שבת,
24/11/1956 - תאילנד-בנגקוק
שוב איחרתי נורא להירדם ואיחרתי קום.
בעיתון הבוקר כותרת: סוריה מוכנה להילחם עכשיו:
מדמשק מודיעים כי ראש הממשלה הכריז על נכונות ארצו לפגוש את התוקפנים - הכוחות
האנגלים-צרפתים-ישראלים המרוכזים על הגבול. "נשיב על כל התקפה מנה אחת
אפיים". גם הנציג הירדני באו"ם איים בעצרת כי אם או"ם לא יכריח את
ישראל לפנות את עזה, יווצר מצב רציני ביותר. ברור כי בריה"מ מאחורי כל אלה,
והשאלה היא עד היכן מרחיקות כוונותיה.
אירע תקר רציני. אלישיב מודיע לי כי נתקבלו שני
מברקים צפונים מהארץ, וכולו תימהון - איך זה שלחו מברקים צפונים בעוד ידוע להם כי
אין בידינו לפענחם. גם אני התפלאתי מאוד. שאלתי במשך הנסיעה כמה פעמים לגורל הקשר
הצפון ותמיד שמעתי כי הוא מסתיים בבומביי ואילו בבנגקוק לא נוכל לקבל מברקים
צפונים. אבל אלישיב מוסיף הפעם ומספר כי היו בידו שני דפי-צופן, אבל הוא השאירם
בבומביי. נרעשתי. איך זה השאיר דפי צופן מאחוריו? - אלא מה היינו עושים במברקים
צפונים כאן, כלומר היש לו לאלישיב פנאי לעסוק בפיענוח? נדהמתי עוד יותר ואמרתי כי
כשם שישבתי שעות על מכונת כתיבה באין כתבנית כך הייתי מוכן לשבת בעצמי לילה על פיענוח
מברקים. עדיין לא נשתכנע אלישיב וטען כי לא עלה על דעתו להיזקק לצופן בבנגקוק.
הפעם יצאתי מכלי: כלום חדלו מאורעות מדיניים להתרחש עם עוברנו מבומביי לבנגקוק? מי
יודע מה הם מודיעים לי במברקים אלה - מי יודע מה קרה - במה רצונם לשתפני, אולי יש
כאן הוראה לפעולה - אולי יש כאן הנחיה לשיחה? חשבתי: הנה האשמתי אותם בצדק כי
הזניחוני, אבל הנה הם חותרים לקשר איתי ואני מנותק. ומדוע? מפני שהיה בידינו קצה
חבל בעוברנו את הנהר אבל בידיים זרקנוהו המימה ואיננו. היטב חרה לי הדבר. כעבור
דקות מספר בא אלי אלישיב מדוכא מצער ואמר כי ברצונו לתקן את העובדות. את דפי הצופן
שקיבל בארץ לשימושנו הפקיד בקופת הברזל של הקונסוליה בבומביי עם ניירות אחרים.
בצאתו את בומביי קיבל את המעטפה ואשמתו היא כי לא בדק אם יש בה הכל. בבואו הנה
התברר כי הדפים אינם. קיבל אחר כך מכתב התנצלות מאבי כי הדפים הוצאו מהמעטפה
ובטעות לא הוחזרו. לא חקרתי עוד - משהו היה כאן בהחלט לא כשורה. התפקעתי מניחושים
ומעוגמת נפש ולא יכולתי להירגע. אלישיב שלח מייד את המברקים בדואר אוויר לבומביי
על מנת שיפוענחו שם ותוכנם יטולפן אלינו.
הברקתי לארץ כי יש לי מסיבת עיתונאים ביום ג'
ואני מבקש הסבר,
ראשית למצב המדויק של עניין פינוי חיל האוויר סיני,
ושנית לפשר הסיפור שנתפרסם בשם הטייסים הצרפתים.
הברקתי לרומא לשאול אם יהיה אליאס שם ביום ו'
שלאחר השבת, כי אז אבוא לרומא.
קיבלתי מברק מוולטר כי "המגבית"
בארה"ב מבקשת לקבוע סופית תוכנית הופעותי בסוף ינואר ומשאלתם היא, לא פחות
ולא יותר, כי אגיע לניו-יורק לפני 20 בחודש ובעשרת הימים האחרונים של ינואר אופיע
בשבע ערים: פילדלפיה, קליבלנד, דטרויט, שיקגו, בולטימור, פיטסבורג, סנט-לואיס.
