יום א', 2/12/1956  -  קמבודיה-סיים ריאפ

 

ישנתי כתשע שעות והרגשתי זאת.

שוב יצאנו לסיור עם אותו מורה דרך אדוק במלאכתו ואינו נוטה לנקוט מידת רחמים כלפי מודרכיו. הפעם התניתי בפירוש כי כל מה שרק אפשר נראה מהמכונית, ולא נצא ללכת ברגל אלא למען דברים אשר ברומו של עולם.

עשינו את הדבר הנקרא כאן "הסיבוב הגדול" (circuit grand le). נסענו בכביש ארוך וישר בתוך שדרת עצי ענק מצילים וסרנו ממנו ונכנסנו ליער עבות ונסענו בנתיב צר בתוכו. עברנו על פני מקדשים שמקורם ומהותם וגורלם הוסברו לנו במפורט. הגענו למקדש הקובע ברכה מיוחדת לעצמו ויצאנו להלך ברגל. חדרנו לעובי היער ומצאנו היכל מוסתר שוכן על בריכת מים. אף כאן נעשתה עבודת שחזור שקודה וברוכה. אף כאן פלאי חציבה וחריתה. ראינו פיל שלם חצוב מסלע אחד. ראינו שעטנזי תרבויות-דת אשר הבקי מבחין בהם ודורש עליהם תלי תלים. בין השאר חזינו בתופעה משונה ומדכאה - עץ נובט מתוך אבן, לרוב בצדם או בפסגתם של מגדל או ראש-בניין, שולח שורשיו מטה כשהם לופתים את הקירות מסביב וכולאים את הבית כולו בחיבוקי-חֶנֶק עד הגיעם לקרקע, פיתוליהם מהלכים אימים וכל החיזיון הזה של ניצחון העץ הנראה כמת על האבן הזועקת לחיות - מחריד ומזעזע. בימי קדם, כשנבנו ההיכלות, לא היה יער מסביב. זה גדל תוך מאות שנות העזובה, הקיף והציף וכיסה את בנייני הקודש והסתירם מעין רואה, ואף הם נפלו והתפוררו ובמידה שנשארו על תלם כוסו מפולת וגלי עפר וצימחו אילנות, ורק העקשנות והשקידה של השָקָמים גילתה וחשפה אותם ופיקחה מעליהם את העיים, ושיחררה אותם מחינוקי מפלצות העצים והחזירו אבניהם הפזורות אחת אחת למשבצתה והציבה מחדש את שרידי העבר מלפני אלף שנה לעיני הדורות הבאים. עברנו דרך ארוכה דורכים על רפידת שלכת ונהנים מצל עמוק. יצאנו לאוויר העולם בקצהו השני של היער, שם חיכתה לנו המכונית.

לארוחת הצהרים נטשנו את המלון, הנהנה מיחידותו במצח נחושה ומנצל את אורחיו בלי כל מוסר כליות. נסענו בכרכרה-שלושת-הגלגלים העירה ואכלנו באותה מסעדה סינית, שאינה אלא סככה פתוחה לכל עבר אבל מפות שולחנותיה ומפיותיה נקיות. זכינו בארוחה הרבה יותר טעימה ושילמנו שליש ממחיר הארוחה במלון. הזמנתי לארוחת הערב תרנגולת מבושלת והובטח לי חגיגית כי תהיה רכה. חריגה זו מהמסגרת, עם הפרישה העצמאית מעדר המתאכסנים במלון לשם מבצע חלוצי והרפתקני, הייתה יוזמתי והתגאיתי בהצלחתה.

כל אחר הצהרים כתבתי יומן. שוב אנו מנותקים מהעולם ואין לנו מושג אם נפל דבר ומה נפל. בערב נסענו שוב לאותה מסעדה והתרנגולת קיימה את המובטח. אנו יושבים ואוכלים בחוץ ומנסים לגרש את הרמשים המתעופפים והנה החלה מתלקטת חבורת צרפתים מאנשי המקום, ודאי אותם מורים שגאוות בעל המסעדה עליהם. אחד מהם בעוברו על פנינו נצנצו עיניו וניגש ואמר שלום. היה איתנו במטוס בצאתנו מרומא. הוא זוכר את הצרות שהיו לי בבואי לתבוע את מיטתי. ירדנו אז ברנגון ואילו הוא המשיך מבנגקוק הנה. מורה הוא להיסטוריה בקולג' הצרפתי בעיר זו. נסתלק והצטרף לחבורתו שהתיישבה לאכול. כעבור דקה או שתים קפצה משם גברת צעירה – חומד ממש,  צרפתייה עד לשורשי השערות - וניגשה ישר אלינו, הפנים פתוחים והחיוך זורח והיופי כהגדרת טולסטוי:

J'entende que vous êtes d'Israël et que vous êtes un personage tres important. Permette moi de vous exprimer tout mon admiration et ma profonde sympathie.

