יום ו', 16/11/1956 -
תאילנד-בנגקוק
קמתי ב-7. הבעיה הראשונה הייתה העתקת טיוטת
הנאום במכונה. בלעדי זאת תקשה עלי קריאתו, ועוד לפני כן - עריכתו הסופית אגב תוספת
שילובים. יתר על כן אי הגשת טופס כתוב במכונה למזכירות בעוד מועד פירושה הפקרת
התרגום לאילתורים ולסילופים ולהשמטות, בעוד שהיה חשוב לי מאוד כי התרגום הצרפתי
ייעשה כהלכה. אבל מה אעשה וכתבנית אין בבנגקוק. עוד אתמול ביקשתי את יעקבסון לגייס
כתבנית ותשובתו הייתה כי מצרך זה אינו בנמצא כאן. הציע רק לשלוח לחדרי את
מכונת-הכתיבה שלו. שמע דוד וירגז. לא ייתכן - הוא ימציא כתבן או כתבנית מִן תַחְת
אַל-אַרְד [מתחת האדמה; נכתב בערבית]. הלך ובלבל את הראש למישהו – קרץ עיניים וטפח
על שכם והפליט צעקות - וחזר והכריז כי מחר ב-8 בבוקר יופיע מישהו בחדרי ויעתיק את הנאום,
ובלבד שיהא מוכן. אמרתי הלוואי ויבוא אותו מישהו כמו שהנאום יהיה מוכן. והנה הגיעה
השעה 8 ואין כתבן ואין כתבנית. חיכיתי עוד 10 דקות - ואין נפש חיה. התיישבתי והתחלתי
לתקתק. נכנסו דוד ורחל ומצאוני עוסק במלאכה. שאלו אם אכלתי. אמרתי לא – בכלל חיסלתי
כמעט את ארוחת הבוקר בסיור זה. התעוררה רחל ואמרה כי תזמין מיץ אננס. ממילא מובן
כי ההזמנה לא הובנה והובא נתח של אננס הפרי. עמדה רחל וחתכה את הפלח לחתיכות קטנות
והכריחה אותי לאכול אגב תקתוק. שניהם מיהרו לוועידה - להאזין לנאומים ולעכב את
קריאתי לרשות דיבור עד שאבוא. עבדתי כשעתיים וחצי והייתי מאושר על כי לא מאסתי
בכלי זה אלא התרגלתי פעם להשתמש בו. ב-10.30 חטפתי את הגיליונות ומיהרתי כמטורף לוועידה.
בבואי סיפרו לי כי החמצתי נאום אדיר של אוסטרי שני על הונגריה - רוב הוועידה קם על
רגליו עם סיום הנאום וליווה אותו בתשואות נרגשות וממושכות.
כשהגיע תורי ויצאתי ללכת אל הדוכן, שמתי היטב
לב לדממה שהשתררה. שלא כמנהג הוועידה, איש לא מחא לי כף בעלותי לדבר. היה זה ביטוי
אילם אך נמרץ למעמדה הבין לאומי של ישראל עכשיו מבחינת "יחסי ציבור".
בסיימי נשמעו מחיאות כפיים, אך היו קלושות וקצרות. לעומת זה היה הקשב דרוך ואף
מילה אחת לא הלכה לאיבוד. דיברתי בדיוק רבע שעה, שהוא הזמן הקצוב, אך היושב-ראש,
שהיה אמריקני ומאוד בלתי אהוד - וכנראה בלתי אוהד, שכן מעולם לא ניגש אלי, בעוד
שרבים מחבריו ניגשו כמה פעמים - ראה להקיש בפטישו פעמים מספר בטרם הגעתי לקצה זמני
ועיצבן אותי כהוגן.
הנאום מצורף ולא אפרט תוכנו. רק אעיר כי היטב
ניצלתי לעזרתי ביטויים שהפליט הנציג
הסובייטי, ועשיתי זאת תוך שמחה לאידו, שמצא עצמו פתאום ממלא תפקיד בִּלעם. כן
אציין כי הוקעתי אופיו הרודני-העירום וההרפתקני-ההורס של משטר נאצר תוך הבעת צער
על היעדר משלחת פרלמנטרית ממצרים בוועידה זו – מסיבה פשוטה, והיא שאין פרלמנט מצרי
דבר שבנמצא.
