האמת אינה ידועה (לאוס, קמבודיה)
יום ד', 28/11/1956 - לאוס-ויינטיאן
ביקשתי כי יעירוני ב-6.30 אך התעוררתי ב-6. ב-7.15
יצאנו לנמל-האוויר וב-8.30 המראנו. נתקיים מה שנאמר ובנמל האוויר הופיע סר רוברט
סקוט היוצא ללאוס בדיוק ליומיים, כמוהו כמונו, וחוזר איתנו באותו המטוס. מדוע הייתה
מוכרחה ממשלת לאוס לזמן את שני האורחים לאותו פרק זמן ממש - לתבונתה פיתרונים.
אומנם לכתחילה נקבע לביקורי מועד אחר וביקשנו להקדימו, אך הם הסכימו ולא ענו כי התאריך
שהצענו אינו נוח משום שיש להם אורח אחר. על כל הקושיות ממין זה יש לעת עתה רק
תשובה אחת: אסיה! אבל ברור כי הצטרפות שני הביקורים תשבש את שלנו. סקוט עצמו נהג
אדיבות וחביבות. גם בבנגקוק גם בשדה תעופה קטן שנחתנו בו על הגבול הקפיד להיות הראשון
לגשת אלי - אנגלי מחונך יודע ומקיים הליכות בכירוּת.
ב-11.30 הגענו לוויֶנטיאן, בירת לאוס. מייד
החלו סיבוכים. המטוס נחת באשר נחת וחשבנו כי זה מחוז חפצנו - ולא היא. היה זה נמל
האוויר הצבאי, שבו נערך מסדר טקוּס ביותר לקבלת פני סקוט. שורה ארוכה של מקבלי פנים
- אנשי ממשלה וחברי הסגל ועוד, תזמורת צבאית שניגנה בלי סוף והכל באוּניסוֹן, פלוגת
צבא שהצדיעה, הכל כדין וכדת וברוב פאר. הוקמה אפילו במת הצדעה בשביל האורח, מעליה
התנוססו דגל לאוס וה"יוניון-ג'ק", ובעומדו עליה נוגנו ההימנונים. ואנו
מה יהא עלינו? ביקשנו לצאת ונתבקשנו במחילת כבודנו לחזור ולחכות לתורנו. רק כתום
הטקס זז המטוס וגילגל עצמו דרך ארוכה עד שהגיע לנמל האוויר האזרחי, בו ירדנו ככל
האדם. איש לא פגשנו ואיש לא דרש לשלומנו. נמל האוויר לא תואר ולא הדר לו, מין צריף
עץ מרופט ומאובק, מלא אדם, הכל אצים ובכיוונים מנוגדים, סבלים חוטפים מזוודות,
פקיד מכס ומשטרה מתערבבים בקהל, פרצופים צרפתים ואמריקנים מבצבצים בין המוני פנים
חומים והעיקר כי אין איש משגיח בנו ואנו פחותי מעמד ואובדי עצות. הן ידוע ידעו כאן
מועד בואנו, התאריך והשעה נמסרו על-ידי נציגות לאוס בבנגקוק ונתקבל עליהם אישור -
בתוספת אותה הערה אצילית - איך קרה הדבר שלא התעורר איש לצאת לקראתנו? נשארתי עומד
כשגבי אל מזוזת הדלת הפתוחה לכיכר נמל האוויר פנימה, בידי התיק ועל זרועי המעיל,
צופה בנוף האדם והטבע וקולט תימרות אבק המתרוממים בהגיע כל מכונית חדשה מהעיר
ובזוז כל מכונית לדרכה. אלישיב הלך לטלפן למשרד החוץ. כשפנה אל אחד הפקידים לבקש
עזרתו אמר לו הלה כי הנה נמצא כאן אחד מאנשי .משרד החוץ. היה זה סגן מנהל המחלקה
המדינית, פעוטון בעל עיניים נבונות, דובר צרפתית כהלכה, שבא לנמל האוויר לא בגיננו
אלא לגמרי במקרה, ללוות איזה חבר. מייד התנדב לטלפן למח' הטכס וחזר ובישר לנו כי
סגן מנהל הטקס יצא במכונית לקבלנו: נראה כי נפלה איזו אי הבנה. הייתה זו פתיחה
מאוד מרנינה ומעודדת לביקורו של שליח ממשלת ישראל אצל ממשלת לאוס העצמאית.
