יום ד', 14/11/1956  -  הודו-דלהי

 

כל הבוקר כתבתי יומן, כשאני בבדידות גמורה, לא מזהירה אלא נוגה מאוד. לא עלה בידי אלישיב לקבוע פגישה עם או טאנט - הלה טוען, וכנראה טענתו אמת, כי לא נותר רגע פנאי.

לפי העיתונים נקל היה לוועידה להגיע לעמדה משותפת בשאלת מצרים – אחדות דעות שאינה מבשרת טובות לישראל - אך לא כן בעניין הונגריה ועכשיו שקועה הוועידה ראשה ורובה בסוגיה זו.

זה כמה ימים שהציבוריות ההודית סוערת בשאלת סלחנותו של נהרו כלפי הזוועה הסובייטית בבודפשט. עוד בבומביי התהלכו הסוציאליסטים ההודים מַזֶה קצף על ראש ממשלתם. ג'יי פי שלח לנהרו מברק של הוקעה ותוכחה. היום ב"טיימס אוף אינדיה" מאמר מיוחד מאת הסופר המדיני, העורך חשבון צדק עם נהרו על השתמטויותיו מנקיטת עמדת-גינוי ברורה כלפי ברית-המועצות, תשלום מס שפתיים מצדו לדעת-הקהל ההודית והעולמית בוועידת אונסקו ושוב חזרתו לסורו בכינוס כלכותה, ולבסוף ההצבעה המפליצה של משלחת הודו בעצרת בבדידות כמעט גמורה עם הגוש הסובייטי נגד ההחלטה שדרשה פינוי הכוחות הרוסיים וסידור בחירות חופשיות. המאמר קורא לנהרו להבהיר עמדתו לחלוטין בפרלמנט, אך מאלף מאוד באיזו זהירות ודרך-ארץ הוא משמיע ביקורתו וכיצד הוא מחפש כל נימוק ללמד זכות על נהרו ולהקל עמו בדין – כגון שמועות שהגיעו, כנראה אליו בדבר התערבות כוחות מבחוץ למתן תמיכה ליסודות קונטר-רבולוציוניים בהונגריה. אבל הוא קובע כי בעניין הונגריה הפרה הודו את הנייטרליות שלה והורידה קרנה בעולם וכן הוא מציין כי גאות נחשול הביקורת בתוך הודו נגד המדיניות הרשמית בעניין זה משקפת, זו הפעם הראשונה מאז הושגה העצמאות, מחלוקת פנימית רצינית בשאלת מדיניות-חוץ. לבסוף הוא מגלה כי אותה הצבעה נפסדת היא כנראה מעשהו האישי של קרישנה מנון, שנהנה מסמכות יותר מדי רחבה להצביע על דעת עצמו.

מייד אחרי ארוחת הצהריים חזרתי ליומן. חתרתי לסיים לפחות את השבוע. 3.11-28.10, אך עד לנסיעת אלישיב לבומביי הגעתי רק לסיום יום ו' 2.11 והשבת נשארה תלושה. הפער עודנו שמונה ימים.

אצל [פרופ' שמואל] סמבורסקי [חבר משלחת ישראל לוועידת אונסק"ו בניו-דלהי] מצאתי שלושה גיליונות רצופים של "הארץ" ה' 8, ו' 9 ו-א' 11 בנובמבר – צירוף נדיר בחשיבותו. היה זה שלל רב.