קראתי בתוך צרור עיתונים שנתקבל מהארץ מאמר של
[חיים] בן-אשר ב"דבר" - כולו חציבת להבות אש והתזת ברקי נבואה, רוח היא
באנוש זה, אין מה לדבר! אבל הלך המחשבות - אל אלוהים! תוך לימוד זכות לוהט על מסע
סיני, תוך צידוק דין גם לגבי אנגליה וצרפת, אשר עשו הפעם שליחותו של הקדוש ברוך הוא,
מתדיינת ישראל בפי בן אשר עם העולם כולו, מושיבה גויים וארצות על ספסל הנאשמים
וחורצת דינם לרשע ולטמטום לתוהו לא דרך. אבל אם תאבו ושמעתם, אומות העולם, לתוכחת
הנביא הקטן מצופית [חיים בן-אשר ניהל את המוסד העיוני של מפא"י בבית ברל] כי
אז הינו מודיעכם את אשר עליכם לעשות: הגישו לו מייד על מגש של כסף שלום בין ישראל
ובין כל שכנותיה - דווקא שלום גמור ומקיף ומתמיד, ודווקא עם כל המדינות השכנות,
אחת לא נעדרה, וכן פיתרו מייד את בעיית הפליטים וחלילה לכם לסחוב את הפיתרון אלא
תוך שנתיים-שלוש תפתרוה ורק אז יסולח לכם ותזכו בעיני ישראל. ואין עולה על הדעת כי
כל ההתייצבות הזאת מול או"ם כולו להרשיעו - זו תורתו הגולמית של בן גוריון אשר גולדה דבקה בה בפשטנות משוועת - מוקיעה בעצמה את חוסר כל השחר
שבה, ולא רק משום שאו"ם כולו אינו רק רקמת מזימות של שתיים-שלוש מעצמות
אדירות, אלא זאת ועוד משהו אשר שמו דעת קהל, שכן יש כאן גם שבדיה ונורבגיה ויש כאן
גם אורוגוואי וגואטמלה ויש כאן גם בורמה והולנד, ובכל ארץ וארץ - גם במעצמות
האדירות - ישנם המוני אדם ישרי לב אשר הכרעות או"ם מושפעות מהם ומקבלות
אישורם, אלא מפני שדרך מחשבה זו לקוחה מעולם חלומותיו של יוסף בהתרברבו על אחיו
ומהשקפותיהם הנאורות של תלייני גליליאו ורודפי קופרניקוס. עד מתי לא יבינו חברינו
היקרים והוגי הדעות המקוריים שבהם כי עליהם לבחור באחת משתיים: אם רצונם לחיות עם
העולם ובתוכו, ולתבוע ממנו, הם חייבים קודם כל ללמוד ולדעת אותו, על רחשי לבו
וכיווני מחשבתו ונושאי דאגותיו וחרדתו, ולהסיק מכל אלה את המסקנות המוכרחות; או אם
הם סומכים אך ורק על עצמם ועל כוחם ועל זכות חופש פעולתם ועל הכרת צדקתם - אחת היא
מה יאמר וכיצד יגיב העולם - אזי עליהם לחדול מלבוא בתביעות אל עולם זה ומלהשמיע
קטרוגים כלפיו, אבל מה לחברינו ולהיגיון כלשהו. על דעתם מתקבל כי ישראל תוכל
להכריח את העולם להכריח את הערבים לעשות שלום עם ישראל, ולא - אוי לעולם!
