יום ג', 20/11/1956 -
תאילנד-בנגקוק
שוב ישנתי לילה ארוך. מה יהיה הלילה? יעקבסון
פנה לשגרירות קמבודיה ודרש לברר אם יהיה סיהאנוק בקמבודיה לעת בואי או לא. נחכה לתשובה.
בוועידה נמשך הוויכוח הכלכלי. נשארתי בבית על
היומן.
בעיתון המקומי ידיעה מניו יורק לפיה דיבר אבן
בטלוויזיה על הצורך לעצב את חצי האי סיני כאזור ביניים - buffer בלעז - בין ישראל ומצרים. לא
ברור על פי איזו סמכות ועל-ידי מי ייעשה הדבר. אנו מפריחים באוזני אחרים ומסַברים
אוזני עצמנו בסיסמאות של הרהורי לב, משתעשעים בהן ומשלים את עצמנו. ההתפכחות בוא
תבוא.
ב-"ניו-יורק טיימס" קראתי כי שלל מצרים
שבידינו נאמד ב-50 מיליון דולר! סכום אדיר, אבל מה ערכו בכסף ממש? במידה שיש כאן ציוד
צבאי שָמיש הרי למכור אותו לא נוכל ואילו החזקתו ותיקונו עשויים לעלות הון.
לעומת זה "טיים" מבשר כי בתוך השלל יש
כמות דלק שתספיק לכסות את התצרוכת האזרחית של ישראל למשך שנה תמימה. זה דבר-מה של
ממש!
לפי "ניו-יורק טיימס" שוררת במח'
המדינה מבוכה רבה לגבי המצב החדש במזרח התיכון. יש אסכולה הטוענת כי עמדת ברית המועצות
לא נחלשה במדינות ערב אלא נתחזקה ועל ארצות הברית לנקוט
קו תוקפני במדיניותה ולאיים על ברית המועצות בפעולה צבאית אם תעז להחדיר מתנדבים
או להיכנס צבאית בדרך אחרת. אחרים גורסים כי אנגליה וצרפת הכשילו את העניין המערבי
במזרח התיכון ולא נותרה לארצות הברית ברירה אלא לפעול באמצעות או"ם כדי לבלום
את ברית המועצות, שהיא עכשיו הכוח השליט במזרח התיכון. כל אלו חוליות בתגובת
השלשלת!
ב"ני"ט" מאמר בלתי רגיל של כורש
[סיירוס] סולצברגר, שנושאו העיקרי בן גוריון. הניתוח נוקב ושטחי כאחד, מבריק
ואכזרי. העיקר הוא כי הוא סותם כבר את הגולל על מבצע סיני ככישלון גמור - כישלונו
האישי של בן גוריון - אבל לא רק שלו. מהניתוח שבמאמר זה מתבקשת מסקנה אחת מרחיקה
לכת: אין תקומה למדינת ישראל - אם בכלל, או למדינת ישראל כזאת, המסוגלת לספסר ככה
בגורלה והנתונה לשליטתו הגמורה של אדם אשר זוהי דרך מחשבתו ואלה הם הסיכונים שהוא
מוכן להם.
ארוחת צהריים עם היהודי-צרפתי - יותר נכון הצרפתי-היהודי
- אַמוֹן, חבר המשלחת הצרפתית ל-.I.P.U [ועידה
הבין-פרלמנטרית]; היה בישראל, נפגש איתי כידיד ותיק, מרבה שיחה, אינו מזלזל
בחשיבותו, דוגל בימניותו ([מפ'] M.R.P.), בצרפתיותו
הגמורה ובאהדתו הצרפתית לישראל. סיפר כי מנדס פראנס מזה, ז'יל מוק ודניאל מאייר
מזה והוא עצמו התנגדו למבצע. אולי הרגיש בעצמו כי הוא מזכיר רק יהודים - כל הארבעה
- והוסיף את שמו של [מישל] דֶבְּרֶה [פוליטיקאי, סנאטור] לרפואה. מוק ומאייר לא רצו
להפר את משמעת המפלגה, אבל מ. פ. [מנדס פראנס] ואמון ואחרים נמנעו בהצבעה המכרעת. ואלה
היו שיקולי המתנגדים:
ראשית, אם ניגשים למבצע כה נועז ויוצא דופן יש לעיילו בכל המהירות
ובמלוא המחץ, ללא כל רתיעה והיסוסים באמצע - אבל לדעתם לא היה כל ביטחון כי האנגלים
יגלו תקיפות כזו;
שנית, היה ברור להם כי או"ם יתקומם נגד המעשה וצרפת תמצא
עצמה במצוקה מבחינה בינלאומית;
שלישית, אפשר היה לחזות מראש את תגובתה השלילית החמורה של ברית-המועצות.