 (צרפתית: אני שומעת כי אתה מישראל וכי אתה אישיות חשובה מאוד. הרשני-נא להביע לך את מלוא הערצתי ואת אהדתי העמוקה לארצך). התרגשתי מאוד מהתפרצות חופשית זו של רגש כנה והודיתי לה. אף היא ובעלה מורים כולם כאן. לאחר שגמרנו לאכול ניגשנו לאותו שולחן להחזיר ביקור. אמרתי:

nous voudrions bien reciproquer la spotanéité si charmante de cette dame et vous dire comment nos coeures mon pleins d'amitié pour la France.

 (צרפתית: ברצוננו להשיב על הספונטניות של הגברת המקסימה ולהביע מעומק לבי את ידידותנו לצרפת). כולם קמו וביקשתים לשבת והתיישבנו איתם. היו כאן שלושה זוגות ובחורה אחת, כולם מורים, אולי פרט לאחת הנשים. לבושים כולם בתכלית הפשטות והקלות ושיחתם הצרפתית נעימת-זמירות משיבת נפש. הם מרביצים פה תורה במעין בית ספר תיכון ממשלתי, מלמדים כל המקצועות בצרפתית ואת הצרפתית עצמה. לדבריהם אין השפה הקמבוג'ית מסוגלת כלל לשמש שפת הוראה משום היותה בשפל דרגת ההתפתחות, ללא דקדוק וללא תחביר, אפילו נטיות פועל אין בה, אלא אומרים אני אתמול ללכת ברחוב ואתה מחר לא לצאת מהבית וכיוצא באלה. כולם נחשבים פקידי ממשלת קמבוג', אך ממונים הם מטעם משרד החוץ הצרפתי ומובטחת להם חופשה שנתית של שלושה חודשים בצרפת. הנחמדים מכולם היו אותה אישה שניגשה אלינו ובעלה. לאחר שיחה קלה על דא ועל הא ביקש הבעל רשות להציג שאלה ושאל קיבוץ זה שכה מרבים לשמוע עליו מהו ומה טיבו ומה משפטו? נתהדק כל השולחן ונמתחו הצווארים ונעשו האוזניים כאפרכסות והרציתי כהלכה על הנושא וכל הכרוך בו והיה לי קהל שומעים מלא הבנה והערכה.

בחוזרי למלון המשכתי ביומן והגעתי לעדכנו ברווח של יום אחד בלבד.

את צרור העיתונים הגדול שהגיעני מהארץ בבנגקוק לקחתי עימדי לדרך ורק היום התחלתי לקרוא בו.

מזוטות החיים – מהשבבים המתעופפים בהיחטב יער: [מלונות] "דוד המלך" ו"אכדיה" נסגרו. סגירת "דוד המלך" היא מכה אנושה לירושלים כבירה מכמה וכמה בחינות. נוגעת עד הלב אך עלובה ומעוררת גיחוך זעקת מועצת פועלי ירושלים המנסה להכריח את ההנהלה להימנע מסגירת המלון על-ידי איום כי אם תעמוד ההנהלה במִרדה ייחשב המלון כנתון בסכסוך עבודה עם המועצה! משה ברעם סבור, כנראה, כי אפשר לפתור את בעיותיה הכלכליות של ירושלים, ואפילו את בעיית התעסוקה בה בלבד, על-ידי כפיית המעבידים לא לפטר פועלים ויהי מה.

