יום ד', 21/11/1956 -
תאילנד-בנגקוק
קמתי ב-6.30 ומייד ישבתי על היומן. כל היום עבר
בקדחת לסיים לפחות את פרק ועידת בומביי עד לצאת רחל הלילה.
בעיתון הבוקר איום מצרי כי אם לא ימהרו צבאות אנגליה
וצרפת וישראל לצאת משטחי מצרים עתיד להתרחש אסון גדול - עד למלחמה עולמית. הבריון
נאצר עושה מאמצים להחזיר לעצמו את היוזמה המדינית, אך מסתבר כי הוא פועל בדירבון
סובייטי.
לא הלכתי בבוקר לוועידה, אך רחל נתחרדה וטילפנה
לי מוועדת שיתוף הפעולה החברתי והתרבותי כי יש שם עניינים חשובים ועלי לבוא. משום
רגישותה נעניתי. באתי ומצאתי את הוועידה מדיינת בעניינים העומדים ברומו של עולם:
ביטול שרידי העבדות באפריקה והגנת העובד בכלל והעלאת רמת החיים ושאר מטרות נשגבות.
הקשבתי והיו התנגשויות מפולפלות בין הרוסים והאנגלים - מפולפלות מצד האנגלים -
והיו הרבה דברים תפלים ולא ידעתי מה אני עושה כאן. רחל טענה כי לא די לקבל החלטות,
אלא יש לדאוג לפיקוח על ביצוען. הסכמתי. כן טענה כי לא די לקצר בשעות העבודה אלא
יש למלא תוכן תרבותי את שעות הפנאי של העובד. הצטרפתי לרעיון זה בלב ונפש. עדיין
לא ידעתי מה מוטל עלי. אמרה: "יש להעיר הערות אלו". אמרתי:
"אדרבהו" אמרה: "עליך לעשות זאת". אמרתי: "חלילה! דירכי
עוז ודברי". הסתייגה. היא לוקה בעודף של יחס רציני לגופם של העניינים הנדונים
ומסיחה דעתה הן מחוסר היעילות הכללי של דיונים אלה בכלל והן משיקולי ההיגיון
המדיני של התערבותנו, כל שכן של ראש המשלחת. ביטלתי שעה וחזרתי למלון.
בצאתי נתקלתי באדון נאה אחד שהצהיל אלי פניו.
התייצג: הוא נציג פרס ושמו מסעוד. אף אני התייצגתי. הסברת פניו לא נשתנתה. סיפר כי
הוא בעל עיתונים בארצו, בין השאר העיתון היומי הגדול "אטילאעאת", עיתון
אנגלי ועיתון צרפתי, שניהם יומיים. אמר: "מה לעשות לערבים היורדים לחיינו
ומבלבלים עלינו את עולמנו ביחס אליכם? אנו מאוד לא מרוצים מכל המרקחה שבישל נאצר,
מבחינה מדינית אין אנו מזדהים עם ארצות ערב כלל ועיקר, אבל יש אצלנו קנאות דתית
קיצונית ואיננו יכולים להתעלם ממנה".
