יום ו', 9/11/1956 - הודו-בומביי
השכם בבוקר טילפן חנן מחדרו. שמע ברדיו על החלטת ממשלתנו אמש: מוכנים להוציא את צה"ל מסיני כשאך יוקם הכוח הבין לאומי. אבן נגולה. אבן? סלע! זוהי החלטה המשנה את המצב - ואת מצבנו כאן - מן הקצה אל הקצה. אבל זוהי נסיגה מכרעת - נסיגה כפולה. אמרנו - על כל פנים עשינו כל מה שיכולנו כדי שייווצר הרושם - כי לא נזוז, והנה אנו מוכנים לסגת. אמרנו בפירוש כי לא ניתן לחייל זר לדרוך, והנה אנו מוכנים למסור את השטח לכבי"ל. נשאלת השאלה מה כורח היה לנקוט עמדה כה תקיפה ולהכריז עליה בדיבורים כה מפוצצים - ואחר כך לסגת, כאילו בבושת פנים, מחמת הלחץ. מי צדק - אני שאמרתי מראש כי אין פנינו לכיבושים או אותו הלך הרוח אשר בשמו הזהירני וולטר מלהתחייב על כך, ואשר אליו כה מיהר להסתגל בקחתו על עצמו להסביר לעולם כי סיני אינו כלל בחזקת טריטוריה מצרית. וראש הממשלה אשר רק יום לפני כן הדגיש בכנסת כי סיני לחוד ומצרים לחוד ואשר הכריז כי אותו, אי יוטבת ייקרא שמו, והוא חזר לתחום "מלכות ישראל" - איך יתרץ עכשיו את דבריו? מה מאוד עדיף היה אילו נקט מראש נוסחתי, שהייתה גם זהירה כלפי חוץ גם מספקת בהחלט להבטיח כל הדרוש לנו, והיא, כי נדרוש ערובות של ממש לבל ישוב אותו שטח לשמש בסיס של התקפה נגדנו. נוסחה זו ניתנת להתפרש אפילו כחלה על עניבת החנק ששימש אותו שטח לשיט הישראלי במפרץ אילת, ומה מאוד נִבחר היה לנו, בראותנו את הריכוז העצום נגדנו בעצרת, להימנע מהצבעה - מאשר להפגין בדידותנו העולמית על-ידי הרמת יד יחידה נגד.
הצצתי בעיתונים. ב"טיימס אוף אינדיה" ידיעה באותיות שמנות מוושינגטון המבשרת את נסיגת ישראל: "ישראל מסכימה להסתלק ממצרים – זו הכותרת. ישראל הסכימה לקבל תוכנית או"ם להקמת משטרה למערב-אסיה (איזו הגדרה!) וסילוק צבאות ישראל ממצרים" – נודע ממקורות יודעי דבר היום. לפי המקור, נמסרה החלטת ישראל לנשיא ארצות הברית [אייזנהאור] ולמזכ"ל או"ם. ובכן נענינו לארצות הברית. האומנם רק לה ולא לאיומי ברית המועצות? מה מאוד יותר מכובד יכול העניין להיות אילו השתלטה על ההלהבה העצמית מהניצחון הצבאי קצת ראיית נולד מדינית?
החברים עלו אלי לקראת הפגישה עם הפקיסטנים כשפניהם צוהלות. נתפרק המתח וסרה הדאגה. חיכינו עד בוש והפקיסטנים הבוגדנים לא הופיעו. לבסוף נתקבל מהם שדר טלפוני. יש להם התייעצות המשלחת וזו נתארכה ולכן לא תתקיים הפגישה הבוקר. ברור כי העניין בטל. מה רצו לכתחילה ומדוע חזרו בהם - נסתם חזון. ברור כי הייתה בקרבם התרוצצות ביחס אלינו ולבסוף גברו מצוקים את אראלים.
שוחחנו על התמורה המפתיעה. הייתה עיננו צרה ביוגוסלבים על תרועת הניצחון שבוודאי ישמיעו לרגל כניעת ישראל. גם ביקשתי אהדה לעצמי נוכח התקלה שאירעה לי בהישארי הֲרֵה-נאום אשר לא אוכל ללדתו.
