יום ב', 3/12/1956  -  קמבודיה - סְיֶים-ריאַפּ, פּנוֹם-פֶּן

 

קמתי ב-6. ב-6.30 באו להעירני והביאו כד מים חמים. שטפתי עצמי באמבט ואכלתי ארוחת בוקר למטה. החמאה צובטת בגרון בלי רחמים אך הביצים, תודה לאל, טריות. חלומנו, שמא אנו אורחי הממשלה במלון זה, נתבדה. שילמנו את החשבון טבין ותקילין. הופיע שוב אותו מזכיר והסיענו במכונית המושל האדומה למינחת, בדרך סיפר כי המונסיניור, זאת אומרת הנסיך סיהנוק, עומד לבוא לסְיֶים-ריאפּ מחר לחמישה ימים של נופש. פירוש הדבר כי היום יהיה בבירה ובוודאי אראנו, אך מחר כבר לא אוסיף לראותו, וחבל, יען עם איש כזה לא תספיק שיחה אחת. רגע חשבתי שמא כדאי לחזור מחר לסיים-ריאפ ולהיפגש עם ס. על רקע של חוסר כל רשמיות, אך הן בבירה ערכו בוודאי תוכנית ואין לשנות. המטוס התאחר. הסתכלתי בנוף הרך והמחייך מסביב וישבתי להמשיך ביומן. טסנו כשעה - תחילה על פני אגם גדול ומוארך, אחר כך על פני שדות אורז המשתרעים מאופק עד אופק ולבסוף מעל לגבעות בתר יעורות. לא השגחנו בגישתנו לעיר הבירה פְּנוֹם-פֶּן - כה מטושטשת נראתה מלמעלה. כל התקרבות שלנו לבירה חדשה כרוכה אצלי בספקות ובניחושים - הידוע כי אנו באים? החשוב ביקורי לממשלת הארץ? היבוא מי לקבל פני? גם הפעם חששתי לתקלה או להתעלמות - אף על פי שבנוכחות אלישיב הוברק תאריך בואנו משגרירות קמבודיה בבגקוק למשרד החוץ בפנום-פן, וליתר ביטחון גם ממשרד המושל בסיים-ריאפ נשלח מברק מאשר. והנה בהנמיך המטוס לנחות ראיתי מחלקת חיילים ניצבת על נשקה ולידה תזמורת צבאית. לא פיללתי כי כל הטקס הזה הוא לכבודי. אמריקני שהיה במטוס ואף היה איתנו בנסיעתנו מבנגקוק לוויינטיאן וראה את הפומבי שנעשה לרוברט סקוט וכיצד טושטשתי אז כליל, אמר: "הפעם אתה הגיבור ולך כל הכבוד". ירדתי ומצאתי למרגלות הכבש את ראש הטקס בעצמו ובכבודו, עם עוזרו הצעיר פּוֹק, אישיות המפורסמת במשרד החוץ שלנו מדוחו של שמעוני על ביקורו כאן וקצין צבא ממשרד הביטחון. אמרו לי מייד כי הוכן לי משמר כבוד. התזמורת פצחה בנגינה - לא ברור מה ניגנו, אך על כל פנים לא "התקווה". סיקרתי את המשמר שהיה מורכב מצנחנים מזוינים סטֶנים, חיילים כחושים וקטני קומה אך נראים בחורים כהלכה. כבוד זה בא לגמרי במפתיע – בשום מקום לא נערך לי כמוהו. בעלי הדבר לא נתכוונו לכך, אבל יצא ציון נאה לביקורי בארץ האחרונה שבתוכנית מסעי. עד שהוחתמו הדרכונים הביע לי הקצין את התפעלותו ממבצע סיני ואמר כי Le Général Dayan עשה דבר גדול. אמרתי כי דיין הוא בעל עין אחת - אילו היו לו שתיים ודאי היה עוד מגדיל לעשות. הקצין איש שיחי היה במלחמה העולמית קצין בצבא הצרפתי. הזכרתי כי דיין הפסיד עינו בלחמו שכם אחד עם "הצרפתים החופשיים" נגד שלטון וישי בלבנון. הקצין הקמבודי אמר: "ידעתי זאת - קראתי את פרשת חייו". הוּבלתי אל מכונית נאה אשר דגלון ישראל התנוסס מעליה. ראש הטקס שאלני מייד אם נכון הדגל, ומאוד נחה דעתו כשהעדתי כי נכון הוא כנכון היום.

