יום א',  23/12/1956

 

ישנתי כתשע שעות. גירעון השינה הולך ומתכסה, אך עודנו רב.

המשכתי בתרגום הופעתי לפני הוועידה האנגלית-אמריקנית [בשביל "בשער האומות"].

לפתע הופיע חיים. איש מזימות זה גמר אומר כי הוא ודודיק "מוכרחים" לסייר בחצי אי סיני ובמיוחד לבקר בשלושה מקומות: במיפרץ שלמה, במינזר שלרגלי הר סיני ובמרכז מיכרות המנגן, מקום שכולו הרי שחם, עין לא ראתה. החרים את מכוניתה של צפורה, נסע אל מוסיק [המדריך] בביה"ס לפיקוד ומטה, משהעלה אצלו חרס נסע לת"א ופנה אל פטי במטכ"ל, הלה היפנהו אל הקצין המוסמך אשר דחה אותו בקש, חזר אלינו בפחי נפש והביא עמו רק קרן אור אחת: מוסיק אמר לו כי אילו בא אליו אתמול, היה מסדר את העניין עם [סגן מפקד חיל האוויר] עזר וייצמן, איתו נפגש במלון "השרון". צירוף זה של נסיבות הכריע את כף ספקותי. מזמן שובי לארץ מיאנתי לחשוב על סיור בסיני. סלדתי בבולמוס שתקף כל ראובן וכל שמעון לשוטט על פני חצי האי, כאילו היה נחלת אביו. הן לא לנו ארץ זו, אמרתי, ואין לנו סיכוי להחזיק בה - למה איפוא נעמיד פנים כי אנו בעלֵיה? לעומת זה חרה לי כי לא הוזמנתי על ידי הצבא או על ידי משרד רה"מ לצאת לסיני ולא נאה היה לי לבקש טובות. עם כל זה אמרתי לעצמי כי ראיית שרם אל-שיך עצמה הריהי נכס לימים יבואו וגם מצווה לספק משאלתו הלוהטת של הבן. קיבלתי איפוא עלי לקחת דברים עם עזר.

אחר הצהריים בא אהרן ידלין להסיעני ל"בית ברל". בדרך סיפר לי על המשבר

 

[במקום זה, באמצע הפסוק, נפסקה הכתיבה והמחצית התחתונה של גיליון היומן הושארה ריקה. נראה שב"משבר" הכוונה לסכסוך שפרץ בין חיים בן אשר, המנהל הרעיוני-חינוכי של "בית ברל", ובין חנוך סורוקה, מנהלו האירגוני, שבסופו החליט הראשון להתפטר]