במאמרו של פולס על "מאזן מדיני של מערכה צבאית" (16 בנובמבר) משמיע "הארץ" הרהורי תשובה ומסמן את ראשית הנסיגה מההתלעלעות בניצחון הצבאי שננחל בנסיבות מדיניות כה נפלאות, כגרסתו הראשונה. עכשיו הוא מגלה כי נאצר לא מוגר, כי הוא מסרב לשלום עוד יותר מקודם, כי הוא מסוגל להזדיין ולאיים עלינו מחדש, כי התקשרנו עם גורמים "יורדים" בעולם, כי קוממנו את כל אסיה, כי ארצות הברית איננה איתנו, כי ברית המועצות בערה חמתה להשחית, כי על כל פנים המצור הערבי עלינו נשאר בעינו, וכי מה שאנו דורשים מאו"ם עכשיו - לכפות על הערבים מו"מ של שלום - הוא אשר דרשנו קודם, והוא מעז להציג את השאלה: אם כן, אזי מה הרווחנו? העיתון אשר קשר כתרים לבן גוריון דווקא בשל ההכנה המדינית המזהירה של המערכה מקטרג עליו עכשיו על שלא הפעיל כראוי את משרד החוץ להכשרת הקרקע הבין לאומי לקראת המבצע הצבאי, מתוך שלקה בפשטנות יתירה ולא ראה מראש את חריפות התגובה הסובייטית ואת האכזבה שאנו עתידים לנחול מהעמדה האמריקנית שבעקבות האיום הסובייטי. "יש מקום לפקפק אם בכלל נשקלו שתי בעיות אלו בלהט הרצון לנצל את שעת הכושר הצבאית". פולס מציין בפתח המאמר כי בן גוריון פעל בהכנת המערכה הצבאית גם כשר החוץ ושום גורם בממשלה לא הפריעו. "על-ידי סילוקו של משה שרת הבטיח מר בן גוריון לעצמו את התנאים לפעולה צבאית שכל שיקול מדיני ודיפלומטי שהיה אולי מנוגד לשיקוליו לא יבלום אותה". הוא קובע כי מטרתו המדינית של בן גוריון הייתה לא כיבוש שטח כי אם השגת השלום, ומטרה זו נשארה מאיתנו והלאה. הוא מסיים בקובעו כי "שיחקנו ולא זכינו במשחק".

עם זה סבור פולס כי בן גוריון השכיל לכלכל את צעדיו בדרך ששמרה עלינו מבדידות בצאתנו למערכה. משתמעת מזה שוב אותה הנחה כי המבצע במקורו היה יזום מצדנו, בעוד שלמעשה נגררנו. אתה עד בעליל להתרקמות שקר היסטורי המסלף בתכלית מהותו של מאורע ומזכה אישים במה שאינו מגיע להם כלל. אילו לפחות כזה היה באמת המצב, כי אנו באנו לידי מסקנה כי עת לעשות - הָגינו את התוכנית והצלחנו לגייס אחרים לסייע בה - אפשר מבחינה מוסרית היה מעמדנו יותר קל.

כן רואה פולס, כפי שרואה כמובן כל הארץ, בלי מרכאות, רווח ביטחוני גדול בכיבוש רצועת עזה, אומנם אם יתקיים בידינו, ועד כאן אין לחלוק עליו. אבל הוא מתעלם כליל מהמחיר שנצטרך לשלם וספק אם מישהו בארץ נתן דעתו עליו. המחיר הוא כי עשינו עצמנו - אם נאבה או נמאן - אחראים לגורלם של מאתיים אלף פליטים ואגב כך יותר משהכפלנו את האוכלוסייה הערבית של המדינה, העולה כבר על 20% (30-25 ערבים בכנסת - איך זה מוצא חן בעיני מישהו?). גולדה נסעה לניו יורק לדרוש בעצרת כפיית שלום. על-ידי כך הננו מוסיפים במו ידינו שמן למדורת או"ם בעניין Question Palestine - מדורה המוצתת ממילא. מניין שהעצרת תסתפק בתביעת השלום ולא תושיב גוף שייכנס לעובי הקורה של תנאי השלום? מניין כי ארה"ב לא תעבד תוכנית חדשה? כלום לא הדבר הטבעי ביותר הוא כי כל תוכנית-שלום ראויה לשמה, אשר תכלול גם פיתרון כלכלי לבעיית הפליטים, תביא בחשבון תרומת ישראל על-ידי קליטת אותם הפליטים הנמצאים ממילא לרשותה והכפופים לה. נסרב? יאמרו לנו ניחא, חשקה נפשכם לשלוט בפליטים האלה - יבושם לכם, הנה הם שלכם ועכשיו תראו אתם מה יש לעשות בהם.

כשם שתוצאותיה הבין לאומיות של הרפתקת סיני וסואץ טרם נידלו והן עודן הולכות ומשתלשלות, הולכות ומתגלות, כך טרם נתמצה לדידנו חשבון המחיר שעתידים אנו לשלם בעד ניצחוננו המפתיע והמרעיש.