בדרך הודיע לי ראש הטקס כי Monseigneur Sihanouk יקבלני ב-11. השעה הייתה כבר 10.20 הוסיף ואמר כי נקבעה לי רק פגישה זו. נוכחתי כי לאחר ההופעה הזקופה והמאוששת של ממלכת קמבודיה בנמל האוויר, מייד החלה המעידה והצליעה, כדי שלא להוציא, חלילה, ארץ זו מכלל היבשת ולקיים את הפסוק השגור "אנו מדינה צעירה וענייה וחיסרת ניסיון". אמרתי כי ברצוני לראות, כמובן, גם את ראש הממשלה (הוא גם שר החוץ, שר ההגנה ושר הפנים!) וכן אוקיר אם אזכה בכבוד להתקבל על-ידי הוד מלכותו. תמה ראש הטקס וטען כי פה קיבלו ממני משאלה לראות רק את סיהנוק. הסברתי כי ביקשתי לברר אם יהיה סיהנוק פה לקבלני כיוון שנודע לי כי הוא טס לדלהי ונתעורר ספק אם ישוב עד לבואי, אבל לא עלה על דעתי כי לא יובן שאם אני בא לביקור אצל הממשלה, הרי פירושו הטבעי של הדבר כי עלי לראות את ראש הממשלה ולהתקבל אצל המלך. אמר כי הוא מקווה לסדר ראיון עם ראש הממשלה ואשר להתייצבות לפני "הוד מלכותו", הרי לפי הלכות הטקס אצטרך לכתוב מכתב ולבקש. אמרתי כי שום דבר בפנום-פן לא יגרום לי היום נחת רוח יותר גדולה מכתיבת המכתב הזה.

הגענו לאכסנייתנו. זה ארמונו של המושל הצרפתי בימי הודו-סין, אשר שימש אחר כך מעון לנציב הצרפתי בתחילת תקופת העצמאות, אחר כך עבר לרשות המדינה וכיום זהו בית הארחה ממשלתי. בית גדול וכבד, בנוי גושי מלט מעוקבים, אולמות נרחבים למטה, חדרי מגורים למעלה. כל אחד מאיתנו קיבל חדר עם חדר רחצה. בכל חדר מיטה כפולה ענקית ועוד מיטה אחת – כנראה ללמדך כי אפשר לשכן כאן זוג נשוי ולצרף אליהם רווק למזומן. וכן בחדר מערכת משקאות וצנצנת סגורה מלאה קרח וקערת פירות (בכלל זה תפוח ואגס וענבים - כל אלה נדירים כאן ויקרים מאוד) ואוסף שלם של כלי-כתיבה. בחדר הרחצה המרווח, על המדף, מגלח וסבון-גילוח ומברשת שינים חדשה בנרתיק ומשחת שינים ומסרק ומברשת-שיער. מה לבך חפץ עוד? יש גם רדיו.

החפצים בוששו לבוא והוכרחתי לנסוע אל הוד רוממותו המלכותית בחליפת הדרך אשר בה הגעתי, גם מבלי לחַלף כותונת.

