יום ד', 19/12/1956
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ד', 19/12/1956

 

 

יום ד',  19/12/1956

 

שיחה מפורטת עם גיורא יוספטל. הוא מבקש כניסתי לבעיות "האינטליגנציה" ו"בית ברל". הדבר השני פירושו ראשות הוועדה המרכזית לפיקוח על כל מיפעלו החינוכי וההשכלתי של המוסד. מטרתו העיקרית של גיורא בביקור זה הייתה להשיג הסכמתי הסופית לנסיעה לארה"ב. אנשי "המגבית" ממטירים עליו משם מברקים - אין מתפשרים עם פרישתו מהסוכנות ועדיין רואים בו את נאמנם. דורשים ממני תריסר הופעות. התפשרנו על חמש – ניו-יורק ועוד ארבע ערים.

היטלתי על שמשון להכין לי חומר לקראת מסע זה, בהנחה שעיקר צירן יהיה מעניין העלייה וקליטתה.

אלישיב בא עם מברק מאוברי כי הוא עומד לראות את נהרו בוושינגטון. לבקשת משה"ח חיברתי מברק הנחיה, בהמשך לשיחתי עם נהרו בניו-דלהי.

אחר הצהריים הישיבה הראשונה של ועדת חוץ וביטחון של המפלגה בהשתתפותי. לא ברור לי מתי הוסב שם הוועדה מ"ועדה מדינית" ל"ועדת חו"ב". גיורא ישב ראש וב"ג הירצה. הסקירה הייתה מאוד "בוררנית", מלאה התעלמויות והתחמקויות. סיכם את מבצע סיני רק מהצד החיובי ואכן צד זה של הסיכום היה רב-רושם: נשמדו בסיסי תוקפנות של מצרים, נחלש מעמדו של נאצר, נתערערה עוד יותר האחדות הערבית, הכזיבה הברית הצבאית, עלה קרן צה"ל בעולם, נתחזק ביטחון ישראל - לשנה או שנתיים אין חשש למלחמה, נתערער מעמד בריה"מ במזה"ת, נתהדק הקשר עם צרפת.

הרי לך סיכום - של רה"מ ושה"ב ולמעשה שה"ח - בישיבה פנימית שבפנימית של הסגל האחראי ביותר שבקרב מפלגתו! רק הישגים נחלנו וכאילו שום מחיר לא שילמנו. לא נתחולל משבר כאשר לא היה כמוהו ביחסינו עם או"ם, לא קוממנו נגדנו את כל אסיה, לא הסתכסכנו חמורות עם ארה"ב, לא החמרנו לאין שיעור את הניגוד בינינו לבין בריה"מ, לא לקינו כבר עכשיו בעונשין כלכליים הן מצד ארה"ב הן מצד בריה"מ (מצד ארה"ב ארבעה: מילווה יצי"ב, מענק, עודפי מזון, תיירות), לא גרמנו משבר כלכלי בארץ אשר אין לשער תוצאותיו, לא העמדנו את העלייה שנתחדשה ממזרח אירופה וזו שפרצה ממצרים על סף הכישלון, לא הרחקנו מאופקנו את השלום עשרת מונים.

פרט אחד. ב"ג אמר כי "הברית הצבאית" בין מצרים, ירדן וסוריה - "הכזיבה". נכון. אבל הן הברית הזאת היא שנאמר עליה כי זו הייתה טבעת חנק שנתהדקה סביב צווארנו והיא אשר שימשה הצדקה ניצחת למלחמה יזומה מצדנו תוך הפרת שבועותינו החגיגיות לא להיזקק לה לעולם. ובכן אם התברר כי ברית צבאית איומה ונוראה זו לא הייתה אלא דחליל נבוב, כלום באמת ניבצר לראות זאת מראש? על כל פנים, הן הודיה באפסותה בדיעבד מערערת תכלית הערעור את היגיון ההסתמכות עליה מלכתחילה.