אחר הצהרים חזרתי לפעילות בתחום הוועידה. נערך
טכס התייצבות ראשי המשלחות לפני המלך. נתבקשנו ללבוש כהים, אבל תלבושת רגילה, ורק
הולנדי אחד התחכם להופיע במעיל מזונב. היו אחדים שזלזלו אפילו בבקשה הצנועה של
החצר והתגנדרו בחליפות בהירות מצבעים שונים - ולא אונה להם כל רע. הארמון -כהלכתו,
וכבר נמאס לתאר את השטיחים והנברשות והתמונות הענקיות ורצפות השיש ושאר סימנים
שמנו תיירים בארמונות מלכות, אלא שכאן הכל בגודש רב ובחוסר טעם מובהק. הועמדנו
בחצי גורן מוארכת לפי סדר א"ב, מי שבא עם רעייתו הריהי בצדו, ומי שבגפו -
בגפו. חשבנו כי כיוון שהוזמנו גברות תופיע המלכה אך תוחלתנו זו נכזבה. בשעה
המיועדת נכנס המלך, עלם כחוש ונמוש אף הוא מרכיב משקפים שחורות לעיניו, ויש אומרים
כי איבד עין אחת באיזה משחק ואינו מגלה את המום ברבים. יצא נשיא הוועידה, הלא הוא
יושב ראש הכנסת הטאית (שמחציתה חברים ממונים), ונשא משאו בטאית ללא תרגום, אלא הכל
סמכו עליו כי אמר דברים של טעם היאים למקום ולמעמד. אחר כך התייצב וקרא בשמות כל
ראשי המשלחות אחד-אחד. כאן היה סדר עמידתנו בעזרנו, שכן לא כל שם אפשר היה להבחין
בהיגויו שמעבר לסמבטיון. מי שרעייתו לצדו - נקראה רעייתו מייד לאחריו. וזה סדר
ההתייצבות לפני המלך, עליו נצטווינו בפרטי פרטים בחוברת מיוחדת, מודפסת חגיגית,
שניתנה בידי כל אחד מאיתנו. אתה צועד בצעדי און קדימה ממקום עמידתך כלפי המלך ובגשתך
כצעד לפניו אתה נעצר ומשתחווה והוא מושיט ידו ואתה לוחצה ואתה נסוג שלושה צעדים
אחורנית כשפניך אל המלך ושוב מחווה קידה ופונה אחור וחוזר למקומך. ואשר לגברות -
עליהן עם לחיצת היד לבצע קידת-ברך כיאות. כך נקראו השמות בזה אחר זה, באלבניה החל
וביוגוסלביה כלה, וכולנו עברנו כבני מרון והיו שהתבלבלו ופנו אחורנית מייד לאחר לחיצת
היד ותיקנו עצמם ועשו חזור ויהיו ללשנינה והיו שמעדה רגלם והתחלקו על רצפת השיש
החלקלקה המשוחה באיזה ממרח נוצץ, אך בדרך כלל עבר הכל בשלום ועל-כל-פנים בדממה
גמורה, כשהמלך רק לוחץ ידיים ואינו מוציא הגה מפיו - פרט לתקלה אחת. אחת הרעיות
והחמודה שבהן הייתה אשת נציג ציילון, שהוא מכרי הטוב, לאחר שפגשני ואף ליווני בנמל
האוויר בקוֹלוֹמבוֹ, והייתה לבושה סארי נאה ביותר והיה שערה עשוי בצניעות
ובחן פרח לבן בתסרוקתה וחיוכי גומות בלחייה. והנה מעשה שטן נשתכח שמה וזכרה מהזקן האשמאי
נשיא הוועידה ולא קרא לה, ואילו הייתה אחרת במקומה, אישה שאופתנית ותקיפת רצון, הייתה
יוצאת עצמה מהשורה מייד לאחר בעלה והולכת לקראת המלך ואין מוחה בידה, אך
הציילוניות צנועות הן ונשארה הגברת הצעירה והענוגה במקומה, עלובת נפש ומקופחת
לעיני כל, והכל נדו לה ראש ויהי הדבר לשיחה בפי כל.
עמד לידי אותו פרסי, מסעוד שמו, וסיפרתי לו כי
זו לי הפעם השנייה להתייצב לפני מלכות, אלא מלכת בריטניה בארמון בקינגהם נהגה אחרת
- לא הטריחה כל אחד מאיתנו ללכת ולשוב, אלא כולנו היינו ניצבים במעגל והיא עברה על
פנינו ולא רק לחצה יד אלא אצלה לכל אחד מילים מספר של התעניינות וברכה, ועל-ידי כך
הפכה המסיבה לאנושית ולהרבה פחות רשמית. אחרי הטקס מצאתי את הזקן ההודי [פנדיט
הירדאט נאת] קוּנְצְרוּ כולו מורתח: איזה טקס נוקשה וחסר שחר - ללא כל דיבור חי!"
אבל עיקר שכחתי: כתום פרשת הקריאה בשמות
ולחיצות היד הוציא המלך נייר מכיסו וקרא מעליו נאום, אשר מראש ניתן לנו תרגומו
האנגלי. וזה תוכנו המלא והמדיוק שאני מביאו משום חשיבותו ומקוריותו: "אני שמח
כי האיגוד הבין פרלמנטרי קיים את ועידתו בבנגקוק - זה כינוסו הראשון באסיה. אני
מברך את כולכם בחמימות לבואכם. כיוון שבאתם מכמה מקומות מרוחקים, הריני מקווה
נאמנה כי קיבלתם כל הקלה ונוחות וכי נהניתם משהותכם בבנגקוק. כן תקוותי היא כי
ועידתכם תהא לברכה בסיוע לשלום ולהבנה הדדית". עד כאן לשונו.