אמש נתקבלו שוב מברקים הדוחקים עלי כי אטוס מהודו ישר לאנגליה. מברק אחד מדובקין בירושלים המבקש לפייסני - אומנם זוהי אכזריות מאין כמוה, אבל הלא עת לעשות ואנגליה דורשת אותי בכל פה. מברק אחר שוב מאותו בקשטנסקי המודיע לי כי לפי הצעת הסוכנות בירושלים הם פונים אלי ומפצירים בי וכו'. עניתי לשגרירות בלונדון וביקשתים להסביר כי לא אוכל לנטוש את אסיה בטרם אסיים שליחותי, כי לא אוכל בשום פנים לעבור ממשימה למשימה ללא כל הפוגה וכי לא יעלה על הדעת כי אבוא עכשיו לאנגליה מבלי שאבלה תחילה כמה ימים בארץ. לדובקין הברקתי: לא אכזרי אלא בלתי אפשרי.
בבואי לוועידה בישר לי חנן: היוגוסלבים אינם - סְליק! קצרה רוחם לחכות לבוקר ועוד אמש, בהיוודע להם כי שוב נחלו מפלה והתערבותם הגסה לא הועילה להכריח את בּא סווה לכנס את הלשכה מייד, הודיעו באוזני כל מי שנתקלו בו כי הם מפסיקים את השתתפותם בוועידה, אם גם אין פירושו של צעד זה פרישה גמורה. ובכן שוב 1:0 לטובתנו נגד היוגוסלבים.
בפתיחת הוועדה המדינית דיווח אשוֹק על מה שאירע אמש. היושב ראש פסק כי אין לכנס את הלשכה. לדעתו אין קיום חוקתי ללשכה הקודמת משהתכנסה הוועידה. אם מתעורר עניין דחוף, מקום הדיון בו הוא קודם כל הוועדה המוסמכת. אם הוועדה או אחת המשלחות סבורים כי יש לכנס את המליאה לישיבת חירום, עליהם לפנות בהצעה זו ליושב ראש ואז יעיין בבעיה ויחליט. פָּסק מאוד נבון וזהיר השומר מראש ליושב ראש יד חופשית לגמרי. הרי שהעניין הוחזר לוועדה וכעת מה רצון החברים?
הפקיסטני קפץ מייד למלא מקומם של היוגוסלבים ודרש דיון בכל פרשת התנהגות ישראל. מייד הגבתי ואמרתי כי לא ייתכן דיון חד צדדי, אלא אם הכוונה היא לדון בפרשת המצב במזרח התיכון - אדרבא, אנו מוכנים, ואז נגולל כל יריעת הקובלנות שיש לנו על ארצות ערב. אגב כך הגדרתי את התנהגות נאצר במספר פסוקים חריפים, שאולים מהאוצר שהכינותי לנאום שלא הושמע אמש, גם התרסתי כלפי הוועידה כולה: מדוע לא מחיתם מעולם נגד התנהגות פרועה זו? מדוע לא גיליתם שום חרדה לביטחון ישראל ולשלום האזור כאשר נשתלחו בנו כנופיות מרצחים שבוע שבוע? מדוע התעוררתם רק כשכלו כל הקצין ונזקקנו לפעולה נמרצת? אז קמו אחד אחד האינדונסי, היפני והנפאלי וטענו כי המצב נשתנה מאמש ולפנינו עכשיו רקע אחר. משנתגבש הלך רוח כזה הודיע היושב ראש כי הוא מסיר את השאלה מעל סדר היום ואיש לא פצה פה.