בנקודה זו חקרתי אותו ודחקתיו אל הקיר: האם רק
עכשו הוא סבור כי העניין היה prévisible
מתכתחילה, או שבשעת הוויכוח אז הובעה כבר סברה כזאת. על השאלה הזאת לא קיבלתי
תשובה ברורה. אבל הוא הוסיף עוד נימוק אחד שהיה לשוללים, בייחוד למנדס פראנס. ממשלה
זו של מוֹלֶה ופינו נכשלה באלג'יריה. החוג של מ. פ. ושלו חייבו בהחלט שימוש בכוח אבל
לא על מנת להשיג פיתרון בדרך הכוח. שום פעולה צבאית אין בכוחה להביא לידי פיתרון הבעייה
- דבר זה ייתכן רק על-ידי משא ומתן מדיני. המשגה הכבד של הממשלה הנוכחית היה כי
היא נתפסה לאשליה כי שימוש בכוח לא רק הכרחי אלא הוא הדרך להגיע לפיתרון. כיוון ששיטה
זו נחלה כישלון הייתה הממשלה חשודה בעיניהם על המצאת מבצע מצרים כאמצעי של הסחת
דעת ואסוואה. יהיו השיקולים שלכתחילה אשר היו, עכשו הן ברור כי המבצע נכשל. משתי המטרות
שהיו לו לא הושגה לא זו ולזו: נאצר לא נפל וההשתלטות על תעלת סואץ לא באה. אמון ביקש
לדעת מה אני חושב על המבצע מבחינה ישראלית. אמרתי כי אי נפילת נאצר היא אכזבה קשה,
גם סבור אני כי הדיבורים על שלום דווקא תחת לחץ מפלתו הצבאית של נאצר הם לא יותר מהרהורי
לב, אבל לא אוכל להגדיר את המבצע שלנו - מסע סיני - ככישלון, שכן ברור כי נשבר גאון
עוזו של נאצר, פקעה השלפוחית של גדולתו, נהרס המיתוס שהקיף את שמו, נתחסל חלומו להשתלט
על ארצות ערב אחרות. אמון פקפק בכל אלה ואמר כי יש סימנים להתלכדות חדשה מסביבו על-כל-פנים
בתוך מצרים. ממילא מובן כי לא אמרתי לו כל מה שאני חושב. אמון שאל אם איני חושש עכשיו
להתקפה מצד ארצות ערביות אחרות בעזרת רוסיה. אמרתי כי מאמין כי גם עידוד רוסי נמרץ
יניע איזו ארץ ערבית לנסות מזלה במלחמת תנופה נגד ישראל, אבל הסכמתי כי הגורם הרוסי
הוא חידה שאין לראות עדיין בבהירות מה יהא פיתרונה.
אמון הבטיח לברר באמצעות השגרירות הצרפתית
בבנגקוק אם עומד סיהנוק לחזור בימים אלה לקמבודיה, ואם כן - לכמה זמן. אבל הוא
מחייב מאוד את עצם הביקור בקמבודיה, גם אם לא אמצא שם את ראש המדברים.
אחר הצהריים לא הלכתי לוועידה אלא כתבתי יומן.
רחל צברי נוסעת מחר בערב ואני עובד במלוא הקיטור להספיק מה שאפשר יותר [כדי שתישא
עמה את התרשומת].