לארוחת צהריים אצל השגריר הצרפתי - שלושתנו
והוא, שגריר טיפוסי וצרפתי טיפוסי, אוֹפרוּאַה שמו. בין השאר הבעתי מחשבה כזו: אפשר
לענות בשם ישראל על הרשעותיה באסיה עקב הפלישה לסיני על-ידי הוקעת אופיו של משטר
נאצר - הרודנות ותאוות השררה על המרחב כולו והסכנה לקיום ישראל; אין הוקעה זו
יכולה לשמש צידוק להתערבות אנגליה וצרפת, שכן לא הרי זה כהרי זה: בעוד שישראל היא אחת
ממדינות האזור, הניצבת על רגליה ועומדת על נפשה, הרי שתי המעצמות המערביות הן בשביל
אסיה כולה, החרדה לגורל עצמאותה הצעירה פן תיפול שוב קורבן להשתלטות זרה, בחינת
שוט מונף ואיום מתמיד - סכנה אשר לעומתה בטל כל חשבון עם נאצר עקב רודנותו
והרפתקנותו, שכן זהו עניינה הפנימי של מצרים למגרו ולהקים משטר אחר במקומו, בעוד
שהריב בין נאצר ובין המערביים הוא ריב היבשת כולה בעומדה על חירותה ועצמאותה.
אחר הצהרים הפכתי סתם תייר והפעם בהצלחה מובהקת
ותוך סיפוק רב. עם הזוג שוֹר ובתם הקטנה והאיש ששמו מירופולסקי עם בנו הקט והבחורה
הלא-כל-כך-צעירה יהודית מלמד, כולם יהודים אמריקנים, יצאנו לשוט בסירת מנוע על פני
הנהר החוצה את בנגקוק והתעלות המסתעפות ממנו ומקיפות חלקים גדולים של העיר ומשטח
פרבריה. שטנו שעתיים וראינו עולם ומלואו. בעצם חזינו בבִטנת העיר בנגקוק, זו
הרוחצת במים תמיד, אך מצאנו את הבִטנה נאה ושובה לב. שורות בתים ארוכות ללא קץ על פני
כלונסאות תקועים במים, רצפתם גבוהה רק כלשהו מפני המים בעונת גיאותם, שהיא עכשו, קִשרם
עם העולם הרחוק - טבור העיר - ועם החנויות והשווקים הקרובים הוא על-ידי סירות, או
שהללו מביאות אל פתחי הבתים והמרפסות הפתוחות את כל הדרוש, או שתושבי הבתים יוצאים
בסירותיהם לספק הצטרכותם או לנסוע לעבודתם או להוביל ילדיהם לבתי ספר או לבקר
במקדשים לתפילה ולהקרבה; וכאן במים האלה נכבסים הלבנים וכאן טובלות אימהות
ומטבילות ילדיהן, והניקיון מבהיק בבתים, כעשירים כדלים, ובגדי הכל מבהיקים ללא
רבב, ואפשר התברואה צולעת ומזה יש תוצאות, אך המראה החיצון משעשע עיניים, ופני הכל
צוהלים, ילדים מניפים ידיהם ואימהות מרימות ידי התינוקות לנפנף בהן כלפי האורח
הזר, ונראה כי העם כולו שוקט על שמריו ואוכל ושבע ושמח בחלקו ואינו עומס על שכמו
את יגון העולם אלא מגלגל בנחת יום אחר לילה ולילה אחר יום ורוחו טובה עליו. בדרך
יחידה במינה זו הֵזנו עינינו היטב במראות חייו של שבט המין האנושי אשר בארץ טאי -
מראות חיי יום יום, חיים הקולחים מאליהם, וראינום מבפנים ומקרוב, כאילו הצצנו לתוך
דל"ת אמותיו של העם הזה, האזַנו לדופקו וקלטנו נשימתו. הודיתי מאוד ליוזמי
הטיול הזה ומארגניו, פרופ' שור ואשתו.
כשחזרנו למלון שכבתי לנוח וקראתי עיתונים.
