יום ד',
12/12/1956
קשה להביע את ההרגשה האופפת אותי בימים אלה עם
שובי לארץ לאחר היעדרות כה ממושכת ותקופה של מתח כה גבוה ומתמיד. כאילו נקלעתי
מתוך דחיסות שקשה היה לשאתה לתוך חלל ריק לגמרי. כל בוקר אני שואל את עצמי: אל מה
חזרתי? מה עלי לעשות היום? עצם הקימה המרושלת, ללא כל לחץ של זמן, הפנאי שיש לי
לקרוא את העיתונים ואחרי כן התהייה אם אפתח בכה או בכה, באיני דרוך לשום משימה של
מחץ, כאשר הורגלתי זה שנים על שנים - כל אלה מדכאים וממש חונקים עד מוות.
הודעתי הבוקר ליצחק נבון כי אני מוכן לבוא
הבוקר וב-11 הייתי אצל ב"ג. הפגישה הייתה לגמרי חלקה - יש לו הכישרון לזה.
התחיל להציג שאלות על דא ועל הא מפרקי המסע, קופץ כדרכו מעניין לעניין ומשסע את
התשובות בשאלות נוספות המסיטות את השיחה לצדדים. שאל על נהרו. אמרתי כי אינו איש
אמת. - "איננו איש אמת?" - "לא, איננו!" - כאילו לא ידע זאת
בעצמו וכאילו הוא עצמו אינו מעורר אותו רושם ממש אצל מדינאים ברחבי תבל. תיארתי לו
משהו מהגיהינום המוסרי בו הייתי נתון בוועידת בומביי. שאל שאלת תם: "מדוע לא
אמרת להם כי אינך יודע?" - זאת אומרת, כשהועמדה בכל חריפותה השאלה אם הייתה או
לא הייתה קנוניה מראש בינינו לבין אנגליה וצרפת, היה על המדינאי הישראלי משה שרת
להעמיד פנים של מי שאינו יודע לשאול את ממשלתו שלו ולהצהיר כי אין הדבר ידוע לו.
אמרתי לב"ג כי אני נדהם מהערתו זו. מי היה מאמין לי? מה הכבוד שהייתי נוחל
אילו סברתי כי על ידי היתממות כזו אני יוכל להוליך שולל אנשים פיקחים? ומה הייתה
אז התוצאה אם לא הסקת מסקנה כי הוועידה חופשית לקבוע עמדתה ללא התחשבות במשלחת
ישראל - שכן זו העידה על עצמה כי אין העובדות נהירות לה כלל - או אפילו תוך פירוש
הודעת המשלחת כאומרת כי היא עצמה מניחה אפשרות של קנוניה? ומה היינו עושים במצב זה
נוכח החלטה שהייתה מעמידתנו בפני הברירה או להפילה ולפוצץ את הוועידה - או לפרוש
מהארגון? אמרתי לב"ג כי במצב שנוצר לא הייתה לי ברירה אלא למסור עדות כוזבת,
והעובדה כי הוכרחתי לעשות זאת כלפי אנשים שאיני מכיר מוסריים וישרי לב מהם בעולם
שברה אותי כליל.
הגיעה שעתו ללכת לכנסת למסור הודעה על מעשה
הזוועה בכפר קאסם והציע כי ניסע יחד. רק זה היה חסר לי - להשתתף בראוות-מירמה זו
של הופעת שנינו במכונית רה"מ, יורדים יחד בשער הכנסת. אמרתי כי עלי להתעכב
כאן במשרד ואבוא לכנסת אחר כך. אבל עיכבתיו ואמרתי: "רצוני להודיעך כי איני
בא עוד בחשבון לשום שליחות מדינית מטעם הממשלה". הסברתי כי זו הפעם השנייה,
בהיותי בשליחות הממשלה בחו"ל, הועמדתי בפני אפתעה שהרסה את פעולתי ועם זה
חייבה אותי להגן על צעד שלא היה לי מושג כיצד ומדוע נעשה ולא נודע לי עליו אלא מהעיתונות
או מהרדיו. איני בא לערער עכשיו על הצדקת מיבצעי כנרת וסיני - להבדיל כל ההבדלות בין
שני אלה - אך אם אין לממשלה אפשרות לחסוך לשליח כמוני את עינוי התדהמה והמבוכה
לפחות על ידי רמז כלשהו מראש, אין היא רשאית לדרוש ממני כי אפקיר את עצמי לאפשרות
של עינוי כזה שוב ושוב.
