יום ו', 23/11/1956 -
תאילנד-בנגקוק
שוב היה לי לילה רצוף - בשום פנים לא יכולתי להירדם
וכשנרדמתי התעוררתי כעבור עשר דקות ונשארתי ער שעתיים - קראתי וכיביתי אור ושוב
הדלקתי - עד שנרדמתי אחרי שלוש ואיחרתי קום.
הבוקר מגע רשמי ראשון עם ממשלת טאי - ביקור אצל
הנסיך המשמש בתפקיד סגן שר החוץ: תרבותי ומשכיל, לפי מושגי המקום, נבון מאוד ומתמצא
היטב בעניינים. יעקבסון ואלישיב היו איתי. שוחחנו כחצי שעה עד שהגענו למעגל קסמים
ונשארנו תקועים ומסתובבים בתוכו. אני טוען לו כי אם רצונם לתרום לשלום חובתם קודם כל
להתקין יחסיהם איתנו על-ידי משלוח צירם להתייצב כדת ואילו הוא טוען כי אדיר חפצם
לעשות זאת, אבל הדבר מחייב שיפור האווירה תחילה. אומנם מינו ציר, זה שברומא, ועמד
לנסוע לירושלים, אך לא נשמר בלשונו, פטפט באוזני רבים על שליחות, נדלקו הערבים
והחלו מרעישים עולמות והעניין נשתבש. רחש לבו של הנסיך ואן - שר החוץ - דבר טוב,
אמר: הנה עומדים לבחור בי כנשיא העצרת, אנסה להסתייע במעמדי זה להשראת רוח יותר
טובה בין הערבים והישראלים, ושוב קטרג השטן והמזרח התיכון היה
למרקחה והריהו נתון במשבר חמור. כאן נזהר מאוד מלהשמיע קטרוג או אפילו מלמתוח
ביקורת כלשהי, אבל רק משום הנימוס, והיה ברור מה בלבו ועל קצה לשונו. לבסוף הפליט
כי לגבי השאלה היסודית הרי ידוע להם כי ארצות הברית מכינה נוסח-החלטה וחזקה עליהם
כי יצביעו בעדה. זו הייתה חדשה בשבילנו ואילולא נתקיימה השיחה אלא כדי להציל מפיו
פרט זה, הייתה כדאית. אבל לא יכולתי להיות בטוח אם התרשמותו נכונה. ברור כי קיבל
ידיעה מהנסיך ואן, שהוא, כנשיא העצרת ובשל עמדתו הכללית, הינו איש סודם של
האמריקנים, אך לא מן הנמנע כי לא הבין את דוחו של הנסיך ואן כהלכה. אפשר דיווח
הנשיא ואן כי ארה"ב מכינה החלטה להתרת הסבך הקיים עכשיו, ואילו סגנו הבין כי
הכוונה להצעה בדבר פיתרון "שאלת ארץ ישראל". אומנם כל העניין התעורר
לרגל הבעת תקוותי כי בעצרת זו תתמוך משלחת תאי בהצעה שתחייב שלום במזרח התיכון
על-ידי משא ומתן ישיר בין הצדדים. תגובתו הייתה כי בהחלט תתמוך. אז העירותי כי
ב-1953 הם הצביעו נגד הצעה כזאת. הוא נרתע ונבוך ואמר כי אין הדבר ידוע לו, עד
שלבסוף הסתתר מאחורי ההצעה האמריקנית שלפי הידוע לו הולכת ומתבשלת. גרסה זו מתקשרת
עם הצהרת דאלס בצאתו מבית החולים, בה הכריז כי זו השעה לעשות מאמץ להשגת פיתרון
סופי לבעיה, כולל קביעת גבולות וקליטת פליטים וכל שאר הישועות.
חלק זה של השיחה, שהיה העיקר בה, נסתיים איפה
ללא כל מסקנה, פרט להבטחת הזדהות עם עמדות ארצות הברית אשר מי יודע מה תהיה. היש
סיכוי כלשהו כי טאי תנהג כלפינו ידידות והבנה לפנים משורת הדין של וושינגטון?
בפתח דברי הצגתי ברור את שליחותי כעורך ביקור
לממשלת טאי במסגרת מסעי על-פני אסיה שעיקרו התקשרות עם ממשלות ואיש-שיחי הבין נקודה
זו היטב. הבטיח עזרתו בסידור ראיון מיוחד עם המלך ובהחשת המוּעדה עם ראש הממשלה. לא
השמיע רמז כלשהו על חובת הארחה מצדם. את הצד הזה של הביקור הפסדנו - אם בשל
הבטלנות שליוותה את כל סידורי הביקור בטאי או משום שעכשיו אנו פסולים לגילוי יחס
מיוחד כלשהו כלפינו.