נסענו לארמון המלך. שער גבוה ושוב משמר כבוד שדיגל נשקו. חצר רחבה מרוצפת ומשובצת ערוגות, בניין מפואר במרכז ומספר בניינים באגפים, כולם באותו סגנון: הרקע הכללי צהוב ואדמדם, הגגות תלולי השיפוע נראים כמוזהבים, כרכוביהם כחולים או אדומים, בקציהם ובכל זוויותיהם נחשי נחושת נושאים ראשם והם נראים כציפורניים מעוקלות מרחוק המשחרות לטרף בחלל האוויר, ובאמירו של כל גג חוד גבוה כצריח. [הנסיך נוֹרוֹדוֹם] סיהאנוּק מתגורר באחד האגפים, אף הוא ארמון תפארת, מרוהט בטעם רב אך בתכלית האירופיות המערבית. יצא לקראתי אל פתח האולם והושיבני על דרגש לימינו. נראה עוד יותר צעיר מבתמונות - הוא בסך הכל בן 35 - גם יותר נמוך ויותר רך בקווי פניו. משהו נשי יש בדיוקנו ובכל דמותו, ראשו וגופו שמנמנים ועגלגלים, חיוכו משווה לו ארשת תמימות, הבעת פניו חסודה, קולו דק ועדין ולחנו בכייני במקצת, רק עיניו השחורות והנוצצות מעידות על שכלו, אך לאחר שיחה ממושכת נשארו גם פיקחותו וגם כנותו טעונות בדיקה נוספת. פתח ואמר כי הוא מאושר מאוד לברכני בארצו. אמרתי כי רבות ציפיתי לפגישה זו וכבוד לי להיות אורחו. סיפרתי לו שליחותי מהי ואמרתי כי קמבודיה היא אחרונה בתוכנית מסעי, אבל הפתגם העברי אומר אחרון-אחרון חביב. הוספתי כי שמו ידוע היטב בארצי ושם ארצו מזוהה עם שמו והכל מעריצים את הצעד שעשה, אשר לא היה לו תקדים בהיסטוריה, כי יוותר מלך על כס מלכותו על מנת להיות מנהיג דמוקרטי לעמו. היה זה צעד אמיץ ואציל והיה בו מופת לרבים. אמר כי עשה זאת משום שהגיע לידי הכרה כי בדרך זו יוכל לשרת את עמו יותר מאשר בשבתו על הכיסא. (הוא התפטר אחר-כך גם מראשות הממשלה, אך זה שבא במקומו הוא עושה דברו ואין דבר גדול או קטן נחתך בארץ אלא במאמר פיו, ואילו רשמית אין הוא אלא ראש תנועת "הקהילייה הסוציאליסטית העממית", האחראית לשלטון, והכל רואים בו ראש וראשון לכל). אמר כי שמע רבות על מפעלנו והוא יודע כי חוללנו נפלאות (prodigieuses choses vous avez fait des) ונתפס לשגרה כי הפכנו מדבריות לגנים פורחים. אמרתי כי מרחוק מוגזמים העניינים אך נכון כי עשינו משהו ולא משום שנֵחַנו מכל אדם אלא מפני שפעלנו תחת לחץ צרכים עצומים - תחיית עם ותחיית ארץ וזו כרוכה בזו ושתיהן מחייבות מאמצים כבירים וממושכים ועדיין מלאכה רבה לפנינו. המשיך אחרי ואמר: ועם זה אתם חייבים לעמוד על נפשכם וכל דאגתכם להיוותר בחיים, survivre, נוכח הסכנה הנשקפת לכם מצד השכנים. לקחתי החוט מידיו והמשכתי ותיארתי האיבה העיוורת והסרבנות הנוקשה. אמרתי כי כיוון שהוא נגע בנושא הכאוב אעבור-נא מייד אליו והגדרתי שורש הרעה החולה שחוללה את המשבר האחרון, הלא הוא היעדר השלום בשל סירוב הערבים להכיר בעובדות ולעשותן מכשיר להתקדמות. הסברתי פעולתנו בסיני ככורח של התגוננות נוכח תוקפנות בלתי פוסקת ומאיימת בלי הרף אך הדגשתי כי מטרתנו אינה כיבוש אלא שלום ואנו שוחרים תמיכת כל אומות העולם למדיניות של שלום במזרח התיכון, שבלעדיו אין שלום לעולם כולו, ובראש וראשונה של אומות יבשתנו אסיה. כאן הסברתי בפעם n רגישות מדינות ערב לדעת הקהל באסיה ולעמדת מנהיגיה. חשדנות הערבים לגבי התערבויות ארצות הברית ואנגליה וגם ברית המועצות, שיש לה כל ההצדקה משום טובת ההנאה שמבקשות מעצמות אלו לעצמן באזורנו, אינה מתעוררת לגבי אומות אסיה, שגישתן למזרח התיכון היא לא גישה של הפונים לבִצעם אלא של המבקשים לבצר את עצמאות היבשת על יסוד אחוות כל האומות העצמאיות בתוכה, זאת אומרת של דואגים לעצמם על ידי דאגה לזולתם ולא הנבנים מזולתם לטובת עצמם. לכן ניתכנה לאומות אלו השפעה חיובית על ארצות ערב וּבלבד ישתמשו בה. הן חייבות לבוא ולהגיד לערבים - בייחוד נוכח המשבר שהתחולל ולאורו - כי לא יקבלו תמיכה ולא יזכו באהדה מצדן כל עוד אין מדיניותן שלום, באשר אין זה מעניינן כלל כי המזרח התיכון ישמש זירת התנגשויות דמים המאיימות לבלֵע עצמאותה ושלומה של אסיה כולה וסופן לגרום לתבערה עולמית אשר מי ישור תוצאותיה. כאן נטל מארחי רשות הדיבור ואמר כי בארצו שלטת מסורת