בגיליון הראשון – נאומו המלא של בן גוריון בכנסת יום לפני כן, הווה אומר ביום ד' [11.7]. כותרת-משקוף לרוחב כל עמוד א': "בן גוריון: ישראל לא תסכים שכוח זר כלשהו ישוכן בתחומיה או בשטחים המוחזקים בידה'". הנאום כולו תרועת-ניצחון, שיכרון-גבורה, תחיית נפלאות-קדם, וקליעת חיצים למטרות מדיניות רחוקות ומעורפלות, תוך רמזי ברקים של העזה מדינית ילידת הרגע. "הארץ" מדגיש בפתח הדיווח את קביעתו של בן גוריון כי צה"ל לא השתלט אף על שעל אחד של שטח מצרים ואף אינו רוצה בכיבוש אדמה מצרית. המסקנה המשתמעת מקביעה זו באורח הברור והישיר ביותר היא כי חצי האי סיני אינו בכלל "שטח מצרים" או "אדמה מצרית". תוסיף לזה את ההכרזה כי לא ניתן לשום כוח זר, "ויהי שמו אשר יהיה", להיות מוצב בשטח המוחזק על-ידי ישראל - ושוב ברורה המסקנה כי אין בדעתנו לפנות את חצי האי סיני. אבל אם תצרף לחשבון את הגיחות הנועזות לקדמוניות התולדה - הפסקה הנשגבה על מעמד הר סיני החדש, שבו זיכַּנו צה"ל, וכן הפסקה המכילה את עדותו של ההיסטוריון פרוקופיוס על מלכות ישראל באי טירן, הלא הוא יותבת, "אשר נשתחרר שלשום על-ידי צה"ל" - העדות אשר הכנסת חָכְמָה מאוד משמיעתה ביוונית דווקא [ר' על בן גוריון ופרוקופיוס ב"קלע דוד", ע' 157 וב"בן גוריון" ג' (מב"ז), ע' 1223] - וכן ההכרזה כי אותו מקום-חוף שנקרא עד שלשום שרם-אלשיך "שמו עכשיו מפרץ שלמה" - וסָף כל ספק לגבי כוונותיו של ראש ממשלת ישראל, ועל כל פנים לא ייתכן שמץ ספק לגבי המשמעות שייחס הציבור לא רק לכוונותיו אלא לדבריו עצמם. המשמעות המתחייבת מתוכן הדברים, מרוחם ומצירופם היא כי חצי האי סיני שלנו הוא, כי בשום פנים איננו של מצרים, כי יש לאל ידנו להוכיח באותות ובמופתים את זכות בעלותנו ההיסטורית עליו וכי על כל פנים אין בכוונתנו לנטוש ולפנות אותו. ואם כן הדבר אזי ברור כי זכותנו על שכם ועל חברון מובהקת ועדיפה שבעתיים וכן יקשה להכחיש מי שיטען כי עתידים אנו על פי אותו ההיגיון, או היגיון דומה לו במקצת, לתבוע לנו דריסת רגל איתנה על חוף נהר פרת.

יש בנאום פסקה הקובעת ברור את אופי המבצע כמלחמת מנע, וזה לשונה: "לא נשאר כל ספק כי עניבת החנק סביבנו הולכת ומתהדקת והרודן המצרי אינו נרתע מכל דבר העלול להכריענו, ונתבענו בדחיפות לנקוט באמצעי התגוננות יעילים". גם אני בשיחתי עם בנדרנייקה בדלהי הִמשלתי את מצבנו לטבעת ברזל שנתהדקה סביב צווארנו כשחודיה המופנים פנימה ננעצים בבשרנו. אפשר היה להמשיל עוד משלים, אולי קולעים אפילו מעניבת חנק ומטבעת-חוֹדים, לתיאור מצור האימים שהיינו נתונים בו, אבל אין זה מעלה ומוריד, שכן העיקר הוא כי כל הצגת העניין, כאילו ברגע ידוע - תוך הצטרפות ריכוז הכוח בסיני עם הקמת הפיקוד המשותף, עם ניצחון כת נאצר בירדן ועם פרוץ השתוללות הדמים של פידאיין מחדש - אחזתנו חרדת מוות וגמרנו בבת אחת אומר לפרוץ את חישוק הבלהות ולקדם פני הרע - אינה אמת. בתכלית הפשטות ובאופן המובהק ביותר אינה אמת. יוזמת המבצע לא מאיתנו יצאה והיוזמה לא נבעה כלל מדאגה לביטחון ישראל. הידע זאת היסטוריון העתיד? העם היושב בציון אין לו מושג מזה.

