"לא" לבן גוריון (תאילנד)
יום ה', 15/11/1956 - תאילנד-סיאם-בנגקוק
הלילה עבר כולו בטיסה. בתחילתו נרדמתי וישנתי
כשעתיים, אחר כך התעוררתי וקראתי שעתיים ושוב נרדמתי וישנתי שעתיים. עם ההבדל
בשעון נחתנו בבנגקוק קרוב לשמונה בבוקר. [נציג הכבוד] יעקבסון לא היה - המטוס היה
מיועד להגיע ב-8.30 והאיש הנחמד לא דאג כנראה לעמוד בקשר עם נמל-האוויר. איתי
במטוס באה המשלחת הצרפתית לוועידת האיגוד הבין-פרלמנטרי ובנמל האוויר הסתובבו
בחורים מטעם הטקס של ממשלת טאי ודאגו להסעתנו. הייתה בידם רשימת כל הצירים וביררתי
לאיזה מלון עלי לנסוע והוסעתי במכונית מיוחדת עם חפצי וסקרתי את הסביבה, על הצמח
והחי והאדם, משני עברי הדרך וכך השגחתי במכונית מקושטת בדגל ישראל אצה בדרך לעומתי
ומובילה את נציג ישראל המאחר. הובאתי למלון בעל שם משונה- ראטוֹנאקוֹסין - וכשמו
כן הוא, בית גדול וחסר-צורה, ספק קשתי ספק זוויתי, אולמיו גבוהים לאין שיעור,
מדרגותיו רחבות למעלה מכל מידה, מרפסות קומותיו פתוחות לכל רוח. עם כניסתי עמדתי
מייד על המשטר וההווי וקצב החיים. רשמוני ואמרו: עכשיו תשב ותמתין - ינקו את החדר
ואז תיכנס לתוכו. הרימותי שערורייה, איך זה לא דאגו להכין את החדר בעוד מועד, הן
השעה אחרי תשע ואילו ב-10 נפתחת הוועידה. הופיעה רחל צברי - היא הולכת כבר לוועידה
ואמרתי כי אמהר אחריה. הצעקות הועילו והובילוני למעלה. הוקצה לי חדר אחד - ענקי
בממדיו ונעדר כל היגיון הנדסי בצורתו - ולידו חדר-רחצה מלפני המבול: כיור קטנטן
שברזו היחיד אינו מזדקר חלילה אלא מימיו קולחים על הדופן, מקלחת מים קרים וכד גדול
מלא מים, המעיד כי לא תמיד יש לסמוך על הברז. ניגשתי להתגלח בחיפזון - ביקשתי מים
חמים והביאו לי בקבוק תרמוס... פניתי כה וכה והנה אין מגבות. צילצלתי - הופיע בחור,
שאינו מבין מילה אנגלית והעניין הפשוט לכאורה של היעדר מגבות בחדר הרחצה נמצא נשגב
מבינתו הטאית. טילפנתי למטה. ענתה בחורה דוברת אנגלית, אבל כשאמרתי לה, בדרגה
גבוהה של עצבנות, כי עלי לקבל מגבות, שאלתני בשלווה גמורה אם המגבות דרושות לי
מייד, וזכתה בהתפוצצות. אבל התגלחתי והתקלחתי וחילפתי והגעתי לוועידה עם פתיחתה.
בית הוועידה מבחוץ אינו עושה רושם מיוחד. בדרכי
מהמלון במונית עברתי על-פני כמה בניינים ממשלתיים גדולים, רחבי-תנופה וכבדי
אדריכלות. אך בכניסתי פנימה נתגלה מראה מרהיב. אולם ישיבות ענקי שריהוטו שיא של
נוחות וטעם וצירופי צבעיו אמנותיים ביותר ודקים מן הדקים. הסגנון הוא סגנונו של
או"ם הן לגבי הסידור הן לגבי הקישוט והאולם כולו הוא תכפיל לאולם העצרת בניו
יורק - על דוכן הנשיאות ושולחנות המזכירים ושורות המשלחות ותאי התורגמנים ומקומות
הישיבה המיועדים לקהל. ייחודו הוא רק בלוח הענקי הניצב מאחורי דוכן הנשיאות, כולו
עיטורי זהב בנוסח אמנות טאי הקדומה. והנה מתברר כי את הבית המפואר הזה הקימה ממשלת
ארץ-טאי במיוחד בשביל הוועידה הזאת, אומנם תוך כוונה כי יוסיף לשמש מעון לכינוסים בין
לאומיים. גם בדלהי הוקם הבניין העצום בו מתקיימת ועידת אונסקו במיוחד לשמה. אסיה
שקמה לתחייה מגלה יכולת כבירה של מאמץ לא רק כדי להשתוות עם אירופה ואמריקה אלא
לעלות עליהן בהכנסת אורחים לכינוסים עולמיים, תוך רחבות ונדיבות ופאר שקשה מאוד
לכל ארץ בנויה על תלה ושוקטת על שמריה להתחרות איתן. גם חדרי הוועדות בבניין זה
שבבנגקוק הם כלילי תפארת, משוכללים בנוחותם, ואין לשער כלל שאם אי פעם תגיע ישראל
לשמש אכסניה למעמד כזה נוכל אף במשהו להידמות לרמת היעילות והשכלול והנוי שהשיגה מבחינה
זו ארץ אוכלת-אורז זו, אשר מחצית "בית הנבחרים" שלה ממונים על-ידי ראש
הממשלה.