תורת בוּדא, שהיא פילוסופיה של סובלנות ושל שקט נפשי. אין הם "נוקבים" כרבים אחרים (incicif) אלא הם נשמרים מנקיטת עמדה נחרצת. לכן לא הזדהו עם הערבים בכלל ועם נאצר בפרט כמו שעשו ראשי מדינות גדולות משלהן בהרבה (הרמז היה ברור). אמרתי כי דווקא משום זה חשוב כי עמדה שקולה ומאוזנת כזו של מדינות כשלו תבוא לידי ביטוי. אמר כי יש להם בארץ זו עיתונות חצי רשמית כגון השבועון Réalités, והנה בו נתפרסמו מאמרים ודברי הסבר אוהדים לישראל ותקצירים מאלה הופצו לכל נציגויותיהם בחו"ל. אמרתי כי אנו מעריכים זאת מאוד אך לא הייתה כוונתי דווקא לנקיטת עמדה פומבית אלא יותר מזה להשמעת דברים ברורים באוזני שליטי ערב ולו גם בחדרי חדרים. וכן אין הכוונה לניסוח עמדה שתיראה כנוחה במיוחד לישראל אלא לנקיטת עמדה בעד שלום במזרח התיכון על-ידי משא-ומתן ישיר בין הצדדים, משום הסכנה הנשקפת לשלום כל עוד האיבה באותו אזור עומדת בעינה וכן משום שהפרצה הפתוחה בין ישראל וערב מזמינה התערבות אימפריאליסטית שהיא בסופו של חשבון בעוכרי עצמאותן של כל מדינות אסיה שכבשו להן את חירותן בעשור האחרון. הזכרתי את חוצפת ברית המועצות במשלוח איגרת לישראל המעמידה בספק את זכותה להתקיים ואמרתי כי טבעי הדבר לראות בצעד כזה תקדים ממאיר שיכולה מחר לחזור עליו מעצמה קומוניסטית אחרת כלפי מדינות אחרות באסיה. הוא הסכים בעירנות רבה לרעיון זה והוסיף כי הוא בטוח כי צדקתי לגבי יחס הערבים לקומוניזם – הם מסוגלים לנצל את נכונות ברית המועצות לעזור להם נגד המערב אבל בעמקי נפשם הם מתיראים מאוד מפני המפלצת הקומוניסטית (le spectre communiste). הוא למד זאת בוועידת בנדונג, בה השתתף, שם לא הסתירו הערבים את איבתם לקומוניזם ופחדם מפניו. אבל כיוון שהזכיר את בנדונג רצונו להוסיף ולהביע הזדעזעותו מאופי הופעתם הכללית של הערבים שם. כל ערבי שעלה על הדוכן לא דיבר אלא על ישראל, שפך על ראשה אש וגופרית, ולא סתם דיבר באיבה עליה והשמיץ אותה אלא בלשון המפורשת ביותר דרש מכל הוועידה עזרה כדי למחות אותה מעל פני האדמה, להכחיד אותה כליל, מפני שזוהי מדינה חמסנית (usurpateur e'tat), אשר מקומה לא יכירנה באותה ארץ שהיא ארצם של הערבים מאז ומקדם. היה נורא לשמוע את הערבים הללו (ces Arabes) - הופעתם עשתה רושם מדכא ביותר. אפילו עירק, שלכאורה אפשר היה לחשוב שתהא יותר מתונה, התנבאה באותה חריפות וארסיות. הוא מסכים בהחלט כי מצב זה מסַכן את שלום אסיה והעולם כולו, אך מה אפשר לעשות נוכח האיבה הערבית? אמרתי כי סוף השלום לבוא - אפשר יחלוף דור עד שיבוא, אך בוא יבוא - השאלה היא אם אי אפשר להחישו כי בינתיים ההפסדים עצומים והסכנות מתחדשות לבקרים. הזיון מוצץ את לשד הארצות, הבניין והפיתוח מוזנחים, אין שיתוף פעולה. שוב חזר לנושא של ארצות גדולות באסיה והחל מפרש בשמן: הודו, אינדונסיה פקיסתן - התומכות בערבים מתוך איזה רגש טבעי (instinct par) ונכון אמרתי כי הערבים מתחשבים בעמדת מדינות אסיה ולכן תמיכתם של אלה פירושה עידוד רב לערבים במדיניות השלילית שהם נוקטים. קמבודיה אינה גורסת עמדה זו, אך מה כוחה של ארץ קטנה וחלשה כמוה? אמרתי כי אני בטוח כי לאחר שיחלוף משבר זה והעניינים יסתדרו כפי שהסתדרו, יהיה לנהרו מה לומר באוזני נאצר. נהרו הזדהה עם נאצר במשבר הזה נגד אנגליה אבל בינו לבין נאצר אין לי ספק כי יעשה חשבון צדק איתו על כל מדיניותו ההרפתקנית שהביאה עליו עצמו ועל מצרים את כל הצרות וסיכנה את שלום העולם. כאן הזכיר את בורמה, שיש לה עמדה אחרת, שיבח מאוד את תבונת אוּ נוּ, אמר כי הוא נאבק עם הערבים בבנדונג, ובכלל הוא סבור כי בורמה עשויה לשמש גשר. שיבחתי אף אני את בורמה ואמרתי דברי הוקרה אמיתית לאו נו וסיפרתי על מצב היחסים בין ישראל ובורמה ועל הסכם שחתמנו - דוגמה מעניינת ובלתי שכיחה לשיתוף פעולה בפיתוח בין שתי ארצות כה רחוקות זו מזו – וכן על המומחים הישראלים הפועלים שם. אגב כך ציינתי כי בדרך כלל כל ניסיוננו ופירות מאמצינו הם לרשות כל ידידינו באשר הם שם במידה שימצאו באלה חפץ. במִקשור זה