יום ג',  11/12/1956

 

דוד שמעוני מת.

שוב דגרתי רוב היום על ההגהות.

בבוקר עם גיורא וטדי על בעיית נסיעתי לארה"ב. גיורא טען בתוקף כי אין מנוס ממנה. דבר בואי ידוע לרבים ואי-אפשר יהיה להעלים את ביטולו. הידיעה על כך תעורר מבוכה רבה. היא תתפרש ממילא כהפגנת אי-הזדהותי עם מדיניות הממשלה הקיימת ותזיק בפנים ובחוץ. גם אסור לי להנחית מכה כזאת ל"מגבית" ולראשיה. הם קיבלו על עצמם התחייבות החורגת מכל דמיון - 100 מיליון דולר נוספים. מצב מימון קליטת העלייה בכי רע. במה אצדיק אי-הושטת יד ל"מגבית" בשעה כזו? איך אמעל בקשרי הידידות האמיצים שביני לבין מנהיגי "המגבית"? גיורא הפציר בי כי אדחה הכרעתי ואוסיף לשקול את העניין. בינתיים התברר כי הוא נתון תחת ברד של מברקים מ"המגבית" לגבי בואי. הֶרְב פרידמן שואל בדעתו מה לעשות כדי לשכנע אותי לנאום בעשר ערים - לא שבע ולא שמונה אלא כבר עשר! - בין 20 ו-31 בינואר.

פנו ממועדון העיתונאים בירושלים כי אבוא להרצות. דחיתי. פנו מסניף המפלגה בחיפה כי אבוא להרצות. דחיתי. אני מודיע בכל מקום כי לא אדבר בפומבי על שליחותי באסיה.

נמיר ורוזן טילפנו לברכני לשובי. שניהם ביקשו שיחות. אין קול ואין קשב מזיאמה ומלוי אשכול. מצפון לא שקט? עור עבה?

אחר הצהריים שוב גיורא - הפעם לשיחה ממושכת בענייני המפלגה. עם כל הקושי שהיה כרוך בכניסתו לעבודה בכלל והניתוחים האישיים שהיה עליו לבצע בפרט, הוא ביצע התקדמות ניכרת בארגון העבודה ובגיוס אנשים חדשים. הוא מצפה לעזרתי בענייני חינוך, נוער, הסברה, עיתונות ואותו דבר סתום שקוראים לו אצלנו "פעולה רעיונית".

חיים היה כל היום בבית וקרא יומן אסיה.