ובכן הסידור הוא ממש כמו באו"ם - שולחנות
קשתיים ארוכים מזה ומזה למעבר המרכזי, שפסי רצפתם הולכים וגבוהים אחורנית, והמשלחות
מיושבות לפי סדר אלף בית, באלבניה החל וביוגוסלביה כלה, והשם היקר והנשגב והמלהיב
בכל פעם מחדש ISRAEL
מתנוסס במקומו המיועד, ובבואי מצאתי יושבת לעומת הכתובת השחורה הזאת על לוח לבן נאה
נערה תימנייה, אחת ויחידה. שמרה לי, כמובן, את המקום הראשון ומשישבתי החלו ניגשים
חברי משלחות מכרים לברכני: מישהו מהאנגלים וכמעט כל ההולנדים, שהצהילו פנים
במיוחד, וסנדלר השבדי [ראש ממשלה לשעבר], ועוד מישהו.
לורד סטאנסגייט מיודענו [לשעבר וג'ווד בן, ביקר
בארץ פעמיים], שהוא הנשיא הקבוע של האיגוד ורוח החיים שבו, קם והודיע על סדר ישיבת
הפתיחה הטקוּסה: יבוא ראש הממשלה והוא יצא להקביל פניו וזה ינאם ואחריו יבוא נשיא
בית הנבחרים של טאי שייבחר לנשיא הוועידה ואף הוא יישא דברו ועוד כיוצא באלה. כל
ההכרזות הללו נתקיימו במלואן ושמענו אנגלית נוסח טאי מפי שני האישים הדגולים -
הרכבנו כולנו אוזניות כדי לקלוט היטב את הדברים - ונתנסינו בעולם חדש של קולות
והיגויים אשר בינם לבין קולותיה והיגוייה של השפה האנגלית מרחק של אלפי מילין
ותהום של אלפי שנים. אחרי כן נשא סטאנסגייט עצמו את דברו - בפשטות, בישרות וברגש
אנושי עמוק. זהו זקן יחיד במינו הנושא נפשו תמיד למשהו נעלה ושומר על להט נעוריו
עם כל התקרבו לגבורות.
באמצע הישיבה הופיע דוד [הכהן], שהגיע הבוקר
מרנגון, ונעשינו חוט משולש. ארוחת צהרים אכלנו שלושתנו יחד במלוננו, לשם הובלנו עם
שאר הצירים המתאכסנים בו - אמריקנים ודנים - באבטובוס מיוחד שהועמד לרשותנו על-ידי
ממשלת טאי. רוב הצירים מתאכסנים במלון גדול וחדיש משלנו, אשר גם הקמתו הוחשה
בקצב-פלא למען יעמוד הכן לקלוט את באי הוועידה.
אחרי ארוחת הצהריים ישנתי עשרים דקה.