הזמנתיו רשמית בשם ממשלת ישראל לבקר בארץ, אולי אגב נסיעה לאירופה. כשהזכרתי אפשרות זו נצנצו עיניו וראיתי כי הרעיון מתקבל על דעתו. הבטחתי לו לא רק הארחה לבבית ביותר מטעם הממשלה אלא קבלת פנים נלהבת מצד המוני העם  בישראל. תיארתי איך נתקבל אצלנו אוּ נוּ ואמרתי כי מסופקני אם זכה לגילויים כאלה של אהדה עממית באיזו ארץ שהיא בכל מסעו הממושך. רשמתי לפני כי הוא לא נאחז ברמז שלי לגבי אפשרויות עזרה בפיתוח - לא הגיב על כך ולא שאל בעניין זה דבר. במִקשור זה עוררתי בעיית היחסים בין ישראל וקמבודיה. הזכרתי כי אינני הישראלי הראשון המבקר רשמית כאן. בקיץ היה פה צירנו ברנגון – הוד רוממותו המלכותית נעדר אז מהארץ –אבל הוא ראה את ראשי השלטון והציע קשדי"ף. התגובה הייתה אוהדת ואז כתבתי רשמית, בהיותי עדיין שר החוץ, והצעתי את ההתקשרות. על איגרת זו לא נתקבלה תשובה עד היום. הנסיך הראה אותות תמיהה והתברר כי לא ידע כלל על העניין. שאל את ראש הטקס והלה גמגם משהו בשפתם. אמר כי יזרז את הממשלה. הבעתי תקוותי כי בקרוב מאוד נקבל תשובה חיובית והוספתי כי בדעתנו למנות כאן את צירנו ברנגון כציר לא תושב ואפשר במשך הזמן נשלח הנה ממונה קבוע, ואילו הם, אם עדיין ביכולת להחזיק אצלנו נציג של קבע, יוכלו להטיל את התפקיד על אחד מאנשיהם בבירות אירופה. אמר כי כל זה מתקבל על הדעת – יש להם שגריר בפריס ושגריר בלונדון ואחד מהם יוכל למלא את התפקיד. אמרתי כי במקרה זה יוכל אחד מאלה לבקר בישראל פעם או פעמיים בשנה ואילו בכל ימות השנה יוכל לעמוד בקשר הדוק עם שגריר ישראל בבירתו, אשר ישמח להעמידו על כל המתרחש. כאן חזרתי, על פי עצת אלישיב בלחשנות עברית, לנושא באנדונג. תמהתי אם נתן אז הנסיך דעתו על מה שעוללה הוועידה לנו ועל ידי כך לה עצמה. היא נתכנסה לכאורה תוך דגילה בעקרונות הכלליוּת והשוויון, אך חיללה והפרה כללים אלה לרעת ישראל ולאחר שעשתה זאת חטאה חטא נוסף כשהתירה לעצמה לדון על בעייתנו ולחרוץ משפט על עתידנו מבלי לשמוע את אשר בפינו. הנשמעה כזאת אשר ישב בית דין ויוציא משפט מבלי להשמוע את הנאשם? הדבר ייתכן רק אם הנאשם מסרב להופיע, כי אז דנים אותו שלא בפניו. אבל כאן התדפק הנאשם בכל כוח ועוז על השער, שמְצָאוֹ נעול בפניו. זעקתו מבחוץ לצדק ולהגינות נשמעה באוזני כל המשתתפים בוועידה - אך איש לא פתח את השער להכניסו. וכלפי מי נעשה העוול המשווע הזה? כלפי אומה ילידת אותה ארץ באסיה אשר דברי ימיה הכתובים משתרעים על פני תקופה של שלושת אלפים וחמש מאות שנה; אומה אשר תרמה משהו למושגי האלוהות והמוסר של המין האנושי כולו; אומה שהייתה יחידה להתקומם נגד עריצות רומא והעדיפה חורבן על כניעה במלחמתה על החירות; אומה שתוך מאמצי אין קץ חזרה עכשיו למחצבתה וקוממה הריסות עצמאותה. באומה כזו נהגה הוועידה כאילו הייתה טמאה ובלתי ראויה לבוא בקהל משפחת העמים. כך נהג בה נהרו, כך נהג בה המונסיניור עצמו. הוא נבוך והסמיק וצחק ונדם. אמרתי כי מה שהיה - היה, אבל צריך שיהא ברור כי שערורייה כזו אסור כי תחזור. מוכרח להימצא הכוח המוסרי לאמר לערבים בדברים הברורים ביותר כי אין כאן שאלה של יחס מיוחד לישראל או אליהם - אלא יש כאן עקרונות מקודשים של נוהג בין לאומי הוגן אשר אומות המכבדות את עצמן בשום פנים לא יוכלו להתכחש להם. כאן הרגשתי כי ארכו הדברים ואף על פי שהיה לי עדיין עולם ומלואו להביע ראיתי כורח לקצר ולסיים. אגב משהו ציינתי כי עמדתי בראש מפלגתי בוועידה הסוציאליסטית האסיינית בבומביי, כי הרוח השלטת בישראל היא רוח הסוציאליזם הדמוקרטי הבונה, כי המפלגה הסוציאליסטית של ישראל היא המפלגה הראשה בשלטון - יש לה תשעה חברים בתוך שישה עשר, לה ראש הממשלה, שר החוץ, שר האוצר, שר ההגנה, שר החינוך, שר המסו"ת, שר החקלאות ועוד, והיא הכוח המרכזי בארץ. היה קשב, היו חיוכים, לא הייתה תגובה. לגמרי בסוף, כשכבר עמדנו, ושוב אגב משהו, חזרתי לעניין מבצע סיני ותיארתי המצב שקדם לו – הפריצות הבלתי פוסקות, הריגת פועלים בעבודתם, אזרחים תמימי דרך, אֵם על ילדיה בשנתם. נפרדנו בלבביות.

