ארצי הלכה ממני
יום א', 9/12/1956 - ישראל
חזרתי הבוקר לארץ לאחר שנעדרתי ממנה 81 יום.
במשך זמן זה ערכתי ביקורים באחת עשרה מדינות, והן: בורמה, פיליפינים, יפן,
סינגפור, מאלאיה, ציילון, נפאל, הודו, תאילנד, לאוס וקמבודיה. בתוספת השהיות
הקצרות - בין שעתיים ליומיים - בהונג-קונג, פאקיסטן, פרס, תורכיה, יוון ואיטליה
התעכבתי בסך הכל בשבע-עשרה ארצות.
חזרתי לישראל אחרת, לא לזו שיצאתי ממנה -
לישראל משולהבת ומזועזעת, מרוממת ונבוכה ממסע סיני.
ב-7.30 נחת המטוס בלוד. ירדתי ישר לזרועותיה של
צפורה ודבקנו איש ברעותו כאילו היינו לגמרי לבדנו. אבל סביבנו הצטופפו אנשי
"סגל חבורה": וולטר ואריה אשל ורוחמה ובבה ושמשון ממשרד החוץ, טדי וזאב
שרף - השני הפסיק חופשתו ב[בית ההבראה] "ארזה" כדי לפוגשני - וכן יוספטל
וכסה ומשה ליבנה מהמפלגה. למקבלי פני הצטרפו גם כמה מחברי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת
וארגוב בראשם ולאה צ'סנר מוסיפה להם, כרגיל, לוויית-חן. הללו התאספו בנמל האוויר
של לוד בהרכבם המלא על מנת לצאת לסיור של טיס בחצי אי סיני, כולל אל-עריש ושרם
אל-שיך.
ישבנו שבת אחים גם יחד אל אחד השולחנות ושתינו
תה והפנים היו עליזות ובקירבי הייתי מתוח עד קצה כל הקצוות. סעיף אחד בתוכנית,
שהפך מסורת של קבע מדי חוזרי לארץ ממסעותי, היה חסר הפעם: מראש הודעתי על ידי
אלישיב כי לא אשדר ל"קול ישראל". ניגש אלי כתב של עתי"ם וכל שאמרתי
לו היה כי המשימה הייתה לא קלה אך הנסיעה הייתה מעניינת. גיורא שאלני מייד אם אהיה
מוכן להרצות במרכז ביום ה' ועניתי בשלילה - על כל פנים לא השבוע, בטרם אפנה כה וכה
ו"אֶתמַזְרֵחַ" [מלשון אוריינטציה].
מראש הודעתי על ידי אלישיב עוד דבר - כי אסע
מלוד לירושלים במכוניתה של צפורה ולא של המשרד. הועמסו אפוא המיזוודות, וכן
החבילות הכבדות שנשלחו מטוקיו ומבומביי כמיטען-אוויר והמתינו בלוד לבואי, על
מכונית משרדית ואילו אני נתייחדתי עם צפורה ב"ווקסול" שלנו. הבוקר היה
צונן אך בהיר לאחר גשמי הברכה שירדו בימים האחרונים - באיחור-מה אך בשפע. הארץ
הצהילה אלי פנים, כולה חיוכי-משובה נוצצי אור שמש, שהבהיקו מכל שלולית בצדי הדרך
ומכל תלם חרוש שטוף-מים, וכאילו אמרה: אומנם אני משתגעת לפעמים, אבל הן תודה כי
אני נחמדה מאין כמוני, מכל מקום, בשבילך, ואמור-נא את האמת, אתה אינך ברוגז נורא
ברצינות, לא כן?
ישבתי ליד צפורה ולא האמנתי כי אומנם חזרתי. אַיָם
כל מרחבי בראשית וכל מרחקי אין-סוף, אשר עברתי בים וביבשה, כל הארצות הזרות
והמוזרות וכל הערים המשונות וכל האישים החדשים שראיתי ודומה שהכרתים ואזכרם תמיד
אך הנה נתרחקו עד אפסי ארץ וכאילו שקעו אל מעבר לאופק וניטשטשו ונעלמו כליל!
לעומתם מה מאוד קרובים ומוחשיים נראו כל גבר ואישה, כל זקן ונער, ברחובותיה של
לוד.
ישבתי ליד צפורה ולא ידעתי מה לומר ומה לשאול.
הייתה זו לנו לשנינו פגישה בלתי רגילה. לכאורה שנינו היינו עמוסי חוויות ומוכי
זעזועים - מקצה זה ומקצה זה - אך הרגשתנו הייתה כי אין הרבה מה לספר ומה לחדש זה
לזו, שכן את כל המוצאות אותי והמתרגשות בחובי הרקתי אל הנייר בתכלית הפירוט וגילוי
הלב על פני מאות עמודים שכולם נשלחו והגיעו ונקראו וגם צפורה הריצה מכתבים למכביר
וידעתי בדיוק את מחשבותיה ותגובותיה. לפיכך הייתה השיחה מקוטעת ורק קירבת הנפש
הייתה שלמה.