התרגש קצת ונבוך והתחיל מספר כי לו לעצמו היו
שתי אפתעות - הוא עשה שתי שגיאות באי-הביאו בחשבון את אשר קרה. שגיאה אחת הייתה
לגבי התנהגותו של אידן - לא ראה מראש כי יהיה כה הססני, הפכפך וכושל. מכאן עבר
לעניין האפתעה לדידי ואמר: "גם [אבא] אבן ו[יעקב] צור לא ידעו!" חרה לי
היטב על "צרת רבים חצי נחמה" זו ואמרתי: "אני אינני שגריר!"
ובזה נפרדתי ויצאתי את החדר. כך לא הגעתי לשמוע מה הייתה שגיאתו השנייה של
ב"ג.
[על טעויות דב"ג במערכת סיני, מפיו, ר'
"ב"ג" ג' (מב"ז) ע' 1285, המצטט מתוך ראיון דב"ג עם
פרופ' מיכאל בריצ'ר ב-1966 ("הכרעות במדיניות החוץ של ישראל", אנגלית,
"אוקספורד יוניב' פרס", ע' 283:]
עשיתי כמה טעויות בנאום זה [בשידור ב"קול
ישראל", 9.11.56, שבו הודיע דב"ג על הסגת צה"ל מסיני], באומרי
שהסכם שה"ן מת ונקבר וכי מצרים לא תורשה לשוב לסיני. הרחקתי לכת, וזה היה
בניגוד להשקפות שהיבעתי בממשלה ב-28 באוקטובר, שהם לא יניחו לנו להישאר בסיני -
רוסיה, אמריקה, האו"ם, אפריקה ואסיה. אבל רואה אתה... הניצחון היה מהיר מדי.
הייתי יותר מדי שכוּר ניצחון.
הלכתי לכנסת ברגל והיגעתי לפני התחלת הישיבה.
במבוא ובמזנון רבו הברכות ולחיצות הידיים מצד אנשי כל הסיעות. הישיבה נתכנסה רק
לשם שמיעת הודעתו של ב"ג. היא הייתה נמרצת ביותר בהוקעת הרצח ובהבעת
ההזדעזעות ממעשה הזוועה המחריד אבל בעיני היא לקתה ביָתֵר ובחָסֵר. היתר הייתה
הדגילה במוסר היהודי ובמסורת ישראל - מ"לא תרצח" ועבור בנביאים וכלה
במושגי היהדות בימינו - גישה המקוממת אותי תמיד: כאילו רק באוזנינו, מכל העמים,
נאמר "לא תרצח" וכאילו רק אנו מצווים ואמונים על כיבוד חיי אדם וכאילו
אותו מעשה רצח מתועב ומבעית, כשהוא נעשה בידי לא יהודים הריהו פחות מדהים ומסעיר
ובמשתמע יש ללמד עליו מקצת זכות. החסר הייתה קביעת אחריותו של הצבא. בהודעה דובר
רק על אנשי משמר הגבול כאחראים למעשה, בעוד שראשית האשמה מוטלת על אותו מפקד
צה"ל שהטיל עוצר בצורה כה פראית.