בצאתנו סרנו לאחד המקדשים וראינו פסל בוּדא שכוּב
נפילי בממדיו - גוש חומר ענקי, מוזהב כולו, זָרים בקוויו אך בלתי חי לחלוטין.
לארוחת צהרים בביתו של עורך-דין סיאמי, שנכח
בקבלת הפנים הדיפלומטית אצל יעקבסון ונטפל להזמיננו. המארחת הייתה כלתו, אשת בנו
הבכור, נתחנכה באנגליה וסיימה לימודיה באוכספורד, קשקושה האנגלי מושלם, שכלה חריף
אך מטענה התרבותי דל. האורחים, מלבד שלושתנו, היו הגנרל אֶרסקין מארה"ב ואשתו
והציר הספרדי בבנגקוק, שהוא כנראה מעין פקק חברתי, פנוי תמיד להזמנה ונוח לצרפו
לכל מניין ומזומן. אף על פי שהבית היה סיאמי הוגשה ארוחה סינית ונוכחתי כי כל
המאכלות המשונים האלה נמאסו עלי כהוגן.
חזרתי למלון ושכבתי לקרוא ונרדמתי ושוב קראתי
בשכיבה ואחרי הכל קמתי בהרגשת עייפות כבדה מקודם. כל עוד הסתובבתי כסנאי מטורף
בגלגל סדר היום לא השגחתי בעייפות ואם קרה שהוכרעתי די היה בדורבן כלשהו להשכיחה
אבל משפקע המתח בקעה העייפות בבת אחת מכל אברי הגוף ותאי הנפש והציפה אותי והריני
טובע בה ללא ישועה.
יעקבסון בא לשיחה עניינית. הרצה על חשיבותה של
ארץ טאי - 24 מיליון תושבים, עצמאות מושרשת מימי קדם, מפעל פיתוח גדול, השטח החשוב
ביותר בדרום מזרחה של יבשת אסיה; אין לארץ זו שום עניין מוחד בישראל והדבר היחיד
העשוי למשוך לב הוא טובת ההנאה, הווה אומר מסחר; אפשרויות קליטת מצרכים רחבות מאוד
אך ניצולן מחייב מחירים בני התחרות ולימוד יסודי; הלימוד לא ייתכן בלי מינוי נציג
מסחרי – או נציג דיפלומטי בעל ניסיון מסחרי - שיתמסר כליל לעניין וישב כאן
בקביעות.
יעקבסון זה עצמו – עדין נפש ובעל רגש יהודי חם
- השקוע במקצועו כרופא ומשתכר ללחמו בעבודת יום-יום, מקדיש לפחות שלוש שעות ביום לענייני
נציגות ישראל: פרסום הירחון הנפוץ ב-5000 טפסים, קשרים, הופעות, וטיפול במשימות.
אין הוא מקבל פרוטה לא כמשכורת ולא להוצאות. החדרת ידיעות ומאמרים לעיתונות עולה
לו בכל מיני דורונים, כל אלה מכיסו. הוא מוציא על הנציגות כ-300 דולר בחודש והמשרד
רואה זאת כמצב תקין בהחלט.
בעיתוני אחר הצהריים דוח מאוד בלתי נעים של
"רויטר" מתל-אביב. האיפול שהוטל על-ידי הצנזורה הישראלית על נוכחותם של
טייסים צרפתים בארץ בימי מבצע סיני הוסר במקצת ועתה יכול סופר "רויטר"
להודיע כי הוא עצמו שוחח עם טייסים צרפתים במסיבת ניצחון שערכו קציני חיל האוויר
הישראלי באחד מבתי המלון בתל אביב והללו סיפרו לו כי עסקו באותם הימים בפִטרול
גבולות ישראל-ירדן וישראל-סוריה, גם סככו על תל אביב מפני חשש הפצצות מצריות,
ואחרון-אחרון - גם הפציצו טורים מצריים בסיני. בשעת השיחה ניגש קצין ישראלי ואמר
לצרפתים להיזהר. כַתב "רויטר" מוסיף כי עדיין לא הוכח דבר, כי הוא לא
קיבל אישור להודעות הצרפתים, אבל ברור כי סיוגים אלה באים להגן עליו מפני חמת הזעם
של שלטונותינו, ועיקר כוונתו היא להודיע לעולם כי הכחשות ישראל לשיתוף פעולה צבאי
עם צרפת עומדות בסתירה לעדויות מהימנות אשר קיבל אישית מפי קצינים צרפתים חיים.
הגוש האפריקני-אסייני באו"ם פעיל ביותר.
הגיש הצעת החלטה חדשה הדורשת פינוי מיידי של כוחות אנגליה-צרפת-ישראל (השילוש הזה
הולך וחוזר בעיתונות ובמסמכים והפך לשגרה). פנה למזכ"ל בתביעה מיוחדת להכריח
את ישראל לצאתמרצועת עזה ולשחרר את מאתיים אלף פליטיה.