שמעתי חדשות אחרונות מהמתרחש במשפחה לענפיה,
בכלל זה תיאור חתונתה של הלה. אני כותב בפיגור רב ומהרכילות המדינית נתקעו בזיכרוני
רק שני פרטים:
א) "הזקן" הוגה כנראה כל הזמן בי ובתגובותי - שואל עצמו ואחרים מה
חושב משה וכיצד היה מגיב וכד';
ב) אותה ידיעה מרעישה אשר דרשו כבר עליה פרשנים תלי-תילים ואפילו סלוין לויד
הסתמך עליה בבית הנבחרים - כי צה"ל מצא אצל המצרים בסיני מחסן של מיליון
שמיכות - נתגלתה כלהד"ם: בסה"כ נמצאו 100,000 שמיכות, אבל אלו היו לא
רוסיות אלא אמריקניות וגם היו מיועדות לא לצבא המצרי אלא לפליטי רצועת עזה, אלא
שהצבא המצרי "סחב" אותן כנראה ממחסני ססו"ת. ובכן נוסף עוד כזב
לשרשרת הכזבים!
נסענו על פני חולון. מצאתי כי הזקנים הזדקנו
עוד יותר, אך חיותם עומדת בהם והם מחזיקים מעמד כמאז. קרוב לצהריים היגענו הביתה.
הדירה בבלפור 14 הייתה מוסקת אך בדרך למדתי מצפורה את כל תורת ההגבלות שהוטלו על
הציבור לגבי השימוש במכוניות - יום אחד בשבוע עליהן לשבות - וכן לגבי השימוש בחשמל
למאור ולחימום.
כשנכנסנו, אמרה צפורה: "ובכן שבתָ
הביתה". אמרתי: "שבתי הביתה אך ארצי הלכה ממני". נכנסתי לשיגרת
הבית ועזרתי לצפורה בהכנת ארוחת הצהריים. לאחר כל התפריטים הנוקשים שהולעטתי בהם
היו המאכלות המוכרים כמטעמי גן-עדן.
כל אחר הצהריים טיפלתי בפיתוח המזוודות
והצרורות למיניהם. כל הכבוד והתהילה לאורזים ביפן - שיא הדייקנות והשלמות והדאגה
לכל חפץ וחפץ, והתוצאה היא כי הכל הגיע כתיקונו וללא פגם. לעומת זה כל הדיראון
לאורזי בומביי - ערבוביה של הכל עם הכל, שגרמה תקלות מרגיזות: עיקומים ושברים ושאר
קלקולים. כמות המתנות והמזכרות שהצטבר מכל המקורות - רנגון ומנילה וטוקיו
והונג-קונג וקנדי וקטמנדו וכלכותה ודלהי ובומביי ובנגקוק - הייתה עצומה והייתה זו
משימה מורכבת לחלק אותן למיועדיהן.
בעיתוני הבוקר שוב הכחשה של דובר משה"ח על
מציאות טייסים צרפתים בישראל בימי המיבצע: "לא נמצאו מעולם על אדמת ישראל
כוחות מזויינים זרים". עכשיו ברור כי טייסים צרפתים חגו מעל ת"א להגן
עליה בפני אפשרות של הפצצה מצרית. שוב שקר!
בעיתוני אחה"צ פירסמה סוכנות עתי"ם
את הודעתי בלוד: לפי זה אמרתי כי המשימה הייתה קשה (אמרתי: לא קלה) אך הנסיעה
הייתה נעימה (אמרתי: מעניינת). כישרונה של סוכנות זו לעקם את הפסוק הפשוט ביותר
ראוי באמת להערכה.
יוסי כרמל טילפן להביע צערו וצער הנשיא על כי
לא ידעו מועד בואי - אילו ידעו היה בא ללוד. הזמינני עם צפורה לארוחת צהריים אצל
הנשיא מחר.
כל שעות אחר הצהרים צילצל הטלפון בלי הרף. בין
השאר שתו עלי עיתונאים: "מעריב" ו"הארץ" והממונה על מסיבות
עיתונאים ב"קול ישראל". פני כולם השבתי.
חשתי בהצטננות וכל עצמותי היו כמפוקקות. אף על
פי כן נלוויתי לצפורה ונסענו לבית סעדה פרומקין למסיבת רעים. היה הקהל הרגיל והכל
ייחלו למוצא פי. סיפרתי דברים של מה-בכך. לבסוף, בשיחה יותר פרטית עם הקרונגולדים
לא שלטתי בעצבי והתפרצתי על השקר ושאר עינויים. מאוד נקפני לבי על אי-זהירות זו.