כעבור שעה קלה הגיע איש הטקס, אף הוא דק-גֵו וזעיר-איברים
ונבון-פנים והצרפתית שגורה בפיו. תירוצו הראשון היה כי שגרירותם בבנגקוק הטעתה
אותם - הודיעה על בואו של איזה נספח לצירות ישראל בבנגקוק ולא פירשה כלל כי האורח
הוא ראש הממשלה לשעבר. הסבר זה לא התקבל על הדעת כלל. אמרנו: "הן קיבלתם
הודעה לפני כחודשיים על בואו של ראש הממשלה לשעבר כשליח מיוחד, ולא משגרירותכם
בבנגקוק אלא מזו שברנגון, ועניתם בחיוב - האומנם נשתכח הדבר?" על טענה זו לא
הייתה שום תשובה בפי הפקיד הנבוך, שהִרבה לגמגם התנצלויות. בהמשך חילופי הדברים
שינה טעמו והחל טוען, תוך סתירת גרסתו הראשונה, כי השגרירות בבנגקוק לא הודיעה להם
בכלל על בוא של מישהו והופעת אורח ישראלי דווקא היום באה עליהם בכלל במפתיע. הסוף היה
שהתנצל בפה מלא וביקש מחילה וסליחה וכפרה וטען כי הם מדינה צעירה ובלתי מנוסה ואין
אצלם סדר למופת. נעניתי וסלחתי והסכמנו להישאר ידידים ואמרנו כי מה שחלף – נידף
ועתה פנינו לעתיד.
הובאנו העירה ולמלון. הבירה - עיירה, רחובות לא
סלולים, בבניינים ערבובייה של סגנונות, רוב הבתים קומה אחת ולכל היותר קומותיים, הפרוץ
ביניהם נראה מרובה מהעומד, ועל הכל שורה האבק. המלון בניין גדול, שלוש קומותיו כסיפוני
אונייה, בקומות העליונות מוצא החדרים לגזוזטראות ואילו בקומת הקרקע, בה אוּכסַנוּ, נפתחת
הדלת אל רחבה במישור הרחוב והנך כשוכן ברחוב עצמו ומופקר לעיני העוברים ושבים ולאבק
כלי-רכבו. כל אחד מאיתנו זכה בשני חדרים ובחדר רחצה. לכאורה הכל שפיר - אבל:
[ראשית] החדרים אפלים וחשמלם חיוור ביותר, כאילו
בא להאיר את האפלולית ולא לסלקה; בחדר המגורים אגס אחד עירום תקוע ממש בתקרה המפיץ
אור עגום ומייאש;
שנית, רצפתו טבלות-מלט שלא לוטשו ולא רוחצו ואין עליהן
שטיח או כביר למדרך כף רגל;
שלישית, הריהוט פשטני וסגפני ביותר;
רביעית, חדר הרחצה ללא מים חמים והכיסא מסודר כך
שבהרימך את תושבתו עליך להחזיק בה בידך פן תיפול ותורטב;
חמישית, כל ראי עמום ומלא כתמים דהים עד שאתה נאלץ לכרכר
כל מיני כרכורים לפניו כדי לזכות לראות בו זווית של פה או בדל אוזן;
ולאחרונה, על הכל פרושה עטיפה של אבק שאין נראית לה תקנה.