עם כל דמוקרטיותו של סיהאנוּק, נוהגים בו הכל נימוסי מלכות והוא מקבל זאת כדבר המובן מאליו. באמצע השיחה הוגשה שמפניה - בדיוק המשקה המתאים לי. המשרת הגיש תחילה לי, כאורח, אבל כשהגיש את הגביע לבעל הבית - כרע ברך לפניו. ראש הטקס בפנותו אליו הצמיד ידיו כבתפילה. וכשיצאנו לחש לי ראש הטקס כי בהגיעי לדלת אפנה שוב אליו ואשתחווה. אף אומנם כך עשיתי - הרכנתי ראשי וגם הוא ענה בקידת ראש.

יצאתי מלפניו בלתי מרוצה. אומנם הייתה השיחה רבת תוכן, אבל קיוויתי כי עם איש כזה תהיה לי אפשרות של שתיים שלוש שיחות, תוך חופש זמן הרבה יותר גדול. הוא לא שאל דבר וחצי דבר על הארץ, על מפעלנו, על החברה החדשה, ההתיישבות, הצבא, העלייה, ההתמצאות הבין לאומית הכללית, המשטר הפנימי ועוד ועוד שאלות ועניינים שלכאורה היו חייבים לעניין אותו ולעורר סקרנותו. והוא שילח אותי מבלי להזמינני לשום מסיבה או ארוחה. את טונקו במאלאיה ראיתי תוך יומיים ארבע פעמים והיו בזה שיחה ארוכה ומסיבה בביתו וארוחת צהריים אצל הבריטים ועוד מסיבה אצל אחד השרים. כאן הייתה לכאורה פגישה בין שני סוציאליסטים על רקע אינטלקטואלי משותף - ואף על פי כן היה המגע כה מצומצם. גם מעצמי לא נחה דעתי. השיחה באה עלי כחתף, לא הספקתי להתמצא ולעמוד על טיבו של המקום, הייתי עצבני ואף על פי שהספקתי להסביר לא מעט, יצאה השיחה בלתי מאוזנת ופגומה מכמה בחינות. לעיתים קרובות לוקה שיחה ראשונה מבחינות אלו וזאת כל חשיבותה של השנייה.