תפס אותי מאיר ארגוב. קבעתי איתו כי אופיע
בוועדת חוץ וביטחון בשבוע הבא, אך בזה לא יצאתי ידי חובה כלפי האיש ארגוב והידיד
מאיר והתיישבנו לשיחה פרטית. גביתי ממנו את החוב - על שום מה כתב כי מסע סיני קירב
את השלום. טען כי השלום, גם אם עודנו רחוק, הריהו קרוב משהיה לאחר שהוברר לערבים
כי לא יצליחו להשמידנו. לא שוכנעתי והייתי מלא תשובות כרימון. סיפרתי לו משהו
מייסורי אסיה והוקעתי את הטמטום והנחשלות המבהילה שבחשבון שעשו - או שלא עשו-כלל -
צרפת ואנגליה, וכן את הטמטום והנחשלות של מחשבתנו המדינית בסמכנו על שתי אלו לגבי
הרפתקה כה פורצת כל גדר. הודה בדבר אחד: כי בוויכוח שהתנהל שנים לגבי ערכו של
או"ם הצדק היה איתי. סיפרתי לו מה שאמרתי לב"ג בסוף שיחתנו והוספתי:
אילו לפחות קיבלתי מברק האומר: "עמוד הכן לקראת אפתעה; האמן כי הדבר היה
הכרחי; חזק ואמץ" – כי אז הייתי מתחסן לקראת פורענות ועם זה ידעתי כי לא
שכחוני.
לארוחת הצהרים אצל הנשיא. פרט ליוסי כרמל שהוא
איש טוב ונוח ונאמן, הייתה המסיבה משפחתית: בן צבי ורחל, אני וצפורה וחיים. מובן
שביקשו לדעת הכל על אסיה ושתו דברי בצמא. אך הדיווח על התקוממות אסיה נגד מסע סיני
והפלישה לסואץ הביא לידי ויכוח מר ונרגש, אשר בא עלי כחתף וירד על ראשי כשואה.
הנשיא ורעייתו - בייחוד רחל - הם חסידים נלהבים של "המיבצע" ומוכנים
להוכיח באותות ובמופתים כי הוא היה הכרחי וכי אך ברכה בו. בן צבי עצמו נתון בין
המצרים: הוא חסיד גדול, אדוק קיצוני, בקשרים עם אסיה וקשה לו לעכל את הסתירה בין
שתי האדיקויות. שוב נוכחתי לדעת מה צרה וחד-צדדית היא ראיית העולם הרווחת בארצנו.
יוסי אמר אחר כך לצפורה כי מה שסיפרתי על תגובות אסיה אינו ידוע כלל בארץ ומאלף
ביותר.
אחר הצהריים בבית שרשרת מבקרים.
משה יובל בא להשכילני ממקורות חקר. בעיקר
התעניינתי לשמוע על סוריה וקיבלתי תמונה מאוזנת - בין גירסת משה ששון לבין זו
השגורה בפי העיתונות, דומני יותר קרובה לראשונה.
יעקב הרצוג בא לשיחה על עניינים שלפנַי ולפנים.
סיפר על השתלשלות המיבצע, במידה שהדבר היה ידוע לו. "הזקן", לדבריו, לא
רצה במיבצע זה עכשיו. "ביקש רחמים" מהצרפתים כי יסכימו לדחותו לחודשים
מספר, אך פינו טען כי זוהי שעת הכושר ואין להחמיצה - דווקא בשעה שרוסיה מסובכת
בהונגריה ובארה"ב ערב-בחירות. שמענו אחר כך מידידים בוושינגטון כי אי-אפשר
היה לעשות טעות יותר גסה מלהניח כי שיקולי ערב בחירות יכריעו בעמדת המימשל דווקא
בעניין כפלישה למצרים. יעקב סיפר הרבה על השתלשלות היחסים עם ארה"ב בכל ימי
המשבר אשר בשום פנים לא חלפו, וכיצד עלה בידו לשמור על משטר כלשהו של מגע עם
השגרירות כאן, בעוד שבוושינגטון חל ניתוק קשרים גמור כמעט. הוא נתן תיאור דרמטי
מאוד מהמתח והלבטים של ימי ההכרעה - איומי בריה"מ מזה וארה"ב מזה, מצד
השנייה עד להפסקת כל משלוח של דולרים מארה"ב והוצאת ישראל מאו"ם -
והשאלה אם להודיע על נסיגה מסיני ובאיזו לשון. היו חילופי דברים עם השגרירות
בוושינגטון כל אותו יום ואשמורת ראשונה של לילה ומישדרו של ב"ג על הנסיגה
נעשה בשעה כה מאוחרת משום שחיכו לאישורו של אבן על הנוסחה "לאחר סידורים
מתאימים עם כוח או"ם". למעשה אבן הוא הראשון שהציע נוסחה מעין זו, שחלו
בה כמה עריכות. כאן היה חשש שמא יעורר סייג זה חמת מחמ"ד ואז יחזור העניין
לתוהו. דווקא אבן גילה באותו יום עצבים חזקים ולקח על עצמו את האחריות לשכנע את
האמריקנים. ב"ג עמד על כך כי בטרם ישדר תוצג לארה"ב השאלה אם נוסחה זו
מספקת ורק כשנתקבלה מאבן תשובה חיובית, עשה את השידור.
