יום א',
16/12/1956
מאוד הייתי מתוח הבוקר לקראת הופעתי בישיבת
הממשלה. ידעתי כי נכון לי עינוי אך לא שיערתי מה קשה יהיה. כשבאתי נכנס יצחק לחדר
הישיבות ויצא והזמינני להיכנס. מייד החלו סיבוכים. בכניסתי ראיתי מקום פנוי בקצה
השולחן אשר מול היו"ר, ליד נפתלי. התיישבתי שם. ב"ג קראני לשבת על ידו -
במקומי הישן, שהיה פנוי. ודאי גולדה יושבת שם כרגיל - אין לי מושג ולא שאלתי.
סירבתי בתחילה להזמנת ב"ג ואמרתי כי אני מעדיף לשבת באשר ישבתי. היה ברור לכל
למה ומדוע. אך ב"ג עמד על שלו והפציר. אמר: "הן בעצמך היית רה"מ
ואתה יודע כי מי שמוזמן לדווח יושב ליד היו"ר". שוב סירבתי אך הוא לא
הירפה וכדי לשים קץ למריבה הזאת ולא לגרום ביזיון לישיבה הלכתי וישבתי על ידו. בזה
לא תמה פרשת התענוגות. כשישבתי אמר ב"ג: "תסלח רגע, אני רק אענה על
שאילתה אחת." מייד קמתי ואמרתי: "כי אז אצא ואחזור!" אמר:
"לא, מה היה לך, תישאר". אמרתי: "לא, מוטב לי לצאת." שוב
הפציר בי לשבת ושוב סירבתי. הפעם עמדתי על דעתי ומשראו החברים כי בשום פנים לא
אשאר בחדר בשעת דיון כלשהו הציע מישהו לדחות את התשובה עד לאחר סקירתי ורק אז
חזרתי וישבתי.
דיברתי תוך עצבנות אשר בקושי הבלגתי עליה כלפי
חוץ. אך פתחתי, החל ב"ג מדפדף ומרשרש בניירות שלפניו - כאילו הכל ידוע לו
ואין לו מה להקשיב. אדיבות למופת זו סייעה, כמובן, אך להרגעתי. כולי רתחתי ונזקקתי
למאמץ נוסף כדי להעמיד פנים של אדישות. בכל זאת נכנסתי לתלם והשולחן כולו הקשיב
בדריכות. בשלב מסוים, דווקא כשציינתי כי אני עובר עכשיו לפרק חשוב, קם ב"ג
ויצא את החדר. ודאי לא הייתה בזה שום כוונת זדון אך גם לא היה כל מאמץ להיות אדיב.
המשכתי, כמובן, בלעדיו. חזר והקשיב זמן-מה. אחר כך התחיל מביט בשעון הקיר שלפניו.
פקעה סבלנותי, קימטתי את החלק האחרון וגמרתי. אומנם דיברתי כשעה ועשרים דקה, אבל
נשאר הרבה שלא נאמר. היו חברים שביקשו להציג שאלות, אך ב"ג פסק כי לא תהיינה
שאלות משום קוצר הזמן. הודה לי ומייד עבר לסדר היום. קמתי ויצאתי. חזרתי הביתה
מורתח וממורמר וקיללתי גורלי שהייתי נאלץ להפקיר את עצמי לחוויה ממארת זו. נשבעתי
לעצמי כי לא תהיה לעולם חזרה עליה.
כאן ניתק החוט וחלה הפסקה בכתיבת היומן שארכה
למעלה מחודשיים. אני מנסה עכשיו לסתום את הפער תוך הסתייעות ברשימות מקוטעות. מדוע
באה הפסקה ממושכת זו - לפסיכואנליזה פיתרונים. הן הפעם לא נשטפתי בנחשול של עבודה
מפרכת. סיבה אפשרית אחת היא ההתפרקות שלקיתי בה לאחר המאמץ העליון של המסע באסיה -
פשוט כשל כוחי הנפשי להחזיק במתח כתיבת היומן יום-יום. אך אפשר יש סיבה אחרת, יותר
עמוקה: עיקר תוכן חיי בתקופה זו היא מועקתי הנפשית מכל מה שאירע בארץ ועבר עלי -
קובלנתי על גורלי ועל מה שעוללו לי אחרים; רישום החוויות במצב זה פירושו מתן ביטוי
לתאנייה ואנייה ולא ייפלא כי קצה נפשי בהגות נכאים מתמדת זו. לא ברור לי אם יש טעם
בניסיון למלא את אשר
החסרתי - אשר אני מתחיל בו ב-24 בפברואר.
באותו יום א' 16 בדצמבר שוב טיפלתי בהגהות ספרי
על אישים. נוכחתי כי יש בו עדיין עבודה בלי סוף - עריכה וליטוש ומילואים והתאמות
ובדיקת עובדות וספָרות ותאריכים, ועל הכל חריצת גורל של כמה פרשיות אשר בנוסחן
הקיים אינן באות בחשבון כלל, והשאלה היא אם לדון אותן לגניזה ולהקריב את אלה
המשמשים להן נושא או לשנס מותניים ולכתוב את הפרשה כולה מחדש.
בינתיים התחלתי נותן דעתי על הספר שיבוא לאחר
הקובץ הזה, והוא אוסף נאומים. אני מתהלך זה שנים כשבראשי מחשבה על ספר זה ושמו
מוכן ומזומן: "בשער האומות" [יצא לאור בהוצ' "עם עובד", 1958,
375 ע']. המועד הנכון להוציאו היה עם גמר המערכה באו"ם על הקמת המדינה וקבלתה
לארגון הבינלאומי, אך מתי היה לי פנאי באותן השנים לטפל בכגון אלה. אומנם נמצא איש
חסיד שניסה לדרבן אותי למעשה זה ואף הציע עזרתו בכינוס החומר, הלא הוא אליעזר
דורון, שהיה אז קונסול בניו-יורק ועתה הוא ממונה על קשרי תרבות במשרד החוץ. סופו
של דבר היה כי לאחר ההתפטרות סידרתי עם דורון כי ייגש מחדש לריכוז החומר והיום
ישבתי איתו על התיק. נסתמנה המסגרת מראשית המערכה המדינית על המדינה ועד קבלתנו
לאו"ם.
זיאמה דיבון בא לספר על הנעשה ברצועת עזה.
התושבים עוינים לנו אך ענייני המימשל מסתדרים. שמעתי הרבה פרטים מאלפים שניטשטשו בזיכרון.
בלילה נכנס מיכאל אליצור ותוך נאמנות אישית רבה
ניסה להטיף לי מוסר על עמידתי מנגד למערכה המדינית. הייתי עצבני מאוד בתגובתי
ואמרתי דברים חריפים ומיותרים.
החלטתי לפסול את אשר נרשם פעם מנאום אזכרה שלי
ליהושע גורדון ולכתוב פרק זה לגמרי מחדש. עסקתי בחיבור זה עד שעה מאוחרת.
החלו זורמות אלי הזמנות מכל עבר לבוא ולהרצות
על מסעי באסיה.
החדשה המרעישה של היום היא פיצוץ בית על ידי
כנופיה ירדנית בתל מונד, בתוך תוכה של אחוזת רבקה זיו. הדבר קרה במוצ"ש. בעל
הבית - שומר האחוזה - נהרג.