עם כל אלה היה ברור בצאתי כי הסעיף העיקרי בתוכנית קמבודיה כבר מאחורי - בעוד טרם הייתי כאן שעתיים.

ראש הטכס נשתייר אצל הנסך – ודאי להתייעץ על תוכנית פגישותי. הקטן פוֹק החזירנו למעוננו. בינתיים הגיעו החפצים ופךיתחתי את המזוודות. ביקשתי וקיבלתי שולחן כתיבה, שלא היה לו זכר בחדרי. אכלנו ארוחת צהרים לבדנו, מיושבים זה מול זה אל שולחן עוטה מפה לבנה צחורה שהוצב על המרפסת, כשארבעה משרתים ניצבים עלינו ומתרוצצים מסביבנו לשרתנו. למטה חום לוהט ואילו כאן בקומה השנייה רוחות צוננות מלטפות ומרעננות. המראה מהמרפסת ציורי מאוד. נהר רחב - אותו המֶקוֹן שהכרנו בויינטיאן. מעברו מזה עוגנות סירות מלחמה ואילו עברו ההוא מוכתר בבתים ובגנים ובחורשות. האוכל שהוגש הוא ממבשל אחת המסעדות - בבית הזה עצמו אין נעשה שום בישול ואף להשיג הו דבר מאכל שאינו מסופק מהמסעדה.

אנו על המרפסת ואילו בחדר האוכל עצמו מסובים אל השולחן ארבעה גברים. שאלנו מי הם ונענינו כי אלה הם חברי המשלחת הכלכלית הסובייטית. חדירת ברית המועצות לאזורים אלה היא במלוא התנופה. בפנום פן נפתחה רק לפני שבועות מספר אחדים שגרירות סובייטית.

לאחר הארוחה ישנתי חצי שעה בדיוק. משקמתי ישבתי על היומן. חיכינו כל הזמן לאיזה קול וקשב מהטקס אך לשווא. אלישיב ניסה לטלפן למשרד החוץ. על כל מי ששאל קיבל תשובה: "lá pa n'est" [איננו]. כששאל איפה הוא, הייתה התשובה שוב לא "אינני יודע", כי אם "איננו". סוף שהדובר במשרד סגר את הטלפון ועל-ידי כך פתר כל שאלה תלויה ועומדת.

בעיתון הצרפתי המקומי "ליברטה" מספר שורות על בואי, שנכתבו בטרם אבוא. לפי זה אני עומד להופיע כאן בראש משלחת סוציאליסטית. עם זה מובא פסוק קולע מאוד מפי, לקוח מהצהרתי בטוקיו.

בחמש יצאנו במכוניתנו על דגלונה, ניגשנו אל אותה המסעדה המספקת לנו מזונות ושתינו תה - מין משקה פושר שהמטבח החליט כי זהו תה וחסל. קמנו ללכת והנה קופצים ממונית שני גברים וישר אלינו. "שלום, אדוני!" - הנה נמצאו יהודים! חקרתי את ראש הטקס עוד בנסיעתנו מנמל האוויר - אם יש בזה יהודים ולא היה לו מושג. פשפשתי היטב בספר הטלפון ולא גיליתי שום שם חשוד. אך יש כנראה להתאזר בסבלנות - היהודים סופם לצוף ולהתגלות. אחד משני אלה הוא דניאל ברוך, ספרדי מירושלים, קרוב של אלישר, עזב את הארץ בהיותו נער, ישב שנים רבות בשנחאי, סחר את סין, ניסה אחר כך התיישב במדריד, וזה כשנה הוא בפנום פן וידו רב לו, לדבריו, בסחר יבואה ויצואה, ועדיין רכוש גדול לו, לדבריו, בספרד, ועודנו טורח לגאול את הרכוש העצום אשר נטש, לדבריו בסין. והאחד - הוא יהודי צרפתי העושה פה למעלה משלושים שנה בשירות ההסברה הצרפתי. ישבנו איתם וראש המדברים היה מר ברוך ס"ט, אשר קפץ מעברית לצרפתית ומצרפתית לאנגלית ודגל בידידותו האישית של סיהנוק ויעץ לנו עם מי עוד להיפגש והציע עזרתו וקשריו לסידור הפגישות.