זה ימים אני הוגה ברעיון לעשות דרכי חזרה על
פני רומא כדי לשוחח עם אליאס על תוצאות המבצע בעולם הערבי ומעמדנו אחריו. אומנם גם
בארץ קוראים עיתונות ערבית ומאזינים לקהיר ולדמשק ולבגדד, אך לי חשובה השתברות כל
הקרניים הללו דרך החרוט המיוחד במינו שהוא מוחו של אליאס ששון - איש אשר אין אצלנו
שני לו בתחושתו ובכושר חדירתו לנבכי הנפש המדינית של עולם זה. הנה עברתי את כל
אסיה, פרט לסין הקומוניסטית ולפקסיטן ואינדונסיה המוסלמיות - אם גם נפגשתי גם עם
אינדונסים גם עם פקיסטנים בוועידת בומביי - אך בארצות המזרח התיכון נבצר ממני
לבקר, ישמש נא לי ביקור ברומא תחליף לזאת. הברקתי היום לאליאס בשאלה אם יש לו
תמונה ברורה מהמתרחש עכשיו במצרים ובסוריה ("בגושן ובמולדתך" [סוריה]).
בא יעקבסון להובילנו. הביא צרור מכתבים -
מצפורה, מחיים, מוולטר. גם מברק ארוך-ארוך המכיל תשובת בן גוריון לאיגרת השנייה של
בולגנין. הספקתי לקרוא רק מברק זה ולהעיף עין על מכתב צפורה. התשובה הפעם נערכה
כהלכה - כנראה בפעם הראשונה לקה הניסוח בחיפזון ובעצבנות ויצא חלש ומטושטש - אבל
תשובה זו מקיפה, קולעת, תקיפה ומכובדת, עם כל התאפקותה הנבונה.
נסענו למסיבה אצל השגריר הפיליפיני ומצאנו שם חברה
מצומצמת ומובחרת - בכלל זה הודים ויפאנים ואינדונסים.
ממסיבה זו - לבית יעקבסון, לקבלת פנים יהודית. הוזמנו
כל אחינו בני ישראל הנחיתים בבנגקוק, תושבים וגרים, אודים מוצלים וכל מיני בודדים סחופי
רוח ואנשים שעיסוקם ומגוריהם כאן בני חלוף. הקהל ברובו מורכב מתלושים, אשר כל אחד וסיפורו
המיוחד ואין הם מצטרפים יחד לשום רקמה או חטיבה, אלא הם מפורָרים מטבעם, איש לעברו,
הנה במקרה נקלעו תחת צל קורה אחד - שוב אך ורק בזכותה של ישראל - ומחר הם תקועים איש
בפינתו ומתנכרים לבני עמם. היו כאן שוב צאצאי אותה עדת בבל בבומביי אשר ממנה נסתעפו
שלוחות לכל פינות המזרח הרחוק, יהודי סוריה מחותנים בבנות בבל, "ייקים" על
טהרת הפליטות הגרמנית, פליטים אוסטרים וצ'כים, יהודים רוסים שהגיעו הנה לאחר גלגולי
מחילות - אם מחַרבין או מטיינצין או על פני אירופה והודו, אפילו זוג אחד החושב עצמו
לישראלי, על-כל-פנים לפי ניירותיו ובפיו הסיפור השגור על נסיעה משנחאי לארץ ושהייה
שם ('"ויש לנו קרובים ברמת גן!") ונדידה חזרה לטוקיו והתגלגלות מיפן הנה,
ולבסוף מספר לא מועט ש זוגות אמריקנים, לרוב צעירים, הבעלים עובדי משלחת העזרה הטכנית
או מרצים במכללות והנשים מגדלות כאן טף וכולם מועדים לחזור לארצות הברית ואדיר חפץ
כולם לבקר בדרכם חזרה בישראל. שוחחתי כאן אנגלית וגרמנית וצרפתית ורוסית וערבית - רק
התורכית נשארה בלתי מגויסת ואילו העברית קיבלה חופשת-נופש. הסברתי פנים לכל והייתי
עייף עד כלות הנפש ואפשר ראו זאת ואפשר משום זה לא ביקשוני לדבר או פשוט לא העזו, אך
לא רציתי כי יתפזרו בלי לשמוע דבר ד' [אלוהים חיים] וקראתי באוזניהם תשובת בן
גוריון לבולגנין, למען יתרשמו מדיבור גאה ואמיץ של ראש ממשלת ישראל. כשהלכו כרעתי
אין אונים על דרגש ומכונית יעקבסון הובילתני למלון.