אדוני הנשיא, חברַי הצירים!
רצוני לשתף את משלחת ישראל עם השבח שהובע כבר
על-ידי עמיתים רבים למארחינו היקרים, החטיבה הפרלמנטרית של ארץ-טאי, לממשלתם
ולעמם, על אשר העניקו לנו הכנסת אורחים כה נדיבה ואפשרו לוועידה זו להתכנס במסגרת
כה נאה ומכובדת. הסגנון והחמימות של קבלת-הפנים שנהגו בנו היו ראויים למסורת
האצילה של תרבותם הקדומה, אשר אנו עדים כעת לפריחתה החדשה.
בטרם באתי לוועידה זו שיחקה לי השעה, כשליח של
רצון טוב וידידות מטעם הממשלה והעם של ישראל, לבקר במספר ארצות בדרומה
ובדרום-מערבה של אסיה ובמזרח הרחוק. כמעט בכל הארצות שסיירתי ניתן לי לחזות בתהליך
כפול: ביסוס העצמאות שנרכשה מחדש וצמיחת הדמוקרטיה הפרלמנטרית. ברור מאליו כי שתי
מגמות אלו אחוזות ושלובות זו בזו. לא ייתכן שגשוג הדמוקרטיה אלא על רקע העצמאות,
שכן רק משטר של אחריות השלטון כלפי העם יכול להביא את הדמוקרטיה לידי מלוא תנופתה.
לעומת זה, אין העצמאות עשויה להתבצר אלא אם תהווה נכס חיוני להמוני העם, כתוצאה
מהשתתפותם הישירה בעיצוב עתידם ועתיד ארצם, הווה אומר בעקבות תפעולה המלא של
הדמוקרטיה. נוכח ההתקדמות המפתיעה שהגיעו אליה בימינו ארצות אסיה בשתי המגמות גם
יחד, יאה לאיגוד הבין-פרלמנטרי לקיים הפעם את ועידתו במרכז חשוב זה של חיי אסיה -
בבירתה של ארץ אשר מאז ומעולם נהנתה מעצמאות ואשר בה שולחת עכשיו הדמוקרטיה שורשים
צעירים ואיתנים.
אדוני הנשיא, גם אני התרשמתי עמוקות מהאיכות
הגבוהה של דוח המזכיר הכללי - מהשקידה והכישרון שהושקעו בו ומהראייה המקפת שהשתקפה
בחיבורו. בסקירה כה נרחבת אין להימנע מפסקאות העלולות לעורר ביקורת מצד זה או זה.
אולם בהנחה כי עמדה בפני המחַבר הברירה, אם מוטב לו להישמר מכל הערכה השנויה
במחלוקת, זאת אומרת, להכניס לתוך הדוח רק חומר שגרתי ונדוש, או מותר לו להסתכן
בערעורים ובלבד שיוציא לאור מסמך בעל תוכן - דומני כי טוב עשה בבחרו בדרך השנייה.
אחת ההשגות על הדוח שנשמעו בוויכוח הזה הייתה
לה נגיעה בתולדות העם היהודי. והנה הקושי שבכל דיון היסטורי נובע מהזהירות שיש
לנהוג לגבי נקיטת נקודת המוצא שלו. ההיסטוריה היא תהליך רצוף שיש בו שלמות אורגנית
ואלה אינם ניתנים לריסוק מלאכותי לפי שרירות לבו של כל אחד. אם תבוא לבחור בפרק
אחד של ההיסטוריה כסימוכין לטענתך ותתעלם מהקודמים לו, תימצא משיח במדיניות ולא
בהיסטוריה, ואז מוטב לך כי תניח בכלל את ההיסטוריה לנפשה. הקשר בין עם ישראל לבין
ארץ-ישראל, הנמשך זה למעלה משלושת אלפים וחמש מאות שנה, הוא עובדה הטבועה עמוק
בתודעתה ההיסטורית של חלקים גדולים של העולם בן התרבות. בו טמון סוד הישארותו של
העם היהודי בחיים והוא - יחד עם המצוקה, הרדיפות והשחיטות של דורי דורות - שהניע
את העם היהודי לחתור לגאולה עצמית על-ידי שיבה למולדת. בלי הרקע ההיסטורי הזה אין
להבין כלל את החזיונות המפתיעים והפותחים תקופה חדשה בהיסטוריה כתנועת קיבוץ
גלויותיו של העם היהודי בארץ-מחצבתו והקמת עצמאותו בתוכה מחדש. עובדה זו של שיבת
ציון והכוחות המניעים שחוללוה הם שהביאו את האומות המאוחדות ב-1947 להמליץ על
שיקומה של מדינת ישראל.