פרט אחר. "נתחזק ביטחון ישראל - לשנה או שנתיים אין חשש למלחמה". מה פירוש הדברים? זאת אומרת,

ראשית, כי סכנת הכנופיות לא פסה. לאור רצח תל מונד ודאי שמוקדם להינבא על חיסולה של מכשלה זו. בלבי מקננת הרגשה כי הערבים מתאפקים מתגובות-מחץ על מסע סיני בתקופת העצרת וכי המיבחן הרציני יבוא עם

סיומה.

שנית, מניין - כן, מניין - שעמדנו על סף מלחמה תנופה מצרית ערב מסע סיני? ואם אומנם היה חשש, גם לאחר הנשק הרב שקיבלנו, מה המסקנה למדיניות ישראל? בכל פעם שיתגנב חשש כזה לליבנו - נפתח במלחמת תנופה מצידנו?

מי שיקרא פעם יומן זה ישאל: מדוע לא דיברתי? מדוע לא השמעתי כל ההשגות האלו באוזני החברים? רק מי שחי את הסבך ונשם את האווירה יכול להבין עד כמה היה הדבר מן הנמנע - תוצאותיו של צעד כזה היו ריב אומלל, בו הייתי נשאר בודד ומבודד, אין אונים, מוקד של הרעלת אווירה, נאשם בזריעת מבוכה, פסול בעיני רוב הציבור כמעורר מחלוקת עקרה אם לא ככופר בעיקר.

ב"ג המשיך. יעדי המאבק המדיני עכשיו הם מניעת החזירה ל-status quo ante [המצב הקודם]. ספק אם נצליח בזה לגבי סיני. פירושו - משם נצטרך לסגת כליל. אשר לעזה, לא ברור לי עכשיו מרשימותי אם הוא הסתפק כבר אז בתביעה השלילית כי אין להחזיר לשם את מצרים, או כפי שנדמה לי נקט עדיין את הנוסח כי עלינו להישאר שם ויהי מה, גם אם על-ידי כך נסתבך בריב קשה עם או"ם. לגבי אילת קבע מינימום ומכסימום: המיעָט - למנוע חזירת מצרים: המירב - השארת צה"ל במצרים.

היה ויכוח על הרצועה. ב"ג שלל סיפוח, יען פירושו אחריות ישראל לקליטת הפליטים, זאת אומרת הגדלת האוכלוסייה הערבית של ישראל עד קרוב למחצית המיליון עם חובת יישובם של הפליטים ברחבי הארץ. תוכנית חיובית לא הציע. בזה ניסה כוחו אשכול - לא בלי הצלחה. יש לחלק את אוכלוסיית עזה לא לשני סוגים - תושבים ופליטים - אלא לשלושה: תושבים נושאים את עצמם, תושבים חסרי פרנסה, פליטים. נודיע כי אנו מוכנים לקבל עלינו אחריות לכל התושבים, לרבות הרוסֵי המעמד הכלכלי, ואף אומנם ניגש למפעלי פיתוח - מטעים בהשקיה - שימציאו תעסוקה ויחזקו זיקתה הכלכלית של הרצועה לישראל. אשר לפליטים - יהבם על או"ם. ב"ג לא נענה להצעה זו ושום מסקנה לא נקבעה.

היה "הליך" מעניין בישיבה. הארץ רגשה אז בשאלת הנסיגה מסיני. יום-יומיים לפני הישיבה נתפרסם כי אנו נסוגים עוד 25 ק"מ מזרחה. את קוסיימה כבר פינינו לכבי"ל. אל-עריש עוד הייתה בידנו. השאלה הייתה אם ניסוג ממנה או נתקע שם יתד. אחה"ע ו"חירות" הרעישו עולמות כי אין לסגת מאל-עריש. גיורא שאל את ב"ג point blanck: הברור לנו עד איזה קו אנו נסוגים? ב"ג ענה: יש שלושה קווים - הצפוני, המזרחי והדרומי. מנוי וגמור עמנו לא לסגת בקו הדרומי עד אם יובטח עתיד השיט. ההשתמטות דקרה עינים. גיורא נתכוון לשאול עד היכן ניסוג ממערב למזרח ואילו ב"ג ענה לו על ידי הבחנה בין צפון ודרום. איש לא העיר והעניין הובלע.