הפסקה על חללי המערכה היא מפִסגות ביטויו של בן גוריון. ראיתי לפני את הכנסת למשמע הדברים - פני כל אחד ואחד. אבל אין בעומק הרגש ובשיא הלשון תשובה על שאלה ניצחת: איזה צורך היה להפריח סיסמאות וליצור התרשמויות כאלה כדי להשמיע את היפוכם למחרת היום; להלהיב עד לשיכרון גמור כדי לפכח אחר כך במהלומה אכזרית; לעורר תסביכי גדלות כדי להפגין מייד לאחר מכן כניעה לאיומים?

באותו גיליון, המסומן כ"הוצאה שנייה" ב-2.30 אחר חצות, ידיעה קצרה מוושינגטון כי אייזנהאור פנה לבן גוריון בתביעה לציית להחלטת או"ם ולהחזיר כוחות ישראל משטח מצרים - שטח מצרים, כמובן מאליו, לפי הגדרתו של אייזנהאור, בלי מעמד הר-סיני הראשון ובוודאי שבלי פרוקופיוס. וכן מופיעה בו בגיליון הערה של איזה סופר מדיני שכותרתה: "בן גוריון טרם השיב לבולגנין".

חלף יום - ובגיליון השני שוב משקוף לרוחב עמוד א': "בן גוריון: נחזיר כוחותינו ממצרים כשרק ייעשו הסידורים להכנסת כוח האו"ם לתעלת סואץ". זוהי הכותרת למִשדר שלאחר חצות אור ליום ו'. בגוף המשדר נאמר: "ברצון נחזיר את (!) [התיבה "את" הייתה לצנינים בעיני בן גוריון] כוחותינו ממצרים" וכו'.

סתירה א' - משוועת בתוכנה - הן לא היה רמז כלשהו לנסיגה רק לפני שלושים שעה; להיפך, כל הרמזים והדברים הברורים אמרו את ההיפך.

סתירה ב' - הן בפירוש נאמר כי צה"ל לא תפס אף שעל אחד משטח מצרים - מהיכן איפוא נוציא עכשיו את כוחותינו, אם מדובר על הוצאתם מ"שטח מצרים".

סתירה ג' - ואם תמצא לומר, לא סתירה אלא פִּרכה גמורה - מה עניין כניסת כוח או"ם לאזור התעלה לעניין יציאת צה"ל מסיני? אם כוח או"ם בא לשמור על התעלה, נניח להבטיח ניקויה וחידוש תפעולה, מניין כי ימנע החזרת הצבא המצרי לסיני? הן אליבא דאו"ם סיני הוא שטח ריבוני מצרי! אלא אם מטרת כוח או"ם היא להפריד בין כוחות מצרים וישראל - מניין שכוח או"ם יסתפק במילוי תפקיד זה אך ורק באזור התעלה ומדוע לא ינסה למלאו בתוך סיני או על גבול סיני וישראל, ובתוקף איזה היגיון בין לאומי נתנגד לזאת? הן לא נוכל לטעון כי כך הכריז ראש ממשלת ישראל בכנסת. הנה הכריז אותו ראש ממשלת ישראל יום אחד כי איי מפרץ שלמה חזרו לתחום מלכות ישראל וכעבור יומיים חזר והכריז כי הוא מוכן להוציא כוחות צה"ל משטח מצרים - קרי: מחצי אי סיני; עם האיים שלחופו - "ברצון"! ואם היה בכוונתו להפקיע האיים מכלל שטח מצרים, הרי

ראשית, כבר ניסה להפקיע מהגדרה זו את כל חצי האי ונאלץ לחזור בו,

ושנית, אם אין האיים של מצרים הריהם של ערב הסעודית ומה נענה מבחינה בין לאומית אם יבוא בעל השור ויתבע את שורו?

וכאן מעניינת מאוד ההבחנה בין נוסח ראש הממשלה במשדר לאומה ובין נוסח שר החוץ באיגרת למזכ"ל או"ם. בשנייה נאמר: "ממשלת ישראל תחזיר ברצון את כוחותיה ממצרים מייד עם השלמת סידורים מניחים את הדעת עם או"ם בנוגע לכבי"ל". אין כאן שום דיבור מפורש על אזור התעלה, והכוונה הייתה כנראה להבליע את התנאי הזה בנעימת "סידורים מניחים את הדעת עם או"ם".