ניסיתי להזמין את מסעוד הפרסי לארוחה לשם שיחה,
אך הוא נרתע והתחמק.
חזרתי למלון וליומן וגמרתי את השבוע של בומביי.
אילו היה הערב פנוי הייתי ממשיך בימי בנגקוק אך הערב ארוחה רבת מוזמנים אצל יעקבסון.
זו ודאי עבודת פרך בשביל הגרמנייה הזקנה, אך היא ממלאת חובתה באמונה. החברה הייתה
בעיקרה דיפלומטית - אם כי האמריקני, האנגלי והצרפתי לא באו, כל אחד ותירוצו בפיו.
התוספת הבולטת הייתה נציגות בית המלוכה בדמות שני נסיכים עם רעיותיהם, אחד פרופסור
ליחסים בין לאומיים באחת המכללות של בנגקוק, איש משכיל והוגה, ואחד ואחד חסר דעת
פשוטו כמשמעו, עובר ובטל, מרבה להג ותמיד שלא לעניין, אלא נדחק לכל שיחה על לא כל
דבר ומשמיע דברי הבאי, והכל כובשים פניהם שלא לחייך וקורבן פנייתו - הערב בעיקר
אני - מתחייב בנפשו אם לא יאזור כל כוחותיו להגיב לא רק באדיבות אלא בכל יראת
הרוממות. ויש אומרים כי כיוון שחדל אישים זה הוא דוד המלך, יש לו סיכוי לעלות על
כס המלוכה אם, חלילה, ימות המלך הצעיר על פניו.
כרגיל, שהינו בלי סוף עד שנקראנו לאכול והייתי
אני לאָכלה לרבים אשר קינחו בי את משקאותיהם, ומשהתיישבנו ליד שולחנות, לאחר שכל
אחד מילא צלחתו על דעת עצמו מכל טוב אשר על פני המגשים, נמצאתי במוקדו של גדול
השולחנות ולא היה סוף לשאלות והיה קשב דרוך לתשובות. ורק הנסיך חלוש המוח הפליץ את
המסובים בתרומותיו.
באמצע הארוחה והשיחה הגיעה שעתה של רחל צברי
לנסוע ואלישיב ליווה אותה לנמל האוויר.
בשובי למלון קראתי גליונות של "ניו יורק
טיימס", המבהירים באיחור של ארבעה ימים ידיעות קטועות ולפעמים סתומות
המופיעות בעיתוני בנגקוק. כך נתברר כי ועידת הליגה הערבית שהתקיימה בביירות איימה
בתגובה מזויינת מצד כל מדינות ערב לא באם לא יסולקו כוחות אנגליה-צרפת וישראל מעל
אדמת מצרים, אלא באם מדינות אלו יעשו משהו שיגרום שוב לקרבות. גם בגרסה הראשונה
צלצל האיום כנבוב - עכשיו התבררה לחלוטין תחבולת ההתחמקות שבו. כן ברור לפי
"ני"ט" כי בישיבה נתגלעו חילוקי דעות רציניים מאוד לגבי העמדה שיש לנקוט
בין מזרח ומערב והרושם הכללי הוא כי האחדות הערבית לא שאבה נחת מהפגישה, בה השתתפו
שלושה מלכים, יורש עצר אחד, שני נשיאים ועוד שלושה נציגים.
נתקבל מברק מירושלים ובו סיפור מפורט על המצב
ברצועת עזה, המכוון להרגיע את הרוחות. חלוקת המזון מתנהלת כסדרה, המוסדות הזרים
פועלים, [מונסיניור אנטוניו] וֶרְגאני [ראש הכנסייה הקתולית בישראל] ביקר
"והביע סיפוקו", יש משטרה מקומית, אבל אחת הצרות היא כי המצרים לפני
צאתם שחררו את כל האסירים הפליליים והללו חופשיים להשחית.