ישבתי וקראתי את המכתבים. צפורה במכתבה מ-12
בנובמבר מתארת את המעבר מ"גאון" ל"שבר" בנאומי בן גוריון. את
נאומו השני היא מגדירה כ"כניעה לרוסים ולאמריקנים" וממשיכה:
"התוצאה הישירה הייתה כי פתאום קטוֹנוּ וירד על הכל דיכאון גדול ופחד נורא -
כאילו אבד הביטחון העצמי, זה הנכס היקר שבלעדיו החיים אינם חיים. אני שואלת ואיני מקבלת
תשובה ברורה - האם שוּפר מצבנו לאחר מבצע סיני או הורע והאם באמת הכרחי היה כי נקבל
נזיפה וגינוי כה חמורים... הנורא הוא כי אחרי כל הניצחונות ומעשי הגבורה הועמדנו
עירומים מול שנאה גלויה ומכל צד חזית לנו להגן עליה". על נפילת אסף שמחוני
כותבת צפורה: "מות הגיבור הזה היה מיותר בתכלית. מה קרה בדיוק אינני יודעת אך
ברור כי כל הטיסה מאילת לתל-יוסף היו בה אי זהירות וקלות דעת והעזה ילדותית. שמעתי
כי חיילים שנלחמו תחתיו התמרמרו מאוד על התנהגותו הבלתי מחושבת". מכאן ואילך סיפור
מלבב ורוטט-חיים על עבודת צפורה ביישוב עולי מרוקו מבשרת-ירושלים. המכתב מלא
דרישות שלום "מהסנדלר שלנו ועד שושנה פרסיץ". בין שולחי ד"ש קובה ריפטין
אשר ביקש למסור כי הוא מלא צער על שלא כבשנו את חבש! והמכתב מסיים בפסוק מרנין:
"הכל שרויים במבוכה ובציפייה כי בימים הקרובים יתבהרו הדברים". תקווה
מבוססת מאוד - דווקא בימים הקרובים ודווקא כי הדברים יתבהרו!
מכתבו של חיים מוסיף אור לתיאור המצב ומוכיח
לאיזו עומק של מבוכה הגענו ובאיזה תוהו אובדת-דרך מחשבתו המדינית של הציבור.