הייתה זו לי ההזדמנות הראשונה להציץ אל מאחורי
הפרגוד של ההכרעות המדיניות בממשלה ונוכחתי מה רבים חוסר הבהירות והמבוכה לגבי
הבעיות העומדות על הפרק. עד היכן ניסוג בסיני? איך נחזיק מעמד ב"מפרץ
שלמה"? אם לא נחזיק - איך יובטח שם חופש השיט? מה יהא על רצועת עזה? אם נחזיק
בה - איך נתחמק מאחריות ליישוב הפליטים? אם נוותר עליה לטובת או"ם - מניין הביטחון
כי לא תשמש שוב צנינים בצידנו? ועוד ועוד. כל השאלות הללו תלויות בחלל ואין פותר.
העצה היעוצה לעת עתה היא "להרוויח זמן" כדי לשנות בינתיים את האקלים
המדיני בוושינגטון. אבל הישתנה? קרן ארה"ב רמה במזה"ת ובאסיה כאשר לא
הייתה מעולם, זהו הקלף שבידי ארה"ב במישחקה נגד בריה"מ, האומנם תוותר
עליו?
הופיע מאיר וייסגל והפסיק את השיחה עם יעקב, איתו
התייעצתי על נסיעתי לניו-יורק. הוא מומחה גדול לב"ג ולהסתבכויות בינו לבין
אחרים. כן הבין היטב את הבעיה שאני עומד בפניה. אף על פי כן הייתה מסקנתו הנחרצת
לנסוע. לא ייתכן לעשות צעד העלול להתפרש כבגידה ב"מגבית", ודווקא בשעה
זו. הזכיר את מעשהו של וייצמן כאשר הודח מהנשיאות [של התנועה הציונית בשנת 1931] -
נסיעתו אז לדרום אפריקה למען "המגבית". אומנם לא הרי זה כהרי זה, אבל הן
לעולם אין המשל דומה בדיוק לנימשל, ויש באותה דוגמה משהו השייך לעניין, על כל פנים
מפאת השלילה, זאת אומרת מבחינת הבּוּקי-סריקי שיתלו הבריות בביטול נסיעתי.
בערב עסקנו בביקורי חולים: חנה זמר וגרשון
אגרון. חנה היא מקור לא אכזב של כל מיני צ'יזבאת [כזבים, בערבית, כלומר רכילות].
ובכן מפי יצחק נבון והס מלהזכיר באוזניו. בעצומו של המיבצע שכב ב"ג חולה
בת"א. בא אליו יצחק לבשר כי שרם אל-שיך בידינו, פירושו כי כבשנו את כל חצי
האי עד תום. עצם ב"ג עיניו ואמר: "מה אומר עכשיו משה?" ובאותו ליל
שימורים, לאחר השידור על הנסיגה, יצא ב"ג לחדר המזכירים, התיישב ושאל:
"ומה אומר משה עכשיו?"