עברו לקשמיר ואחר כך לבעיית ברית המועצות. היפני סוֹנֶה קרא נייר ארוך כאורך יפן על עולם ומלואו ובו הצעת מסקנות לכל שאלה שעל הפרק. ניתח בפירוט מדכא ותוך מיצוי ממאיר את בעיית התמורות שחלו במשטר ברית המועצות וביחסיה עם הגרורות. מסמך זה נושא בו סימנים מובהקים של כלאיים – התרוצצות ימין ושמאל במפלגה היפנית המאוחדת ותשלומי מס של כל פלג לחברו למען הגיע לניסוח אחיד של עמדה. בכלל, מפלגה יפנית זו היא היסודית והיעילה ביותר מכל המפלגות שנועדו בבומביי ויש ביסודיות וביעילות שלה משהו מדכא ומקומם – לפי הגדרת ברקת אלה הם הפרוסים של המזרח הרחוק. הם ישבו על סדר היום של הוועידה שבעה נקיים בטרם באו הנה, שקלו וטרו, איזנו ומדדו, לכל נושא בידם נייר מוכן – ניתוח ומסקנות ונוסח החלטה, וכן הדבר בכל הוועדות. האנגלית מסורבלת ולפעמים רצחנית, ההגדרות מגושמות וצולעות, אבל לעיניך עבודת מחשבה רצינית ויחס מצפוני לכל עניין.
התחיל ויכוח צולע ועד מהרה הפך מייגע. כסה המריצני לדבר ולהכניס את העניינים למסלול, גם עוררני להציע כי לגבי בעיית המשטר בברית המועצות ובמזרח אירופה לא יתקבל בוועידה זו שום סיכום. ביקשתי רשות דיבור, וכמאמר נחמן סירקין "הצגתי את העניין על גובה עיוני" (אנידערגעשטעלט דעם עניין אַף א טיאַרעטישע הייך). פתחתי ברעיון שלא הספקתי לפַתֵח בישיבה על האגם. אמרתי כי שאלת היסוד היא כיצד תופסים את עניין החירות והשאלה מתעוררת בשני מישורים – לגבי המשטר הפנימי בכל ארץ ולגבי משטר היחסים בין ארץ לארץ. בשני המישורים הבעיה היא אחת. ביחס למשטר הפנימי: האם חירות היחיד והקיבוץ הוא מתת חסד המוענקת מלמעלה, ואזי היא ניתנת לקיצוב – להרחבה או לצמצום או גם לחיסול; או החירות היא זכות החלטית שנושאה הוא הפרט והקיבוץ, שאינה ניתנת להפקעה, אלא בחברה בת זמננו, על כל המורכב שבה, טעון השימוש בה ויסות דמוקרטי על ידי שלטון נבחר. ואשר ליחסי מדינות השאלה היא אם ברית שנוצרת בין קבוצת מדינות היא הצטרפות חופשית, בה כל אחת שומרת על חירותה להסכים על המשותף או לחלוק ואפילו לפרוש, או פירוש הברית כי כל אחת מהזטירות מוותרת מראש על חירותה לטובת הבכירה, כופפת לה את רצונה ומקבלת בכל מחלוקת את הכרעתה. שתי הבעיות נפגשו ונצטרפו לצומת אחת בהונגריה. ארץ זו תבעה מידי ברית המועצות את חירותה הלאומית והיא תבעה חירות זו כדי לחולל מהפכה במבנָה המדיני הפנימי ובמקום משטר חד-מפלגתי להנהיג בה משטר רב-מפלגתי על ידי חידוש חופש הארגון החברתי והמדיני. את שתי החירויות האלו שללה ברית המועצות והיא מדכאה אותן בכוח הזרוע ומטביעה אותן בנחלי דם. אם זהו סיכומו של תהליך התרת הרצועה המהולל בתוך ברית המועצות ובמערכת יחסיה עם בעלות בריתה הרי פירוש הדבר כי ההקלות שחלו אינן מעלות ומורידות, כי הדברים לא נשתנו ביסודם ולפנינו כמקודם משטר של שיעבוד ודיכוי והשתלטות מעצמה אדירה הכפופה עצמה לרודנות. לכן אם נבוא לחרוץ עכשו משפט על ידי החלטת-סיכום לא יהיה לנו מנוס מגזר דין שלילי חמור. אבל מסופקני אם ראוי לנו לעשות זאת. הוועידה קיבלה כבר שתי החלטות המכילות קטרוג קשה על ברית המועצות – אחת לגבי המצב במזרח אירופה ואחת לגבי איומי מוסקבה במלחמה עולמית לרגל המשבר במזרח התיכון. איני סבור כי תהיה תבונה בתוספת החלטה שלישית – סיטונית וחרצנית. מוטב להימנע מזה. אבל חשוב כי ייאמר בפרשה זו דבר בעל משקל מעל הדוכן ובמליאת הוועידה. לכן הצעתי, כי יושב ראש הוועדה המדינית בבואו להגיש מסקנותיה יצהיר כי הוועדה נתנה דעתה על בעיה זו והקדישה לה דיון מעמיק אבל מצאה כי טרם הגיעה השעה לחרוץ משפט סופי ויש עדיין לעקוב אחרי ההתפתחות בעין פקוחה. על ידי כך תשמיע הוועידה אזהרה מסוימת ואפשר תצמח מזה ברכה כלשהי.