חזרנו למלון וכעבור שעה קלה הופיע בכל זאת ידידנו פּוֹק כשהוא איש בשורה: ראש הממשלה יקבלני מחר ב-10. הראיון עם המלך יתקיים, אך טרם נקבעה שעתו. כן נקבעו פגישות עם ראשי שני הבתים בית הנבחרים ומועצת המלך. שאלתי אם הבית יושב עכשו ונעניתי בחיוב. שאלתי אם אפשר לנכוח באחת הישיבות והובטח לברר. שאלתי אם אנו פנויים לכל הארוחות, שמא נתקשר עם אחת מנציגויות חוץ ונוזמן לסעודה. רק אז נזכר מר פּוֹק כי מחר בערב עורך לכבודי ראש הממשלה סעודה חגיגית, אליה מוזמנים שרים ונציגי חוץ, והשאלה היא אם מותר לקבוע חובת חליפת ערב – שמא אין בידינו ולכן הוא שואל. הרגענוהו כי יש בידינו. שאל אלישיב אם יש התנגדות כלשהי לפגישותינו עם עיתונאים ושוב רק אז נזכר מר פּוֹק כי עורך ה[שבועון החצי-רשמי] "ראליטה", צרפתי, פנה אל הטקס וביקש סידור פגישה איתי ויש להניח כי הדבר נעשה באישור המונסיניור ואולי ביוזמתו. בהמשך השיחה בלעדַי נודע לאלישיב כי לסעודת מחר בערב לא הוזמן השגריר הסובייטי וכשהביע תמיהתו נענה כי זאת קבע המונסיניור עצמו בהוראה מיוחדת.

נתקבל מברק מבנגקוק, המכיל מברק מאבי [כספי] בבומביי, המוסר פיענוח מברקים שהעברנו אליו מבנגקוק. אחד מהם הוא אותו מברק מבן גוריון שבינתיים קיבלתיו גלוי – זה הקורא לי להשתתף בישיבת ה"אינטרנציונל" בקופנהגן, אלא בעוד שבנוסח הגלוי היה נקוב תאריך של 28 בדצמבר הרי בצפוּן נאמר 28 בנובמבר - אותו תאריך שנקבע מלכתחילה במברקו של [יונה] כסה. היכן חלה הטעות? אם באמת נועדה ישיבת ה"אינטרנציונל" לסוף נובמבר, ממילא לא יכולתי לטוס אליה מבלי להקריב מחצית ועידת בנגקוק והביקורים בלאוס ובקמבודיה. מברק אחר מוסר על ידיעות שהגיעו ממקור ששמו משובש, ייתכן בריטי, בדבר הערכה גבוהה ביותר שדֻווחה לאותו מקור מבומביי לגבי הצלחתי בוועידה. המדווחים "ראו ברכה לא רק בריכוך אלא בכישרונך להשיג תחושה מציאותית".

בשבתנו שוב לבדנו לארוחת הערב הופיע מר דניאל ברוך וניסה לשכנענו כי על ידי קשרי מסחר והשפעות אישית אפשר לקדם את יחסינו עם סין.

בינתיים צץ יהודי שלישי. נתקבל מכתב בצרפתית מאוד מעודנת, חתום על ידי אדוארד אקסלראד, מנהל שירות ההסברה הצרפתי, ברכה כפולה: כנציגה של אומה שהינה כיום מצפון העולם וכמי שהכוח המוסרי של עמו יש לו שורשים בסבל שנפל בחלקו של הכותב. הוא מציג עצמו כניצול מאושביץ, שם נספו כל בן משפחתו. כעד יחיד פה בקמבודיה לאותן נוראות, מלא לבו שמחה בהיווכחו לאור הופעתי כי הן לא היו לשווא. והוא מבקש פגישה. חקרתי את דניאל שתי וערב אם יש יהודים בשירות הצרפתי כאן ולא ידע. האומנם מסתיר ניצול-אושביץ זה את יהדותו?

כל הערב כתבתי יומן. הידד! עכשיו יום ב' אחר חצות, זאת אומרת אור ליום ג', והנה סיימתי רישום יום ב'. המירוץ המטורף להדביק את הזמן, על כל המעלות והמורדות של קצבו ועל הפיגורים המפליגים והמאמצים הנואשים לסתום פער - הגיע סוף סוף לקצו המוצלח. העקשנות וההתמדה נחלו ניצחון.