התחלתי לשפוט שפוט ודרשתי קודם כל מנורת שולחן
- וראה זה פלא, נמצאה והובאה, אם גם אורה מַרעיד וכאילו מהסס כל הזמן לכבות. אחר כך
הרעשתי עולמות על סדין – זו הייתה המערכה הגדולה של היום, שנמשכה עד אחר חצות. עטפו
לי את המזרון בסדין והניחו עליו שתי שמיכות שעירות. דרשתי עוד סדין אחד להתכסות
ולא הבינו דבר. סוף סוף נמצא שומע צרפתית אשר תפס מה מבוקשי אך בשום אופן לא הבין
לשם מה דרוש לי הסדין השני. זאת נבצר ממני להסביר לו, אך משראה כי משום מה אני מתעקש
וחשקה נפשי דווקא בסדין מיותר נמלך כי מוטב לו משום דרכי שלום לספק משאלה חסרת שחר
כזו. קיבלתי סדין שני ונחה דעתי. הבה ואספר יתר שלבי המערכה. לאחר ארוחת הצהרים
שכבתי לנוח. התברר כי המזרון קשה כלוח עץ, בהבדל זה שהלוח לפחות חלק בעוד שהמזרון כולו
גבנונים ומהמורות. לעומת זה הכר הריהו כאבן ודווקא חלקה. רק שכבתי ויפקדני זמזומו של
יתוש ושנתי נדדה. הלכתי אחר כך למשרד המלון ומצאתי שם לאוסית מצורפתת שהציעה מייד לשלוח
לי כילה. הופיע בחור להתקינה ואז יצאתי ויותר לא נתתי דעתי על המיטה. והנה בלילה אחר
חצות כשביקשתי לשכב מצאתי לפלצותי כי אותו סדין השני, אשר השגתו עלתה לי בקרב ממש,
נעלם ואיננו - אין זאת כי הבחור שהתקין את הכילה מצאו וגמר אומר כי הוא מיותר בתכלית.
יצאתי לערוך שערורייה ולא היה כלפי מי. הבית כולו צולל בחשכה והמשרד סגור על מסגר.
מצאתי שני שומרים שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ועל כל פנים אינם שומעים מילה
צרפתית. סחבתי בצווארונו של אחד והבאתיו לחדר וצעקתי בהראותי על הסדין כי דרוש לי
עוד אחד והראיתי לו שתי אצבעות אך מלבד חיוך מטופש לא סחטתי ממנו דבר. לא נתתי להם
מנוח עד שהלכו והעירו מישהו, אף זה דובר רק לאוסית, אבל הבין כי דרוש לי משהו, הלך
ומצא את צרור המפתחות ופתח את המחסן ופרצתי לתוכו ומצאתי ערימת סדינים וחטפתי אחד וחזרתי
לחדר כמנצח. הימים פה צוננים והלילות קרים ממש והתכרבלתי בשמיכה אך הייתי מעוצבן
והמיטה הייתה גיהינומית והתעוררתי פעם אחר פעם עד שהלילה כולו התרסק.
אותו סגן ראש הטקס, משהביאנו למלון הניח לנו
להסתדר וכעבור שעה קלה חזר להובילנו לארוחת הצהריים. בינתיים לא נח מצפונו, פשפש
ומצא את התיק ובירר מה התקלה שאירעה. ובכן תירוץ חדש: לכתחילה, כאשר כתב [יעקב]
שמעוני למנכ"ל משרד החוץ על בואי, היה זה מכתב פרטי ולא ניתנה לו תשומת הלב
הראויה. לעומת זה, כאשר נתקבלה הידיעה מבנגקוק על התאריך, ניתן מהם אומנם אישור,
אבל reserve sous
[בהסתייגות]. זה היה קשקוש גמור, יען "ההסתייגות" לא הייתה כלל לגבי
המועד אלא רק לגבי האכסון. אבל הקשקוש נאמר בחביבות רבה ובבת-צחוק של אשמה ואגב
התנצלויות בלי סוף, והעיקר "מפני שאנו ארץ ענייה ומדינה צעירה ואנשים לא
מנוסים ואנחנו רק מתחילים" וכו'.