עתה הננו מתבשרים כי הערבים מוכנים לקבל את
ההחלטה ההיא. יורשה-נא לי לציין כי החלטות העצרת של או"ם, מבחינתן המעשית,
מתייחסות כרגיל לנסיבות הקיימות בזמן קבלתן; הן מכוונות לפיתרונה של בעיה כפי שהיא
קיימת באותה שעה וביצוען תלוי בשיתוף פעולתם הנאמן והמיידי של הצדדים הנוגעים בדבר. נכונותם של הערבים לקבל
את החלטת 1947 היה בה טעם ועניין אילו באה ב-1947. אבל הדבר שעשו הערבים אז ידוע
לכל. הם אחזו בנשק כדי להעביר את ההסדר של 1947 מן העולם ולהכחיד את מדינת ישראל
ברגע היוולדה. הם אילצו את ישראל לקום ולהילחם על נפשה. הם תלו את גורלם בפוּרי
המלחמה - והללו נפלו כפי שנפלו. מאז, אם מותר להשתמש בביטויו של עמיתנו הסובייטי,
נעו גלגלי ההיסטוריה קדימה והמצב נשתנה תכלית שינוי. למשל, ממלכת ירדן התכבדה בנתח
הגון של השטח שהיה קודם פלשתינה. כלום מוכנה היא עכשיו לוותר על אותו מרחב? הערבים
עשו כל מה שיכלו בפועל-ממש לרצוח את החלטת 1947 נפש. הם אינם יכולים להחזירה עכשיו
לחיים במאמר-פיהם בלבד.
המדינות הערביות מסרבות עד היום להכיר בקיומה
של ישראל ולהיכנס במשא ומתן איתה על הסדר של שלום. הן טוענות כי הן עדיין במצב של
מלחמה עם ישראל. מצרים במיוחד דבקה בתורה זו. הן מקיימות הסגר ים ואוויר על ישראל.
הן מאיימות על מדינות אחרות מלסחור עם ישראל. הן שולחות כל הזמן, בעיקר עקב הסתה
מצרית, כנופיות בריונים לישראל לבצע מעשי רצח והרס, לחבל בתובלה ולשתק פיתוח. הן
מפירות את הסכמי שביתת הנשק, את הוראות המגילה ואת החלטות מועצת-הביטחון. מנהיגיהן
אינם חדלים מלהכריז כי מטרתם הסופית היא להשמיד את ישראל. הממשלות הערביות צוברות
בתמידות נשק לשם תכלית יחידה זו בלבד. בשנה שעברה נפתח מחזור חדש וחמור ביותר של
מירוץ הזיון. ממשלת צ'כוסלובקיה, שפעלה בברכת ברית המועצות, מצאה כי מסירותה לשלום
הבין לאומי אינה צריכה למנוע בעדה מלמכור למצרים - ארץ המקיימת מצבי מלחמה ומסרבת
לכרות שלום עם שכנתה - כמויות כבירות של נשק כבד. העמדת הכוחות הצבאיים של סוריה
וירדן תחת פיקוד מצרי, אשר חלה בזמן האחרון, בצירוף להתחדשות הפעולה הטרוריסטית של
כנופיות צבא מצריות, שבאה במפתיע, עשתה את הסכנה הנשקפת לביטחון ישראל לממשית
וחמורה ביותר.
