפתחותו של הבית הלאומי. כמו-כן דרש בן-גוריון צמצום, ככל האפשר,
של המגע עם האדמיניסטרציה בארץ, "למנוע באופן אינטנסיבי גיוס יהודים כחוטבי-עצים
ושואבי-מים". ההתנגדות בהנהלה לדרישותיו של בן-גוריון הייתה כללית ועקב כך הודיע
בן-גוריון על הסרת אחריותו מתוצאות מדיניות ההנהלה ועל אי-יכולתו לחזור לחברותו בהנהלה
(הוא התפטר ב-29.2.1940). ראה הערה 2 מ-14.4.1940, עמ' 325-324.
[1] הרב יהודה לייב הכהן פישמן (מיימון) -
(1962-1875) - מראשי "המזרחי" חבר הנהלת הסוכנות 1948-1935. ראה כרך א',
עמ' 396, הערה 1 מ-22.7.1936.
[1] מנחם מנדל אוסישקין (1941-1863) - מראשוני תנועת
"חובבי-ציון" והציונות. לוחם ומטיף לעבודה והישגים בארץ-ישראל. עלה ארצה
ב-1919, מראשי היישוב. מ-1923 נשיאה של הקרן הקיימת.