האנגלים בגדו בגד הן על-ידי עקרותם הצבאית והן על-ידי נסיגתם המדינית נוכח האיום
הסובייטי, הטמטום האמריקני ותהפוכות לבם חובב הערבים". חיים שרת כשלעצמו היה
מוכן לתת אמון גמור באנגלים, לאחר שכל ניסיון דורו המר בעבר הוכיח לו עד כמה הם
ראויים לאמון, ואם הוא וחבריו ומוריו ומאשריו לקו בקלות דעת ובקוצר זיכרון מבהיל
ונתנו אמון במוּעד להפכפכנות, הרי עכשיו הם קוצפים לא על עצמם אלא עליו, שָלָמה
נשאר נאמן לשיטתו! וכן ברור לחיים שרת כי אנגליה הייתה חייבת (למען עצמה? למען
ישראל?) לזלזל זלזול גמור באיום הסובייטי ולהתגרות מלחמה - אם לא אטומית, אזי רוֹקֶטית
- בברית המועצות, ואם היא נסוגה, הרי זוהי נסיגה שיש להוקיעה לדיראון. ולהלן:
"התקר הרציני היה אי הבנת ארצות הברית כי בעצם היכינו את חיל החלוץ הסובייטי
באזור". ובכן זה היה התקר הרציני, ועכשיו לפחות ברור מה קרה. שום תקר לא
נתהווה על-ידי כישלוננו אנו, המפליץ והמזעזע, לחזות מראש לו גם אחת מהתוצאות
ומהתגובות של יוזמתנו - פרט למכה הצבאית הנאמנה והמוחצת שהנחתנו לנאצר. ובסיומו של
הוויכוח "אנו עדים לחוסר יחס מדהים בין התנופה הצבאית, והפעולה המדינית
שלנו" - בחינת שומו שמים! חיילינו, השדים משחת, חוללו נפלאות, ואילו
מדינאינו, חדלי האישים, סרחו ולא הצליחו להלהיב את העולם כולו בהכרת צדקתנו. על
השוואות נלוזות כאלו מתחנך הדור ואפילו בני החכם בנערים אינו מבין כי מבצע צבאי על
תוצאותיו אלו הן עובדות גשמיות שאנו יוצרים ביוזמתנו ובכוחות עצמנו ואין אלו
תלויות אלא ביכולתנו ובכישרוננו, בעוד שיַעַל מאמצי הסברה ושכנוע תלוי בסופו של
דבר לא בכישרונו של המסביר והמשכנע אלא ברצונו ובנכונותו של הצד שכנגד לקבל את
ההסברה ולהשתכנע ולגבי אלה מוטב לא לשגות בהזיות ובבוא האכזבה לתלות את הקולר
בחדלון כוחו של המסביר והמשכנע - אלא מוטב לחזות מראש, כעובדות שאינן ניתנות
לשינוי, את התגובות המדיניות למבצע הצבאי, הנתונות במבנהו, באופיו ובמגמותיו של
העולם המקיף אותנו; ואם חזויות התגובות מראש כי אז יש לעשות חשבון מדוקדק של שכר
והפסד - אם הפסד התגובה המדינית יוצא בשכר המבצע הצבאי, כי אז יש לעשותו, ואם לא -
כי אז יש לחדול ממנו, ובין כך וכך המדינאים - מי הם כי יוּלן עליהם? התחת אלוהים הם
לשנות לבם של בני אדם, או כמאמרם מלא-החן של הערבים "לבשל את מוחם?" אבל
מאלף מאוד מה שמסר מוסיק "מפורשות", הלא הוא כי "מפקדים גבוהים (?)
רבים (?) בצבא הֵצֵרו כי אינך כאן למען ידעו כי המבצע שקול כהלכה". זה משהו.
לבסוף מכיל מכתב בני פסוק מאיר עיניים זה:
"לציבור היה ברור מלכתחילה כי ניסוג מסיני והדבר לא היה מתקבל ככישלון לולא בן
גוריון עצמו לא החדיר בנאומו הראשון בכנסת ובמיסדר את הרעיון כי סיני שלנו
הוא".
חיים חולק מחמאה לכתבותיו של אלישיב
ב"דבר" אך הוא טועה טעות גמורה בגלותו בכתבות אלו "ערבוב סגנונות,
שלך ושל הכותב". עד כה לא ראיתי שום כתבה בטרם תישלח, ולא עוד אלא הן כולן
נכתבו אנגלית ומיתרגמות במערכת "דבר".
לעומת שני המכתבים האלה, אשר עם כל המבוכה
והתעייה המשתקפות בהם הריהם רציניים ומעמיקים חָדוֹר לשורשם של העניינים - מאכזב מאוד
מכתבו של וולטר ברפרפנותו. אומנם הוא עמוס למעלה ראש וכותב בחיפזון רב, ואף על פי
כן ממנו יידרש; או אל ייגע בשאלה כלל, או - אם הוא נוגע, עליו לאמר בה דבר של ממש,
תוך ירידה לעומקו של עניין. הברקתי עוד מדלהי [ושאלתי] מה המחשבות על פליטי עזה -
ריחיים אלה שתלינו על צווארנו. לא קיבלתי תשובה. עכשיו כותב וולטר כי במברקי שאלתי
שאלות אשר קשה להשיב עליהן. "הרי כל המבצע הצליח מעל למשוער ולא הייתה מחשבה
מפורטת מראש על כל הבעיות העלולות להתעורר. בעיית הפליטים, למשל, לוחצת מאוד".
