יום ו',  14/12/1956

 

שאול בא לחדרי בת"א. התאווה מאוד לדעת את המוצאות אותי באסיה. סיפרתי על עדות השקר ועל שאר המשברים. הוא בלב ונפש בעד מסע סיני ורואה בכיבוש עזה הצלת ההתיישבות בנגב. לעומת זה בעיית התיישבות הפליטים היא סיוט גם בשבילו.

הופעתי לראשונה בישיבת המזכירות החדשה של המפלגה, בראשותו של גיורא. גם ב"ג נכח. הדיון היה משעמם למדי. בישיבה קודמת של המרכז האשים פנחם לבון בחריפות לשון רבה את מועצת פועלי חיפה במעשי תעתועים לגבי המו"מ עם הנהלת בית חרושת את"א: את התנאים שעליהם המליצו חברינו בוועדה המרכזת הציגו כלפי הפועלים כ"בגידה במעמד הפועלים" ואילו הם עצמם התפשרו עם [בעל המפעל אריך] מוֹלֶר לפי אותם התנאים ממש, ולא עוד אלא לכתחילה העלימו מהפועלים על מה התחייבו כלפי מולר. ובכן בישיבת מזכירות זו ענה אלמוגי ארוכות ללבון וסתר את טענותיו. נכנסתי על ידי כך לחיי חולין של המפלגה. בין אם צודק אלמוגי במקרה זה או לא, נראה כי היחסים בין מזכיר ההסתדרות לבין אלוף פועלי חיפה באו עד משבר.

ביקרתי את הדודה גוטה ומצאתיה מדשדשת על פני הדירה וטורחת בניקויה לשבת. באתי לפקוד שלומה לאחר היעדרי מהארץ ולקבוע איתה בי אבוא אליה לשמוע זיכרונותיה על ימי שובו של אבא מארץ-ישראל ב-1886. היא מוכנה ומזומנה לכך. בעלות אבינו לארץ הייתה בת שנתיים, אך בשובו הייתה כבר בת שבע והיא זוכרת היטב את כל ההתרחשויות של הזמן ההוא - הנישואים שלא נתקיימו [אחר שידוכו וחתימת "תנאים"] ומדוע נשאר אבא ברוסיה ולא חזר לארץ. מקננת בלבי כוונה להתחיל באחד הימים בכתיבת הספר "אבי" [מ"ש כתב לימים פרק ראשון של ספר זה, ר' להלן פרק "בית יעקב"] - חלום שאני מטפחו זה שנים - ועל כל פנים נתתי דעתי להציל מפי הדודה הישישה את כל הידוע לה בעודנה בחיים חַיָתָה [ר' יחזקאל ז', 13] ובעוד דעתה צלולה עליה.

סרתי אל בלה וייסמן לטכס עצה מה אפשר לעשות כדי לחלץ ממצרים את חברתי פנינה לבונטין [תלמידת מחזור א' בגימנסיה "הרצליה", בת זלמן דוד לבונטין, ממייסדי ראשל"צ] ובעלה אבינועם הורביץ [בן צבי, ממייסדי גדרה, היה המהנדס הראשי של חב' החשמל של אלכסנדריה] - זוג ילידי הארץ, בני בילויי"ם, שנתקעו כל השנים הללו באלכסנדריה עד שמצאתם הפורענות והם אסורים עכשיו ואין להגיע לקשר איתם.

ניגשתי אל מזכירתי הקודמת פוריה לראותה בדירתה החדשה שלאחר נישואיה ו"להכיר" את התינוק שנולד בינתיים.

לירושלים נסעתי במכונית של ה"רָשוּת". ניגשנו לתה אל צבי ורחל שוורץ ולארוחת ערב הלכנו אל דוליק. הארוחה הייתה לכבודו של [ריצ'רד] קרוסמן וכרגיל רבתי איתו.