ב"טיים" האמריקני מבחר של ארבעה
מכתבים למערכת על המשבר במזרח התיכון, שניים נגד ושניים בעד.
אישה אחת מוקיעה את השקר שכאילו לא הייתה קנוניה בין ישראל לבין השתיים ומשבחת את
"טיים" על אשר גילה את הלוט מהמזימה. איש אחד מכריז Humanity will not forgive this monstrous
crime. ניו זילנדי אחד מתריס נגד ארצות הברית המאחרת תמיד לבוא לעזרה
ומצדיק בתוקף את יוזמת אנגליה להצלת התעלה. ואחד בשם רוֹסִיטֶר מצהיר כי לא אכפת
לו אם האנטישמים יאמרו כי הוא יהודי – אין הוא אלא נוצרי בעל מניות נפט, המעוניין
בצדק במזרח התיכון יותר במחיר מניותיו, ולכן to
see David hit Goliath a pretty crack was worth a ten point drop in my stocks.
בשבועון שיר הלל נלהב להמרשילד שעמד בפרץ נגד מעצמות, בלם יצרן התוקפני וגאל
או"ם מחרפת אוזלת היד על ידי ייזום כוח בין לאומי כמכשיר לביצוע רצונו.
שלחתי מברק שבת שלום לצפורה. לשבת שעברה קיבלתי
מברק מללה: ד"ש משלושתנו. בתחילה נבהלתי, אך מייד הבינותי את המשובה. הן
העובר חי ובוודאי בועט! היום הגבתי לאמר: "לשַבָּת השלום / הן לָאב הן לָאם /
ולנפש בלי שֵם / בין-אם בן, בין-אם-בת /".
יעקבסון ואלישיב הלכו לקולנוע ודיברו על לבי
להצטרף אך לא היה לי חשק. עם גיאות הנחשול של עייפות גופנית נשתקעתי גם במרה שחורה
וחשתי עצמי לגמרי עזוב ואבוד ומחוסל. הן בבואי לארץ לא אוכל אפילו להרצות. המפלגה
ודאי תעוט עלי אך לא תהיה לי ברירה אלא לסרב. איך אדבר מבלי להשמיע דעתי, ולו
ברמז, ואיך אעשה זאת ואיאשם בהכשלת חזית החוץ? לעומת זה - האעשה שקר בנפשי גם בארץ?
הפכתי והפכתי שוב בכל ההשתלשלות ושוב הגעתי לידי מסקנה כי איני בא עוד בחשבון לשום
שליחות מדינית. ייתכן כי ההיסטוריה תצדיק את ממשלת בן גוריון - אני מוכן להניח זאת
באמת ובלב תמים - אבל ממני אין לדרוש כי אפקיר עצמי לעינויים וייסורים כאשר
הופקרתי אשתקד על-ידי מבצע כנרת והפעם על-ידי כיבוש סיני. גם אז וגם עתה הן לא
קיבלתי שום שדר אישי שעה אחת לפני המעשה אשר יעיד כי מישהו חשב עלי ועל הגיהינום
שאני מוכנס לתוכו. הן הם ידעו היטב תאריך פגישתי עם נהרו!
אכלתי ארוחת-ערב לבדי ובמקרה העפתי עין על שתי
בחורות מצולמות בעיתון של אחר הצהרים. אלו הן מוסיקאיות, אחת זמרת ואחת פסנתרנית,
העורכות הערב קונצרט באולם משרד-התרבות. החלטתי לנסוע. מצאתי קהל נוהר. להפתעתי
הייתה הכניסה חופשית. הבית היה מלא מפה לפה ובקושי מצאתי מקום לשבת. הרושם היה כי
רוב הקהל הם תלמידים - נערות ונערים מבני י"ב-י"ג ומעלה, עד עשרים. היה
נחמד לראותם נקיים ומצוחצחים - חולצות לבנות, מכנסים קצרים או חצאיות כחולות. השקט
היה מופתי - שום לחש, שום תנועה. היו גם אירופים רבים. הקונצרט היה לגמרי לא רע.
הפסנתרנית הייתה סיאמית צעירה שלמדה חמש שנים בארצות הברית, טכנאית מושלמת, אך "המגע"
לא עמוק ביותר. בתוכנית היו סונאטה של מוצארט, דברים של באך ושל בראמס, סקרצו של
שופן ולבסוף דיבּוסי וקצ'טוריאן. הזמרית הייתה אמריקנית, מצו סופרנו עמוק, שרה משהו
כנסייתי משל באך, אחר-כך Lieder (בגרמנית) של שוברט. דומה כי המוסיקאית החשובה ביותר הייתה המְלַווה, אף
היא אמריקנית. בסך-הכל נהניתי מאוד.