זהו הרקע אשר מולו יש לראות את הפעולה שנקט
לפני זמן מה צבא ההגנה לישראל בחצי אי סיני. הבה אבהיר, כי ממשלת ישראל בלבד
אחראית למבצע זה וכי היא אחראית למבצע זה בלבד. את המבצע הזה אין לעקור ממשבצתו.
הטעיה וסילוף גמור הוא הניסיון להציגו כמעשה תוקפנות יזום. אלמלא קדמה לו אלימות
תוקפנית, אלמלא באו ידיעות וסימנים המבשרים התפרעות רחבת מידות העומדת לפרוץ מהצד
שכנגד, לא היה מבצע זה בא לעולם כלל. מטרתו הייתה הגנת החיים והרכוש, ביטחון
התחבורה ומפעל הפיתוח. שום ממשלה המכירה באחריותה לביטחונם הראשוני של תושבי ארצה
לא הייתה מרשה לעצמה להשקיף בשוויון נפש על הפיכת אזור מדברי זה לבסיס של התקפות
בלתי פוסקות על שטחה - התקפות אשר תוך תנופה מתגברת היו מכוונות להתלקח למדורה של
מלחמה רבתי.
וברשותך, אדוני הנשיא, אקרא נא פה קטע מפקודה
שהוצאה ב-15 בפברואר 1956 על-ידי מפקד הדיביזיה המצרית השלישית, שהייתה מוצבת אז
בחצי אי סיני, בו נאמר: "כל מפקד חייב להכין את עצמו ואת פקודיו למערכה בלתי נמנעת
נגד ישראל שתהיה מכוונת להגשמת מטרתנו העליונה והיא הכחדת ישראל והשמדתה בזמן הקצר
ביותר ובקרבות הקשיחים והאכזריים ביותר". בידינו נמצא העתק תצלום של המסמך
הזה במקורו הערבי.
פני ישראל אינם לכיבוש. כל משאלת ישראל אינה
אלא כי יונח לה להמשיך בעבודה הקשה של פיתוח כלכלי, שיקום חברתי וליכוד לאומי אשר
קיבלה על עצמה. שטח ישראל אינו מכיל אף שעל אדמה שהיה שייך קודם לאחת המדינות
הערביות השכנות. בסוגריים יורשה נא לי להזכיר כי כל שטח ישראל הוא 8000 מיל מרובע,
בעוד שהעצמאות הערבית שמסביב משתרעת על-פני 1,500,000 מיל מרובע. ישראל הסכימה
עכשיו לסלק את כוחותיה מהשטחים שהיו כפופים לריבונות מצרית מייד עם הקמת כוח
המשטרה של או"ם. האין זה עניין ראשוני בשביל ממשלת ישראל לדרוש ערובות יעילות
כי לא תתחדש עליה התערערות יום יום של ביטחון החיים? האין צדק בתביעתה, אשר אותה
השמיעה תמיד, כי חירות הספנות הישראלית תכובד ולא תופר? האין זה הגיוני מצדה לעמוד
על סיומו של מצב המלחמה, שהוא פרי יוזמתה ומעשה ידיה של מצרים?
הערובה היסודית והיעילה ביותר לביטחון וליציבות
בשביל כל הנוגעים בדבר היא, כמובן, הסדר שלום של קבע. את המטרה הזאת אפשר להשיג אך
ורק על ידי משא ומתן. הנוהג הבין לאומי טרם גילה שיטה אחרת לתכלית זו. אנו סבורים
כי חובתן המוסרית של כל האומות המסורות לשלום היא לתבוע הגשמת הפיתרון הזה. אנו
קוראים לכל המשלחות המכונסות פה לבקש תמיכת הפרלמנטים והממשלות שלהן לפיתרון הזה.