המילה "למשל" היא כאן מאוד חמודה. לא הייתה מחשבה מפורטת מראש! זה שנים
מתהלכים בתוכנו אנשים הבטוחים ביטחון מוחלט כי עכרתי את ישראל בהתנגדותי לכיבוש
רצועת עזה - דווקא מפני ששיערתי היטב מראש מה תהיינה תוצאותיו. לא הייתה לאנשים
חכמים ונבונים ונועזים אלה שהות מספקת לחַשב מראש מה יעשו ב-200,000 הפליטים כאשר
תירָשַם ישראל - אותם ואת האחריות לגורלם? מה הדיבור הזה כי הבעיה "לוחצת מאוד".
לא היה ברור מראש כי תלחץ? ומדוע היא לוחצת? "לא כל כך בגלל הפליטים עצמם
(ששלומם טוב) אלא בגלל הצורך לעשות דבר אשר יפגין יחסנו החיובי ורצוננו
הטוב". מה פשר המליצות האלו? המסיבת עיתונאים היא זו או מכתב למשה שרת? וולטר
מספר על ההסדר שנעשה עם לַא-בוּאיס לגבי כלכלת הפליטים, אבל "עכשיו יש צורך
בפעולות מרחיקות לכת יותר במגמה לדאוג לעתיד". אל אלוהים, היש למילים עבריות
פירוש ממשי או אין? ואם יש - מהו? מהי הפעולה המרחיקה לכת - העברת הפליטים לעירק
או יישובם בישראל? שני הפיתרונים מעשיים כאחד - הן עירק מוכנה ומזומנה לקבלם ואילו
בישראל כה רב מרחב המחייה למתיישבים עד כי גם רבבות יהודי מרוקו גם מאתיים אלף אלה
ייושבו ולא ייוודע כלל כי באו בקרבו.
בעוד שלפליטי עזה מצליח וולטר להקדיש כעשרים
שורה ועם זה להימנע מלרמוז אפילו רמז כלשהו על איזה פיתרון חושבים בירושלים, הרי
לגבי חצי האי סיני בפיו בשורה חיה: הפיתרון הוא פירוז! הרי לך הרהור-לב חדש. פירוז
בתחומו הריבוני של מי? אם לא בתחום מצרים - כיצד יופקע השטח מריבונותה של מדינה
קיימת ועומדת? ואם בתחום מצרים - כיצד יובטח כי השטח לא ישרוץ כנופיות. הן מטעם זה
התנגדנו לפירוזים שהוצעו בעבר - כיצד פתאום נתהפכה עמדתנו? מוֹתָר המכתב זרוע עוד
כמה הרהורי לב, אשר נלאיתי לעמוד עליהם.
בעיתונות היום צעד מחוכם של נאצר - פנייה
לאו"ם כי ייקח על עצמו ניקוי התעלה - על מנת לסתום בדרך זו טענת אנגליה וצרפת
ולהחליש תוקף תביעתם להחזיק באזור. מלונדון מודיעים על משטר מלחמה בסוריה - הצבא
השתלט על האוכלוסייה האזרחית, כל התחבורה בידיו, הוטלה צנזורה חמורה והקשר בין
סוריה והעולם החיצון נותק. מה מכינים שם?
כתבתי יומן עד 1.30 והפסקתי בגלל מועקה נוראה
בחזה - סימן מדאיג לחידוש התקפות האולקוס, שלא פקדוני זה שנתיים. לרוע המזל, קופסת
רפואת הפלא "רנטֶר" שהזמנתי מהאג והגיעה לטוקיו, נשתכחה שם ואינה איתי.