עוררתי רק שאלה אחת: כפר קאסם. נודע לי דבר מזעזע. כאשר הוטל העוצר היו העם בשדות. מפקד המשטרה, שעליו הוטל לבצע את העוצר, שאל את מפקד החטיבה, אשר נתן את הפקודה (יששכר שדמי, בנו של נחום, חבר קב' קיסריה) מה יהיה גורלם של אלה בשובם לכפרים לאחר המועד. תשובתו הייתה, כאילו, כי השם יהא בעזרם. האחריות לרצח העשרות מוטלת איפוא על הצבא ולא על משמר הגבול ובתביעת אנשי מה"ג לדין יש חיפוי על צה"ל. ב"ג ענה הפעם בכל גילוי הלב. גם לו נודע הדבר - בנוסח יותר חמור. לפי העדויות אמר מפקד החטיבה על הערבים שבשדות: "אללה יִרְחַמְהוּם!" בערבית פירוש הדבר: עליהם השלום! זאת אומרת נגזרה עליהם מיתה. מפקד החטיבה מכחיש עכשיו כי אמר זאת, אבל העדות נגדו משכנעת והדבר יתברר בלי ספק במשפט. לא באתי על סיפוקי, כי לדעתי יש יסוד מספיק לתבוע לדין מלכתחילה את קצין הצבא האחראי למתן הפקודה.

בערב בא יעקב הרצוג ושהה שעה ארוכה. הכנסתיו בסוד המזימה נגד וולטר. הזדעזע. לא ידע על כוונות כאלו מצד ב"ג. לעומת זה סיפר כי אין דעת גולדה נוחה מוולטר כמנכ"ל. רואה אותו כ"סביל" יותר מדי, לא די יוזם, לא די נמרץ. היא דיברה על לב זאב שרף כי יקבל עליו מנכלו"ת חוץ והלה סירב. מעניין כי זאב לא גילה אוזני על עובדה זו. בדרך כלל, הסביר יעקב, חלה תמורה מסוימת במעמדו של וולטר הן במשרד והן כלפי חוץ. כל עוד הייתי שר שימשתי מנוף מרכזי בחיי המשרד בפנים ונציג יחיד ומוסמך של המשרד כלפי הממשלה, שריה ומשרדיה, הכנסת על ועדת חוץ וביטחון, העיתונות וכו'. לאחר פרישתי וכניסת גולדה נשתנה המצב מקצה. אין לגולדה אותה סמכות ואין מצידה אותה פעילות. ממילא "נחשף" וולטר לתביעה ומתוך כך גם לביקורת. במידה שיש בו מיגבלות - הן בולטות במגע עם גורמי חוץ ומעוררות קיטרוגים. במידה שיש לו מעלות חשובות ויקרות, הן באות לידי ביטוי בעיקר בעבודתו הפנימית ובחייו הפנימיים של המשרד - עניינים אשר גורמים אחרים אינם יודעים ואינם מעריכים אותם. בו בזמן חלה השתלטות גמורה של רה"מ על מדיניות החוץ, לרוב תוך התעלמות ממשה"ח ואפילו משרת החוץ - משטר שלא היה קיים ואי-אפשר היה לצייר כמותו בימי. יעקב סיפר עוד ועוד - לא הכל אזכור - ועיקר מסקנתו הייתה כי עלי "להיות פעיל". ניסה איך שהוא למשוך אותי להזדהות עם "המצב שנוצר" - וסירבתי.

 

העתקת קישור