איזו מהלומה הייתה הודעתו של ראש הממשלה לציבור ניתן ללמוד מהמאמר הראשי שהשכיל "הארץ" להכניס - מי יודע מתי אחר חצות - לתוך אותו הגיליון עצמו. מאלפת ביותר היא תגובתו המערכתית של העיתון על הודעה זו. הוא מגדיר אותה כוויתור "על פירות הישגינו הצבאיים" שבא בטרם השגנו "את מטרתה העיקרית של מדיניות החוץ שלנו - שלום עם מצרים ועם שאר מדינות ערב". ובכן בעל המאמר הראשי של "הארץ" השקול והמאוזן כה נסתחררה דעתו על-ידי "הישגינו הצבאיים" עד שנשתכנע כי יש לאל ידי הדיפלומטיה שלנו להכריח בכוחם את ארצות הברית או את או"ם בכללותו לאנוס את מצרים לתוך שלום עם ישראל, ולא אותה בלבד אלא את כל מדינות ערב איתה - שאם לא כן אין אנו מפנים את סיני וחלילה לכם, המעצמות ואו"ם כולו, להעז פנים כלפינו ולבוא אלינו בתביעות כלשהן. כיוון שהשלום עם מדינות ערב הוא "מטרתה העיקרית של מדיניות החוץ" של ישראל, הריהו הופך ממילא בכוח כיבוש סיני בידי צה"ל למטרה כפויה על מדיניות ארצות הברית ואין צריך לומר כי יש לאל ידה של ארצות הברית לכפות את רצונה על מצרים - הן היא הוכיחה יכולתה זו כמה פעמים בעבר, למשל בעניין העסקה הצ'כית.

פסוק אחד זה בלבד מאיר כנצנוץ של ברק את נוף-האשליות שמהווה עכשיו עולם מחשבתנו המדינית.

אם זהו שיקול דעתו של "הארץ" המפוכח והמציאותי, מה פלא אם בגיליון השלישי אני מוצא את מאיר ארגוב [יו"ר ועדת חוץ וביטחון, מפא"י] מכריז באספה מטעם המפלגה בפתח-תקווה בהחלטיות המאפיינת אותו, כי "כיום, לאחר מבצע סיני, הננו קרובים יותר לשלום של קבע מאשר לפני מבצע סיני".

באותו גיליון נאום חזק של גולדה בבית העם בת"א שבסיומו היא מנתה את מטרות מסע סיני. כנראה תדריכים רשמיים של משרד החוץ לנציגויותיו לחוד ונאומי שרת החוץ לחוד. בתדריכים נאמר בפירוש כי מטרת המבצע הייתה אך ורק לבער קיני מרצחים ולעקור את מחנות מארגני הכנופיות - זאת אומרת הצבא המצרי. לעומת זה מגלה שרת החוץ בנאום פומבי, כי נוסף לזה היו המטרות "לשבור את נאצר, לבל יוכל לאיים עלינו, להבטיח מעבר חופשי לאוניות ישראל בסואץ ובמפרץ אילת, ולגרש את הכוח המצרי מחלק של אדמת המולדת שמעולם לא היה מצרים, הלא הוא רצועת עזה".

למדתי הרבה משלושת הגיליונות האלה.

אלישיב קרא באוזני מכתב שקיבל מאביו בחיפה. המכתב כולו חדור התלהבות ממסע סיני ומפעמת בו רוח הציבור באותם ימי הגבורה והזוהר - כוננות ודריכות ועליית נשמה וששון רב. נזכרתי במשל ערבי על קוף שמצא פצירה והחל לוקק אותה ודם לשונו ניגר והוא בולעו וסבור כי הוא לוקק את הדם מהפצירה "אִילַא אַן פ'וּנִיַא ליסַאניהי וַמַאתַא" [בערבית, עד שכלתה לשונו וגווע].