ב"ניו-יורק-טיימס" מ-19 בחודש סיכום
נרחב של תשובת בן גוריון לבולגנין. התופס מקום רב - יופי של דיווח! באותו גיליון
דיווח מפורט על התפרצותו של חרושצ'וב [ביום הקודם] במסיבה [בשגרירות] הפולנית
[במוסקבה נגד משתתפי מלחמת סואץ], זו שהביאה לידי יציאת נציגי אנגליה, צרפת וישראל
(קרי: [הממונה] אבי[עזר] שלוש). מהפנינים: "נאצר לוחם על עצמאות לאומית, הוא
הגיבור של עמו ואהדתנו נתונה לו"; "ישראל אין לה שום משקל בעולם ואם היא
ממלאת תפקיד כלשהו הרי זה רק להתחיל בקטטה"; "ברית המועצות פנתה לישראל
רק מטעמים שבצורה, שכן בלי תמיכת אנגליה וצרפת היו הערבים 'תולשים באוזניה' של
ישראל והשלום היה נשמר". קראתי שם כתבה מעניינת של [קנת] לאב מדמשק: דרך
בסוריה כוכב חדש, ראש הביון הצבאי, סגן אלוף עבד אלחמיד סראג'. "פטי
הרכבי" זה הוא עכשיו השליט האמיתי של סוריה. הוא תומך אדוק בנאצר והוא שהביא
את אבו נוואר ברבת-עמון לחתום על חוזה הפיקוד המשולש. הארץ סגורה למעשה בפני עיתונות
זרה פרט לכתבי העת הסובייטיים הנפוצים בהרחבה, "ממש כתמונתו של נאצר".
לאב סבור כי נשק סובייטי טרם הגיע לסוריה. לפי "ני"ט" מ-20 בחודש
פרסם צה"ל רשמית כי מספר חללי מסע-סיני 171. בזה כלולים אסף שמחוני וחברו.
בין הנופלים שלושה סגני אלופים, שני רבי סרנים, שבעה סרנים ו-17 סגנים.
בעיתוני אחר הצהריים ידיעה מאוסלו, כי אחד
הקצינים הנורבגים, מאנשי כבי"ל, ראה במו עיניו שני "מיגים"
סובייטים חדשים נוחתים במצרים, הרוסים ודאי אמרו: ,אֶטוֹ סְקַזקַה דְלִינַיַה, טַק
נַצְ'נְיוֹם סְנַצַ'לַה!" [זה סיפור ארוך, מוטב שנתחיל מההתחלה (אימרה רוסית)].
הבשורה הגדולה היא כי ארצות הברית הבטיחה לתמוך בהחלטה האסיינית-אפריקנית
באו"ם בעד הוצאת כוחות אנגליה-צרפת וישראל מייד וללא תנאים. מעניין אם יודגש
או יובלע עניין רצועת עזה. גולדה כתבה להמרשילד והציעה כי ישלח משקיפים לרצועת עזה
להיווכח כי שם שלום ושלווה וכל סיפורי הערבים שקר וכזב.
לארוחת ערב אצל הזוג היהודי-אמריקני מירופולסקי. כשטיילנו בסירה שאלתי את הילד בן החמש מדוע אמו לא באה, שמא היא מטופלת באחות
הקטנה? אמר: No, mummy is cooking, הרחיב
דיבור וגילה כי אימא השאירה על השולחן במטבח ליטרה של חמאה וצלחת גדושה כבד כתות -
בא כלב-הבית ואכל את הכל, אבל אין דבר, תרנגול הודו נותר לפליטה במקֵרה ויש מה לאכול.
מירופולסקי האב, בחור אהוד ביותר, הביאנו מהנהר למלון במכוניתו ושאל אם נהיה
מוכנים בשבע פחות רבע. אמרתי מוטב בשבע. אמר זאת אומרת, אבוא בשבע בדיוק ותהיו
מוכנים. אמרתי כי שבע במשמע שבע. ממילא מובן כי בא ב-7.25 אגב הבעת תקווה כי לא
חיכינו זמן רב.
באנו ומצאנו בית בן דירה אחת, צנוע ונוח, מרוהט
על טהרת האמריקניות של אמצע המאה העשרים. הילד בן החמש והילדה בת השנתיים התרוצצו
והשתוללו כל אחד לפי דרכו. האם החמודה עודנה שקועה במטבח ומגיחה להשביח סערת רוחם
של הקטנים. הרקע כולו חביב ומשעשע ביותר. ושוב נורא חבל היה על היעדרה של צפורה
האוהבת כל כך להסתכל בחיי זוגות צעירים ולהיזכר בנשכחות. הכלב הוצא חליפות לחצר
וחזר ונכנס דרך המבוא הראשי, הוצא דרך המבוא הראשי ונכנס בדלת האחורית ולא היה
לדבר סוף - על-כל-פנים לסבלנותם המרושלת של בעלי הבית. סוף סוף הושכבה הפעוטה
לישון והוסיפה להשמיע מלמעלה פיזומים וקריאות. הילד הוכנס לאיזו מסגרת של משמעת
ליד שולחן קטן. הופיע אותו תרנגול הודו כלול בהדרו, שלם בתכלית השלמות, אדום
ונוצץ, וניגש בעל-הבית להפליא בו את חיתוכיו. לא חסר, כמובן, המזג של [רוטב הקרוי]
"קראנבורי" וזיתים ירוקים ושחורים וכל שאר התבלינים ועל הכל תפוחי אדמה
מתוקים. חיכינו כרבע שעה כשהצלחות מלאות כל טוב ובעלת הבית מלאת החן עודנה מתרוצצת
בין השולחן והמקֵרה, בין החדר והמטבח, בין הקומה שלמטה וחדר המשכב של הקטנה למעלה.