בישיבת אחר הצהרים החל הוויכוח הכללי שצירו
המעשי חייב להיות הדוח של המזכיר הכללי אך למעשה הוא משתרע על-פני תבל רבה. אכן גם
הדוח של המזכיר הכיל עולם ומלואו - מאמץ הראוי לשבח, שבא לסכם בתחום חוברת אחת את
כל הבעיות התלויות ועומדות שהטרידו במשך השנה את הזירה הבין לאומית, בכלל זה פרק
מלא הבנה על ישראל. כל עניין יעילותו ואפילו זכות קיומו של האיגוד הבין פרלמנטרי תלויים
בספק. זהו מעין צל חיוור לאו"ם, מין מועדון בין לאומי לוויכוחים, שאין
תוצאותיהם, אפילו נסתכמו ונוסחו בהחלטות, מחייבות שום פרלמנט ושום חבר בו. אבל מכיוון
שגוף כזה קיים, והרי כל גוף קיים ועומד ממציא לעצמו הצדקת קיום ועל כל פנים ממאן
להתחסל, כל שכן אם תפעולו מאפשר נסיעות והתארחות, בכל פעם בארץ אחרת, ומי שיש לאל
ידו, כאמריקנים למשל, הריהו נוסע עם רעייתו ולעיתים גם עם בנו ובתו ועושה בדרך
כאוות-נפשו ונהנה מזיוו של עולם - לכן משמשות ועידותיו ממילא מפגש בין לאומי ומוקד
לוויכוחים ובמה לחילופי-דעות ואזי הנעדר נמצא לוקה ושומה במיוחד על כל מדינה
העלולה לשמש נושא להשגות ולקטרוגים, להשתתף ולעמוד בשער ולהשיב לחורפיה דבר. משום
זה באנו עד הלום ונגזרה עלינו קניית שביתה ממושכת כאן ובהיפתח הוויכוח נמצאנו
דרוכים לקראת פורענות ההתקפות וההשמצות שהיינו מוּעדים לה.
הפורענות בוא באה אבל לא הייתה נוראה כאשר חששנו.
מצאנו עצמנו מוגנים כפליים.
ראשית, ההסתערות על ברית-המועצות בשל זוועות הונגריה
הייתה הרבה יותר חריפה וכללית מההתקפה על הנחשבים לעבריינים במזרח התיכון.
שנית, גם בהתקפה הזאת שימשו אנגליה וצרפת מטרה ראשית
לחצים ואילו ישראל הוכרחה להסתפק בתפקיד צנוע של מטרה משנית.
הצלף העיקרי במסע הראשון הייתה משלחת אוסטריה.
נאומו של ראש המשלחת האוסטרית היה כתב-האשמה קטלני נגד ברית המועצות – גלוי לב
וחזיתי, ללא כל גמגומי נימוסין, אלא מפורש וחותך ומזעזע. התגוננות ברית המועצות
הייתה צולעת וכושלת. אחרי האוסטרי החרו רבים ועניין הונגריה הפך ציר מרכזי
לוויכוח. אכן רבים הקדישו תשומת לב מכובדת גם לנושא השני, אבל הבכורה נשארה בידי הנושא
הראשון. מתקיפי ישראל בחזית המזרח התיכון היו בעיקר שלושה: העירקי, הפקיסטני
והרוסי. למזלנו היה העירקי הערבי היחיד שבא לוועידה. מקומותיהן של סוריה ולבנון
היו מוכנים, אך נפקדו. העירקי – מוללה - התקיף את ישראל אגב מתיחת ביקורת על דוח
המזכיר וקיצר מאוד בקטרוגו: שוב הוקעת היהודים כפולשים ומנשלים, דגל בהחלטת 1947
אשר "הערבים מוכנים עכשיו לקבלה" ורק כלאחר יד הזכיר את מבצע סיני כראיה
נוספת לתוקפנות ישראל. היה ברור כי אין הוא רואה מעניינו כלל להופיע כאן כתובע
ראשי לעלבונה של מצרים, אם גם יצא ידי חובת ההוקעה של אנגליה וצרפת. הפקיסטני פטר
את ישראל בפסוק אחד בלבד – "אשר לישראל, הרי תוקפנותה היא מהמפורסמות".
שמתי לב כי ראש המשלחת הבריטית ועוד חבר אחד שלה מחאו כף דווקא לפסוק זה. הרוסי
ביקש להכתים את ישראל הן כתוקפן הן כמכשיר בידי המעצמות האימפריאליסטיות. התייעצנו
בינינו וגמרנו כי אדבר מחר, למען יושמעו לפני כן עוד כמה נואמים מקטרגים ואוכל לענות
על כולם. חרקתי שן כי עלי שוב להתאזר למערכה ולשאת נאום באוזני אומות העולם ודווקא
מעל במה זו התלויה כאילו על בלימה, אך המצב חייב זאת ולשווא היה כל ניסיון של
ערעור והתחמקות.