לאחר שכל ניסיונותיו של אלישיב להציל משהו על תוכן הסיכום של ועידת מדינות קולומבו עלו בתוהו, ואחר הצהרים הוא נסע לבומביי ונתתי בידו צרור הגון של היומן, התחלתי אני להפוך בסוגיה זו ופתאום צלחה עלי הרוח: הן יש לי ידידים בעולם העיתונות כאן, הזוג האנגלי ג'קסון, והם לא פחות ולא יותר מנציגי רויטר, הבעל עם אשתו גם יחד – ברור כי יהיו מהראשונים לקבל את המסמך. טלפנתי וענתה לי אדריאן וכמובן היה הנוסח כבר בידם ונתן הקדוש ברוך הוא בינה בלבה להזמינני מייד לארוחת ערב והיה הדבר נוח מאוד ומקמץ זמן. נסעתי אליהם מרחק עצום ומצאתי דירה ומשרד מעורבים יחד ובתוך כל ההמולה והתקתוק תינוקת בעריסה, ראויה לפרס על בריאות פנים ושלוות נפש. קיבלתי טופס וקראתיו - ברור כי הוא מעשה ידי נהרו להתפאר, טבוע כולו בחותם סגנונו האנגלי המחוטב והמיוחד, ונוכחתי כי מבחינתנו היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, אם גם הוא נוקשה ונטרני למדי, וכן מצאתי בו פסקת סיום שיש בה הד עמום משיחתי עם בנדרנייקה, שכן היא מביעה משאלה כללית וסתמית כי כל הצדדים הנוגעים בכל בעיה שנויה במחלוקת יחתרו לשלום ולהסכם ביניהם.

חזרתי מג'קסונים למלון – פיטר ג'קסון עצמו הובילני במכוניתו כל אותה הדרך הארוכה – וארזתי בחיפזון. יעקב אבנון ליווני לנמל האוויר. "אייר פראנס" נהגה כמנהגה ואף על פי שהיה לי כרטיס של מחלקה א', תחבה אותי למחלקה התיירית – ההבדל בנוחות, בייחוד לטיסת לילה, ניכר מאוד. יצאנו ב-11.30 לטיסה של שש שעות בואכה בנגקוק, כל הדרך בניתור אחד.

במלון בדלהי ניתן לי גיליון של שבועון הנקרא The Eastern Economist מ-2 בנובמבר אשר מישהו הניח בשבילי. חלקו המדיני, זה שבתחילת הגיליון, מוקדש כולו לישראל ולענייני המזרח התיכון. המאמר הראשון, The Hounds of War, שופך עיקר חמתו על אנגליה וצרפת, אך כולו שזור ביטויים כ"תוקפנות ישראל", "התקפת ישראל על מצרים", "התוקפן הראשון" וכיו"ב. "אפשר אמת כי מצרים וארצות ערביות אחרות אחראיות בהרבה למצב זה. אף על פי כן, בין מעשים המובילים למלחמה לבין הצעד האחרון של תוקפנות יש במגילת או"ם הבחנה חיונית. "Israel is the sole original aggressor in the case". עיקרו של המאמר מכאן ואילך הוא כולו הוקעת שתי המעצמות עד להתעללות בהן, אבל תוך כדי כך צץ משפט כזה: "העובדה כי ערב הבחירות בהן עומדים להצביע שמונה (!) מיליון יהודים, הצהיר הנשיא אייזנהאור כי על ישראל להסתלק מאדמת מצרים, מוכיחה כי יש בכוחה של הדמוקרטיה להביא בימי משבר גדול לידי החלטות המושתתות על עיקרון מוסרי רם, ללא תשומת-לב למחיר האישי או המפלגתי". ולבסוף: "הפעולה המוטלת על הודו היא בעולם הרוח - ביצירת דעת קהל נגד ישראל, אנגליה וצרפת - ובכיוון זה עלינו לגלות את עמדתנו במלוא הזעם".