התחלנו לאכול. ההודי היה קשה כסוליה. ביקשתי מלח – לא הושם על השולחן. שוב קפיצה
למטבח ושהייה ארוכה והובא הכלי והמלח לא נבזק מתוכו עד שפתחתי ראשו ושפכתי. אנו
באמצע הסעודה וכבר בא זוג שהוזמן לקפה – "הן הכל רוצים לראותך!" עד
שגמרנו וקמנו הופיע עוד זוג. לא ניתן לנו קינוח והבינותי כי הוא צמוד לקפה ובו
יזכו האורחים כולם.
הזוגות היו אחד שרמן ואשתו, הוא יהודי אמריקני והיא
נוצרייה, והאיש מחלב שאשתו עירקית יוצאת הארץ, הוריה ואחיה ברמת יצחק, והיא בחודש
חמישי (אותו החודש החמישי!). שרמן הוא טיפוס שאינו גורס רמזים וחצאי מילים. עמד
והפגיז בי שאלה: מה תהיינה תוצאותיו של כל העסק הזה? נרתעתי במקצת ואמרתי כי יש
להמתין שבועיים-שלושה תשובה נכוחה ונבונה, לא כן? כיוון שפטרתיו כך יצא ידי חובתו
ונשתקע בשיחה עם החלבי בהלכות מסחר האריגים והפליג בנושא זה לרוחק ולעומק. אחר כך
נזדמן לו נושא של איסוף עתיקות וגם כאן הוכיח והפגין כי ידו רב לו וכל דיבורו
באריכות מייאשת ובפירוט מדכא. בינתים חלף זמן ואין קינוח. בעלת הבית התימורה קופצת
למטבח וחוזרת ויושבת ומסבירה פנים ומנעימה שיחה - ותושייה אָין. סוף שקמה והכריזה
בצהלה: "עכשיו נשתה קפה!" מייד שאלתי אם מותר לי לבקש תה. אמרה:
"איזו שאלה, כמובן". בכל זאת חיכינו עד בוש לחיתוך העוגה ולחלוקתה על
צלחות ולהגשתן של אלו ושעה ארוכה התאזרה העוגה בסבלנות עד שסוף סוף החלה גם מזיגת
הקפה. משנסתיים טקס זה הכריזה בעלת הבית: "ועכשיו התה שלך!" חשבתי כי
מייד היא יוצאת ומביאה קומקום רותח ומוזגת, ולא היא. רק אז נתנה דעתה לשפות את
הקומקום ושוב המתנתי עד בוש. ומשקיבלתי ספל תה וכיליתיו וביקשתי שני, יען מנת
העוגה הייתה ענקית, קפצה ומזגה לתוך הספל, שקיק התה בתוכה מקומקום הקפה וצחקה למישבַּתה.