נהגתי הפעם לא ליזום פגישות עם אנשים ולא לגשת
לאחרים אלא אם הם יגשו – אדרבא, וָלא – הריני מוכן לוותר. בומביי סחטה ממני טיפת
לשד-מוח אחרונה ושיתקה כל תשוקה למערכת ניצוח יזומה. יתר על כן, הייתי כאן אחד
משלושת ראשי הממשלות לשעבר - שני האחרים היו אדגר פור ו[ריקרד] סנדלר [שוודיה] -
והחלטתי לשמור על כבוד מעמדי. עשיתי יוצא מהכלל רק לגבי [אדגר] פור, בזכות היותו
הראשון בשיחה איתי בנובמבר אשתקד, שהחליט למכור לישראל מטוסי מיסטֶרים דגם 4. הוא
שמח לקראתי והציע כי נצא ונשוחח. נזכר בשיחתנו בהיותנו שנינו ראשי ממשלות והפעם
דיבר בגילוי לב על הצרות והחבלות שבאו לו מידי אנשי קיי ד'אורסיי. נגע במבצע סיני
וסואץ, דיבר על התיאום שהיה כעל דבר ברור וידוע, על כל פנים לצנועים, והסתייג
הסתייגות מוחלטת מהקו שנקטה ממשלת [גי] מולֶה ו[כריסטיאן] פינו. הוא רואה את
ההתערבות הצבאית הישירה של אנגליה וצרפת כמשגה כבד שתוצאותיו תהיינה שליליות
לחלוטין. לדעתו מוטב היה לצרפת לתת לנו את כל העזרה הדרושה בסתר - clandistement
ולהניח לנו לעשות את המלאכה מלצאת חוצץ באורח ישיר ולהיכשל.
אחרי הישיבה השתתפנו כולנו בקבלת פנים גדולה שערכה
לכל משתתפי הוועידה הקבוצה המארחת, נציגות הפרלמנט הטאיי וממנה חזרנו למלון
לארוחת-ערב.
ב-8.30 ישבתי לחבר את הנאום וב-1.30 גמרתי את
המלאכה. המאמץ היה קשה לא בהחלטה מה עלי להגיד אלא בבחירת הצורה כיצד להגידו.
ידעתי כי התקפה חריפת לשון על הערבים, תוך שימוש במילים בוטות, עלולה להוציא שכרה
בהפסדה ולהוכיח עצבנות, שנאה, נוקשות וכל שאר מידות אשר לא רק אינן מסייעות לשכנוע
אלא משיגות תוצאה הפוכה. לעומת זה ראיתי כורח גמור להשמיע מעל דוכן הוועידה דברים
ברורים. המזיגה בין בהירות והתאפקות הייתה כרוכה בחבלי ניסוח ממושכים ומאומצים. אך
העיקר הוא שגמרתי ויכולתי לשכב ב-2 בלב שקט.
בעיתוני אחר הצהרים של בנגקוק שיחת
הרמטכ"ל שלנו עם עיתונאים. הראשונה לאחר מסע סיני. המסע תוכנן לחמישה ימים אך
נמשך רק ארבעה. ההפצצות של אנגליה וצרפת במצרים שימשו גורם חשוב, אך היה לאל ידה
של ישראל לסיים את המסע גם בלי התערבות זו, אם גם היה המבצע נמשך אז קצת יותר זמן ועולה
לישראל ביותר קורבנות. דיין נשאל אם ידע מראש כי אנגליה וצרפת יתערבו באזור סואץ.
תשובתו הייתה: "ואילו ידעתי, כלום סבור אתה כי הייתי אומר לך עכשיו?" התחכמות
צברית! דיין גילה כי מייד עם ראשית ההתקפה הישראלית ב-29 באוקטובר פנתה מצרים
לארצות ערב אחרות בקריאה לעזרה, אך שומע לא היה לה מאיתן.
ידיעה אחרת מוסרת על נפילת הצעת "חירות"
בכנסת לערוך דיון על הודעת בן גוריון בדבר נסיגה מסיני. ההצעה נפלה ברוב של 65 נגד
13. זאת אומרת כי הציונים הכלליים נמנעו. בנאומו ציטט בן גוריון פילוסוף אחד (שוב
ביוונית?) שאמר כי אומץ לב פירושו לדעת ממה להתיירא וממה לא להתיירא. הקורא ידיעה
כזו כמות שהיא מוכרח לפרשה כהודיה כי נפול נפל על ישראל פחד ברית המועצות.