ואם הדובר הדגול של המשלחת הסובייטית תבע באופן כה משכנע מעל הדוכן הזה, למען
השלום העולמי, את יישובן של כל הבעיות התלויות ועומדות בזירה הבין לאומית על ידי
משא ומתן ישיר בין הצדדים המעוניינים, האין זה הגיוני לצפות כי ממשלתו תסתייע
בהשפעה שיש לה בבירות ערביות מסוימות, ובייחוד בקהיר, כדי להבטיח כי ההשקפה הזאת
תתקבל על דעת הכל? קשה להפריז בהערכת הברכה שיביא בכנפיו השלום למזרח התיכון. הוא
יַפנה אוצרות מרץ וממון יקרי ערך ממלחמה לעבודה, מבזבוז לבניין. הוא ישים קץ לריב
ויפתח פתח לשיתוף. הוא ילכד את חזית האחווה האזורית ויסתום פירצה הקוראת להתערבות
זרה.
אדוני הנשיא, משלחתי מצטערת צער רב על היעדרה
של משלחת פרלמנטרית מצרית מוועידתנו. סיבת היעדרה פשוטה: אין פרלמנט מצרי בנמצא
כלל. ארץ היאור נתונה כיום לשלטונה של רודנות צבאית נטולת כל מסווה. אלה מאיתנו
המאמינים בדמוקרטיה פרלמנטרית ראוי להם לשקול אם ממשלה המורכבת והמודרכת באופן כזה
מסוגלת בכלל למדינאות אחראית ולגישה חיובית אל השאלות הניצבות לפניה; אם אין ממשלה
כזו עלולה להיות טרף ליצרי הרפתקנות ולתאוות הרס; אם היעדרם של בלמים חוקתיים
ופרלמנטריים אינו עלול לדחוף אותה ממשלה לנתיבות מסוכנות ביותר - מסוכנות לא רק
לשכנותיה אלא לה עצמה.
אילו היה צורך נוסף בהוכחת ברכתה של הדמוקרטיה
הפרלמנטרית, נראה כי מצרים סיפקה אותה בדרך השלילה.
לבסוף, אדוני הנשיא, אספר נא מעשה מבדח שקרה
בגיני. סוכנות ידיעות אחת, בדווחה על הסיור שלי באסיה, אמרה כי בתוכנית הסיור הזה
כלולה השתתפותי ב"ועידה הבין פלאניטארית" שתתקיים בבנגקוק. מילאתי פי
צחוק למקרא השיבוש הזה. אבל לאחר עיון עלה בדעתי כי אולי יש למצוא בו רמז לדבר מה
של ממש. תיקנתי את התיבה הראשונה, ולא את השנייה, ונתקבלה ההגדרה "ועידה כלל
פלאניטארית". מונח זה, חשבתי, יש בו ציון המטרה אשר על האיגוד הבין פרלמנטרי
לשאוף אליה. הנני לסיים, איפוא, בהבעת תקווה, כי הדמוקרטיה הפרלמנטרית תתפשט בעולם
כולו וכי איגוד זה שלנו יגיע לשמש כינוס עולמי לנציגיהם החופשים של עמים חופשים,
הנפגשים יחד כדי להחליף מחשבות ולצרף ניסיון לקידום דבר השלום העולמי והאחווה
האנושית.
כמה צירים - בכללם גם אנגלי - ניגשו אחר כך
לשבח את הנאום וציינו את בהירותו, עובדתיותו, התאפקותו ורמתו המכובדת. דוד ורחל
היו מרוצים ואפילו נלהבים.
קיבלתי מברק מהארץ על מסיבת העיתונאים של
הרמטכ"ל. ברור כי הפסוק הצברי השחצני איננו בו.
אלישיב הגיע מבומביי - נעשינו ארבעה.
שלחתי מברק של שבת שלום לצפורה וכתבתי לה גלויה
אשר מי יודע מתי תגיע לידה - אבל היא כתבה שאינה מסתפקת ביומן וביקשה מכתב.