בינתיים תהיתי על הצפוי. כשהוזמנתי הוגד לי:
נאכל ואחר-כך נלך לאיזה מקום. ישבתי מחריש לראות מהו המקום ומתי נלך אליו. השעה
הייתה כבר אחרי עשר. אך לכל עת, גם אם האיחור מופלג. קמה בעלת הבית כולה חומד - וגם
ניצבה ואמרה: "הן חשבנו ללכת למועדון לילה". נמלך מיסטר שרמן, כשהוא
מפורקד על הדרגש כבעל בעמיו, ופסק נחרצות: "לדידי השעה מאוחרת!" סבור
הייתי כי פירוש הדברים הוא כי אי-אפשו הוא במועדון-לילה, אבל אין מוחה בידי אחרים
אם ילכו אחרי תאוות לבם ואילו הוא ורעייתו יחזרו לביתם. חלילה! – היה זה פירוש
בלתי מבוסס לחלוטין. מיסטר שרמן נשאר תקוע במקומו והמשיך במילולו, עד שאזרה
בעלת הבית עוז ואמרה שוב: "בכל זאת חשבנו ללכת למועדון-לילה!" ורק אז
עמד מיסטר שרמן על "המצב שנוצר" או אפשר אשתו רמזה לו והבין כי אין הוא
יכול למנוע טוב מבעליו ועליו להיכבד וללכת לדרכו. רק אז עלתה בעלת-הבית למעלה לחלף
שמלתה ושהתה בקיום מצווה זו שעה ארוכה.
למועדון הגענו ב-11 וזכינו בשולחן לא כל כך
נוח. המקום היה מלא והקהל מעורב. בעלת הבית שפכה לפני שיחה. חשבתי קודם כי גם היא גויה
- כאלה פניה, אך לא, היא יהודייה גמורה, בת למשפחה מסורתית, אלא אמה מתה עליה
בילדותה ואביה מיהר לשאת אחרת והיא נלקחה מהבית וגדלה בבתי קרובים מתבוללים
ובמוסדות זרים וכך הופקעה מתחום היהדות המינהגית ועתה מטענה דל וקלוש ולבה דואב
והיא דואגת - חינוכם היהודי של הילדים מה יהא עליו. אמרתי לה כי העצה הראשונה לה
היא קריאה בתנ"ך, '"הברית הישנה" בלע"ז, באנגלית כמובן, לפחות
בספרי התולדות בראשית ומחצית שמות ומיהושע עד מלכים ב' ומגילות רות ואסתר. נדמה כי
לקחה אל לבה. בטבורו של החדר רקדו זוגות, דוחקים זה את זה בצד ובכתף ובשעה מאוחרת
מאוד החלה "ההצגה". הופיע בחור, ג'יי שמו, ואיתו עזר שכנגדו, אומרים
אשתו. בתחילה היה השעשוע נִקְלֶה בעיני אך משנמשך והלך נגרפתי אחריו ונכבשתי. היה
ברור לי כי לפני כישרון בלתי שכיח. הבחור היה לץ סתם וליצן מקצועי ורקדן וחרזן וזמר
ומוקיון ולוליין ושחקן - כל אלה היו גלולים וכרוכים בו יחד, אך על הכל היה שחקן,
ובחסד עליון. כולו אש מתלקחת, עובד את אלוהי אמנותו - או את אליליה- בכל רמ"ח
ושס"ה, כל אברי גופו וכל קווי פניו הם בידי כישרונו כחומר ביד היוצר, המימיקה
שלו ממש גאונית, פניו משתנים מקצה אל הקצה כהרף עין, אוצר הבעותיו אין לו סוף והוא
בודה ויוצר וממציא וכובש ומנצח, הכל בכוח הכישרון הפורץ ובוקע מכל מילה ומכל תנועה
שלו, מכל עמידה ומכל העוויה. הוא מזכיר את קלצ'קין. הוא מזכיר את דני קיי, הוא
עולה על שניהם, אבל הוא זול ומוריד עצמו ומשחית את שאר רוחו המזהיר להבל ולריק.
ההופעה הייתה מבריקה וטראגית כאחד. האישה עשתה מלאכתה כמצוות אנשים מלומדה ולא היה
לה כל ערך - ננסית לעומת ענק.
כשהגיעה שעתנו ללכת, ראיתיו עומד מהצד. ניגשתי
אליו ואמרתי כי רצוני לברך על כישרונו - כישרון אמיתי וגדול. התרגש מאוד והודה
לבבית. אמרתי כי אני כאן אורח נטה ללון וארצי ישראל. שוב התרגש ואמר: אם כן, הרינו
חברים לאותו המועדון: גם אני יהודי! רק אז התברר לי פשר כישרונו.
חזרנו למלון אחרי אחת וישבתי על היומן עד
שתיים.