והנה עיתון המדבר עלינו ככה מקדיש את מאמרו השני כולו לנו. שמו: "Israel" [ישראל]. עיקרו הוא להוקיע את המשגה של נהרו באי קשירת יחסים דיפלומטיים עם ישראל ודרישת תיקון מעוות זה ללא דיחוי. המאמר פותח: "תפקידה המתפרץ של ישראל במאורעות המסוכנים של השבוע מוכרח לעורר שאלות מדאיגות על מדיניות הודו באותו חלק תבל. אף על פי שהכרנו בישראל למעשה ולהלכה, אין כיום נציג לממשלת הודו בירושלים או בתל אביב. נוכח חשיבותה המדינית של ישראל מצב זה חסר-שחר. במידת-מה הוא מסביר את האפתעה בה נתקבלה בדלהי תוקפנות ישראל כלפי מצרים. מכמה סיבות - והבלתי פחותה בהן היא כי מר קרישנה מנון בנסיעותיו המרובות לקהיר בעניין סואץ ראה לפניו רק את בעיית המדיניות המצרית - האפשרות כי תסבוכת סואץ יכולה לפרוץ כל מסגרת עקב פעולה תוקפנית מצד ישראל לקתה בהתעלמות גמורה. לאמיתו של דבר לא הייתה שום הצדקה למשרד החוץ להתעלם מיכולתה של ישראל להיטיב או להרע או לזלזל בה. תהי דעתנו על מקומה של ישראל במזרח התיכון אשר תהיה, הרי הלאומנות הערבית כולה סובבת עכשיו על ציר קיומה של ישראל. ללא כל דיחוי נוסף חיוני לנו להציב בישראל נציג בעל ותק דרוש ולו גם על-מנת שיעמוד בקשר עם השלטונות שם וידווח לדלהי". מוֹתר המאמר הוא פיתוח נוקב של הרעיון הזה, מלווה הן גילויי בקיאות מפתיעה בכבשונה של ישראל הן הכללות היסטוריות יוצאות דופן לגבי סוד התהוותה ("ישראל הובאה לעולם על-ידי אנגליה ועל קיומה סמכה יד ארצות-הברית"). הכותב מסיים בתביעה לקיים לגבי ישראל את "פאנץ' שילה" (חמשת העקרונות המהוללים של נהרו) ודורש פעולה "מהירה ונלהבת".

אמרתי לעצמי: רק פניקאר מסוגל לכתוב מאמר כזה. חשבתי אם לא הוא אשר שלח לי את המאמר. העיתון עושה רושם רציני וברור כי אישים רציניים רבים קראו את הגיליון. משונה שהופעה פובליציסטית כה מעניינת נעלמה כליל מעיני הקונסוליה שלנו בבומביי. אבל היא מראה כיצד אפשר לחנך ולהדריך את דעת הקהל בארץ זו - ולאו דווקא לפי שיטתו של בעל המאמר בכל הפרטים, אלא במהדורה מוגהת ומתוקנת לפי רוח ישראל וצרכיה.

חזרתי למחשבה המנסרת בראשי זה ימים והיא כי אילו הוקם קשדי"ף בינינו לבין הודו הייתי מוכן ומזומן בכל ההתלהבות לקבל עלי את השגרירות בדלהי לשנה או לשנתיים - והייתי מנסה להראות מה אפשר לחולל למען ישראל תוך פרק זמן זה בהודו בפרט ובאסיה בכלל. התחלתי מתאר לעצמי אותי ואת צפורה בדלהי והתיאור נתקבל מאוד על הדעת. אז ניסע יחד גם לקשמיר, גם לציילון, גם לנפאל. אַרצה במכללות ואכתוב מאמרים ואנהל שיחות ואפלס נתיבות רבות ושונות להשפעה ולהשראה. איחלץ כליל מסבכי חיי בארץ וארפא עצמי מכל תסביך. יהיה זה מפעל חלוצי כביר במדיניות ישראל - תרומה מקורית, מגובשת ומובהקת, שתהווה נכס קיים לעד. כל דאגתי הייתה רק לזקנים בחולון. אבל הייתי בטוח כי הבית שתקים צפורה יֵצֵא לו שם בסגל ובחברה ההודית של דלהי.