לארוחת צהריים הובאנו למוסד ששמו בפי כל bungalow -
מין מסעדה לאורחי הממשלה אשר גם פקידי משלחות סעד ודומיהם סועדים בה ומשלמים.
המטבח על טהרת הצרפתיות והאוכל טוב וטעים. רק חלב אָין בארץ הזאת - אף לא טיפה אחת
- והמוגש הוא מקופסאות או מאבקה.
אמרנו למארחנו את מי רצוננו לראות: את הנסיך יורש
העצר (המלך אביו שוכן עכשיו הרחק מהבירה, זקן וחלוש), את ראש הממשלה ואת שרי החקלאות
והבניין. כן ברצוני לערוך ביקור-נימוסין אצל יושב-ראש בית הנבחרים. הבטיח לברר הכל
ולהודיענו דבר ברור אחר הצהרים.
בשעות אחר הצהרים יצאנו העירה לסיור ברגל. עברנו
את הרחוב הראשי - חנויות בלי סוף ודומה כי כל חנות שנייה מוכרת שעונים. בכל הרחוב הארוך
ראינו רק חנות אחת של צורכי כתיבה ואף לא חנות אחת של ספרים. המין האנושי כאן שקט,
מסביר פנים ונקי מאוד - כמו בארץ-טאי.
חזרנו בכרכרונת משוכה על-ידי רוכב אופניים – הווה
אומר על שלושה גלגלים. זהו גלגולה החדיש של הריקשה המסורתית, העגלה הקטנה הרתומה לבן-אדם.
בצורתו הראשונית נותר כלי רכב זה לפליטה רק בהודו, ואילו בציילון, בבורמה, בארץ-טאי
ובמדינות אחרות אין לראות עוד אדם רץ הגורר אחריו אדון מפורקד בכרכרה, אלא רק רוכב
המוביל תלת-אופן. לכתחילה ישבנו שנינו בעגלונת אחת אך התברר כי מה שיאה לשתי נערות
דקות אינו מספיק לשני גברים מגודלים והתחלקנו לשתי עגלות. בקושי מצאנו מסעדה וניסינו
לשתות תה, שהיה מפוקפק בתכלית. ישבנו על המדרכה והסתכלנו בהליכות אדם. על ידנו שיחקה
להקת ילדים. סינית קטנה כבת חמש, שדה משחת, כולה אש מתלקחת, התרוצצה עם בובתה שבורת
הרגל והתגרתה בילדים אחרים. משראתה אותי מחייך לה, רצה אלי כאיילה שלוחה, קפצה על ברכי
והתרפקה. גם יתר הילדים הקיפוני. באה האם והסתכלה. יצאה הסבתה, ארוכה ודקה כמקל, עוטה
שחורים מכף רגל ועד ראש כהולכת לכנסייה, וגערה בנכדה. עולם כמנהגו.
כתבתי יומן לאורה המרצד של מנורת השולחן. החדר הלך
וקר. רק עכשיו שמתי לב כי אין במלון הזה כלל חלונות זכוכית, אלא רק תריסים מפולשים
ורשתות - זאת אומרת שום הגנה של ממש בפני האבק והצינה. לארחת הערב לבשתי חליפה חמה
וכתונות ארוכת שרוולים, שלשמחתי הצטיידתי בהם (מזוודה שלמה השארתי בבנגקוק). סגן ראש
הטקס שוב בא לארוחה והפעם היה איש בשורה: למחר מסודרים ראיונות עם יורש העצר, עם ראש
הממשלה ועם שרים אחרים. הרי שהכל שפיר. רק העיקה ההרגשה – בשום פנים לא הקלה - כי אנו
כאן מנותקים מהעולם ומהארץ. אין כאן עיתון אירופי, אין במלון רדיו, רק כל בוקר יוצא
מטעם הממשלה עלון ידיעות משוכפל.