הגיע דואר מהארץ, ובבואי למלון, מפורק ממתיחות
הנאום, שכבתי לקרוא אותו, אבל צילצל הטלפון. גברת אחת, יהודייה אמריקנית, יהודית
מלמד שם, שמעה כי יש כאן ישראלים והיא מבקשת רחמים כי אקבלנה לדקות מספר. באה
והתברר כי היא ספרדייה ממוצא חברוני, אביה יליד אותה עיר קודש, בנעוריו נדד לארצות
הברית והיא כבר נולדה שם, מקצועה הוראה והיא מלמדת אנגלית והוראת האנגלית באחת
המכללות פה. אדיר חפצה היה להסתדר בארץ, אך הדבר לא נסתייע. הציעה עזרתה לכל דבר
גם לכתיבה במכונה, וטענתי לה איפה היית בקור הגדול, זאת אומרת הבוקר!
עיקרו של הדואר מהארץ - מכתב מוולטר, השומר לי
עכשיו אמונים לכתוב בכל שבוע. שוב נמשכים ומתחדשים הרהורי הלב - דיבורים על שלום
כעל עניין שיש לו סיכוי ממשי והכוונה להחזיק בחצי האי סיני, או להביא לידי פירוזו.
מניתי לעצמי שבע אשליות שנתפסו להן אנ"ש בארץ:
א) יבוא השלום;
ב) לא ניסוג מסיני;
ג) אם ניסוג אזי תוך חופש בחירה ונחזיק בחוף
ובאיים;
ד) כבי"ל יישאר באזור התעלה בלבד;
ה) כבי"ל יהיה ממונה על תפעול התעלה והבטחת
חופש השיט לכל;
ו) כבי"ל לא יובא לסיני;
ז) חצי האי סיני יפורז.
ועוד היד נטויה.
לאחר ארוחת הצהרים ביקשתי מהחברים רשות להישאר
במלון. הייתי מפורק בתכלית. חשבתי כי אכתוב יומן ולא עצרתי כוח להתחיל. סוף שחזרתי
לוועידה. סיפרו לי כי נאם פין מוֹ, הסוציאליסט הנורבגי. אמר משהו על ההסגר שהטיל
נאצר נגד ישראל אבל הרשיע אותנו במלחמה יזומה והדגיש כי הדבר בא לאחר שהכרזנו כי
בשום פנים לא נעשה זאת.
שוב שמעתי שבחים לנאומי - בין השאר גם מאיש טאי.
היו לי שיחות עם דוד - קצרות וארוכות. נוכחתי
לדעת, אמרתי לו, כי אין לנהל את מדינת ישראל בדורנו בלי תרמית ובלי הרפתקנות. אלו
הן עובדות היסטוריות שאין לשנותן. לא לי השליטה עליהן. יש לי שליטה רק על עצמי.
אין אני נוהג צידקות לגבי דידי. אני מוכן להניח כי סופה של ההיסטוריה להצדיק גם את
טכסיסי הרמייה גם את מבצעי ההרפתקנות. אני יודע רק דבר אחד, כי אני מ.ש., איני
מסוגל לאלה, ולכן אינני בא בחשבון לנהל את המדינה.
גיליתי לו את הרהורַי על שגרירות בהודו והוא
נדלק לרעיון.
ארוחת ערב אכלנו כולנו עם היעקבסונים, על פי
הזמנתם, במסעדה סיאמית משובחת. לא שפרה עלינו חוויה זו. נוכחתי לדעת כי המטבח
הסיאמי מצויות בו כל המגרעות שמָנוּ יודעי דבר במטבח ההודי ואין הוא מבורך בכל
המעלות אשר המטבח הסיני מצוין בהן.
חזרנו למלון בשעה מאוחרת. חלפה כמחצית השעה
והנה דפיקה בדלת. פתחתי. יעקבסון ניצב ובידו מברק: כשבא הביתה מצא זאת והחליט
לנסוע מייד למלון - מהלך עצום - שמא יש כאן דבר דחוף. קרעתי את המעטפה ונצנצה לי
מייד המילה אסטוריה [פרבר בקווינס, ניו יורק]. זאת אומרת מברק מללה. גופו מילותים:
"ד"ש משלושתנו". תחילה נפעמתי. האומנם כבר? אך כעבור רגע בנתי
למשובת בתי. הן היצור חי!
שכבתי לישון תוך ייסורי מחשבות על הנושא: אל מה
אני חוזר בשובי הביתה?