מאמרו של פולס נבון, אך תבונתו אופיינית במוגבלותה. אחרי הכל אין הוא יורד לעומקו של עניין. הוא מקבל כהגיוני את שיקולו של בן גוריון - אם באמת היה לו שיקול כזה - כי על-ידי ניצחון צבאי מכריע אפשר לכפות שלום על מצרים. הוא סבור כי רק איום ברית המועצות, ההסתייגות המרחיקה של ארה"ב ונסיגת אנגליה וצרפת נוכח אלה הם שקילקלו את השורה וגרמו להכשלת המערכה. הוא אינו מבין כי מעיקרא דדינא פירכא [העניין מופרך מעיקרו] - כי מצרים לא הייתה עושה שלום תחת לחצה ומחצה של תבוסה צבאית; כי בעיית השלום בינינו ובין הערבים אינה בשום פנים עניין של כניעה לכוח והתפשרות עם חילול הכבוד, אלא זהו עניין של תהליך פסיכולוגי מורכב, של מהפכה בלב, של שינוי אווירה של ראייה אחרת את העתיד; כי אומנם ייתכן ואין לנו מנוס ממבצעים צבאיים למען הביטחון, אבל עלינו לדעת מראש כי אלה לא יקרבו אלא ירחיקו עוד יותר את סיכויי השלום - ובדעתנו זאת מראש עלינו לשקול ככה את כדאיותו או אי-כדאיותו המאזנית של המבצע הצבאי; אבל אל לנו לשגות באשליות כי שלום נשיג על-ידי מלחמה - השלום שלנו יושג רק בדרכי שלום. זו לא תמימות ולא חסידות ולא התגנדרות במוסריות. זוהי הראייה המפוכחת והמעשית של הדברים כמו שהם. האכתוב פעם מאמר לפי קווים אלה? לא בקרוב.

ב"דבר" (אותו תאריר) הטור השביעי על מסע סיני ["שני פרקים: בתוך הטלטלה, תנופת מסע"]. נזדמן לי עד כה לקרוא רק את שירו הקטן והנפלא של נתן א.[לתרמן] על הר סיני ["מנגד להר", "דבר", 9.11.56], אבל כל הזמן ביקשתי לדעת מה כתב - הן ברור כי כתב - על המבצע עצמו, והנה! כרגיל, כשמתרחש דבר גדול ומחשבתו של נתן ננעצת בנושא כפגיון, יוצא מתחת ידו טור שביעי שהוא המאמר המדיני הנמרץ והנוקב ביותר מכל אלה שהופיעו או יכלו להופיע בעיתונותנו על אותו עניין. כן הדבר הפעם - אולי שבעתיים הדבר הפעם. הביטוי אדיר והניתוח יורד תהומות. הוא ממצה את העיקר בהכריזו: "... ניצבת איתנה עובדת-יסוד ברורה וחשופה כחוק: בימי ראשית נובמבר זה מוגרה חשכת אויב אשר עמדה אחר כותלנו דרוכה לזנוק ולגלגלנו ימה בבוקר לא עבות ולא רחוק". ולהלן: "אם ישנו כיום דבר בטוח, הריהו הדבר אשר הופר ולא קרה!" והוא יודע מראש כל קושיה ומבחין בכל סייג ולכן הוא מוסיף: "לא! לא האבדון היה צפוי לך, ישראל. צבאך שאין מושלו, חילֵך נושא הנטל / היה משיב אחור עצת רוֹדֵי ערָב, לו גם עלו יחדיו לפוררך! / אך חרֵבה ועשֵנה והרוסת ערים היית עולה מניצחונך בשדה הקטל / לולא השכמת לשבור בעוד מועד החרב שהונחה על צווארך". דברים טופחים על המציאות כקורנס על סדן! אבל פירושם בדיעבד הוא כי אך הבל ורעות רוח היו בפינו עת הכרזנו ונשבענו כי לעולם ובשום פנים לא נצא למלחמת מנע ובכלל לא ניזום מלחמה. הטור השביעי הזה הוא צידוק נשגב ושגיא למלחמת מנע, אשר לעומת הרקעתו הנועזת כנשר אדיר למרומי הביטוי הרי כל מליצותיו של בגין הן התפלשות של שרץ בעפר. קידוש זה של מלחמת מנע עושה את מדינאי ישראל, ובן גוריון בראשם, או לנוכלים חסרי מצפון ומטַמאי מוסר, או לחסרי דעת הלוקים בשטחיות מבהילה, הרפתקני דיבור שאינם יודעים מה הם סחים ועל מה הם מתחייבים ומחייבים את שולחיהם.

אבן הפינה של הבניין כולו היא כמובן ההנחה הפסקנית כי התקפת מצרים על ישראל הייתה גזרת הגורל. בהניחי ידי על לבי - גם לאחר כל האָזֵן העצום שנתגלה במדבר חורֵב - אינני יכול לחתום על הנחה זו בשתי ידי. איש מאיתנו לא יתנבא כי מצרים לעולם לא תתקיף את ישראל. אך בשלב זה, גם לאחר כל תצבורת הנשק, ספק רב בידי אם היה נאצר מעז להתגרות בנו מלחמה. הוא ידע על ה"מיסטרים" שרכשנו. ודאי ידע גם על שאר הנשק הכבד והרב שקיבלנו מצרפת? ועל כל פנים ידע על ה"סייברים" שאנו עומדים לרכוש בקנדה. נתן [אלתרמן] רואה בחזונו הקודר את ישראל "חרֵבה ועשֵנה והרוסת ערים", אבל מה בדבר קהיר הפרוזה כולה ושאר ערי מצרים אשר חיל האוויר הישראלי היה עושה בהן מייד שמות - כלום נעלם מעיני נאצר שיקול מכריע זה?

אבל הן כל עוקץ העניין הריהו בזה שמלחמת סיני לא הייתה כלל יזומה מצדנו. נתן א. פשוט איננו יודע זאת. כל עוד הוא אומר כלפי ישראל: "חטא לא יכופר היית חוטאה ליצר הקיום, להיגיון, לחוק אנוש וָאֵל על לוח / לולא צעדתְ את צעד הפורקן בהיפתח לו פתח בקורות העת" - עדיין יכול להידרש הוא כנתון במסגרת העובדות כהוויתן, שכן הייתה כאן באמת היאחזות בשעת כושר שהומצאה על-ידי אחרים. אבל כשהוא מוסיף ומכריז, שוב כלפי אותה ישראל: "השבח לָך על ברק ההעזה והדמיון! השבח לך על מלאכת המחשבת / המדינאית והצבאית הכבירה, אשר צורפה בפרק קו לקו, אשר תפסה את גלגלו של הגורל, בלי לאחר שעה או להקדים שעה!" - הריהו בבלי דעת בודה עובדות שלא היו ומתעלם מעובדות שהיו. היכן הייתה כאן "מלאכת מחשבת מדינאית כבירה אשר צורפה בפרק קו לקו"? ובמה התבטא "ברק ההעזה והדמיון" באותו מובן שמשווה נתן א. למילים האלו בטורו?

האמת אינה ידועה אלא למתי מספר ומה שידוע לכל איננו האמת.

נזכרתי כי ראיתי באחד העיתונים הקודמים כותרת מעל לנאומו של [ישראל] גלילי בכנסת בה מדובר על הניצחון בסיני כפרי "ראיית הנולד" מזה וגבורת צה"ל מזה. זוהי הגדרה קולעת לפי העובדות הידועות לגלילי או המשוערות בידו, אך לאמיתו של דבר מה ערכה של ראיית נולד המוכנה להישאר שוקטת על שמריה ומסתפקת במיקושים ולכל היותר בפיצוץ עוד תחנת משטרה, והיא מתעוררת למסע סיני רק בדרבונם ובפיתויים של גורמים אחרים?

אבל מה בצע בכל הפלוגתה והשַקלה הזאת למעשה? הציבור כולו - הדבר ברור מהעיתונות לכל פלגותיה - שותף להכרה הכפולה (שהביע נתן א.),

ראשית כי המדינה ניצלה מסכנת כליה או לפחות מאסון של חורבן איום,

ושנית כי היא חייבת את הצלתה לתכנונו, חזונו ועוז רוחו של אדם יחיד.

המותר לצאת ולהכחיש זאת? היש טעם להכחיש זאת? לא ולא, והדברים ארוכים. אסור להכחיש כי כשם שאין ביטחון לכאן כך ודאי שאין ביטחון לכאן. ולא מהתבונה יהיה להכחיש משום כל שיקול פנימי וחיצוני המצטרף כאן לחשבון.

ואחרי הכל, גם ההיאחזות בהזדמנות היה פירושה זינוק לתוך חשכה אשר חייב העזה רבה וכושר סיכון. ואפשר הייתה בהיאחזות זו, מבחינת הנאחז, תבונה יותר רבה דווקא בהיגררות משהייתה ביוזמה עצמית תוך בדידות גמורה.

וכן אפשר כי מבחינה היסטורית ואובייקטיבית פעל כאן כביכול, צו שר האומה אשר גזר כי דווקא כך ולא אחרת ישתלשלו העניינים. מי נביא וידע, מי חכם מזולתו וישפוט?

אבל תהי האמת אשר תהיה, ברור לכל כי המערכה והניצחון וההצלה היו כרוכים בקורבנות ובאבדות ובסיכונים חדשים - מכל הבחינות ובכל החזיתות. וכן ברור לי כי אחת האבדות - casualties בלע"ז, הנני אני בעצמי. כאיש מדיני נפלתי חלל במערכה הזאת, וגם אבדה זו יש לרשום.