אחרי כן סיפרו חברים כי בהיעדרי נשא נאום חשוב חבר פראג'ה, פרופסור זקן לכלכלה, שגילה כל הזמן אהדה והבנה מיוחדת כלפינו. היה זה קטרוג נוקב ומבוסס על התורה הבולשביסטית להלכה ולמעשה. הוא פתח בהצהרה כי הוא מצטרף לגמרי לניתוח שלי ולמסקנותי. כן דיבר לצ'יוּ ניֶן, שתרם תרומה חיה לוויכוח, וגם הוא אישר את גישתי. מכל שוללי הטוטליטריות הקומוניסטית הוא היה המתון ביותר.
לארוחת צהרים במלון היה לנו אורח, אמריקני ששמו בורג'ס, נספח עבודה של השגרירות בדלהי, מוצאו החברתי מ-C.I.O. [ארגון המיעוט הדינמי בתנועת האיגוד המקצועי בארצות-הברית המאוחד עכשיו עם A.F.L. בהסתדרות ארצית אחת], יצק מים כמה שנים על ידיו של ידידנו וולטר רוּטר ומוצאו מאסכולה מתקדמת ואהודה זו ניכר בו היטב. למדנו ממנו הרבה והוא חקר אותנו על הוועידה, למען ידע מה וכיצד לדווח. השכלנוהו. על יסוד כל מה ששמע במסדרונות היה מלא הערכה להצלחת המאמץ שעשינו לשנות את הלך הרוח בוועידה שהיה בתחילה קשה מאוד כלפי ישראל. שאלתיו בין השאר אילו היה סוציאליסט הודי, ההיה מחייב המשך קיומה של פראג'ה או רואה בקונגרס את המכשיר להגשמת הסוציאליזם? ענה כי זו שאלה מאוד לא קלה אך לבסוף אמר כי היה מעדיף את פראג'ה. תשובה כזו מפי אמריקני הייתה מאוד לא שגרתית.
ישנתי 10 דקות, אבל ישנתי. חיברתי מברק מפורט לארץ על הפרשה האחרונה של ההתרחשויות בוועידה. חזרתי לוועדה המדינית ומצאתיה מדיינת בנוסחי החלטות שהובאו לאישור. שני הסעיפים "שלנו" - סואץ ומערב אסיה - נוסחו כהלכה, במסגרת המגבלות הקיימות ועומדות, על-כל-פנים בהתאם למדובר. רק בהחלטה על סואץ תוקן הפסוק על ערובה בין לאומית ונאמר: מוטב (preferably) על-פי ערובה של או"ם. מילא. אבל במפתיע נפתחה הרעה מדרום. אותו ציילוני מַלְלָן קם פתע להקשות על טיוטת סואץ. הן אנו קובעים בפירוש זכות מצרים להלאים - כיצד אנו באים מניה וביה לכוף אותה לכל מיני תנאים כחופש שיט וערובות מטעם או"ם? אם זוהי זכותה הריבונית, הריהי חופשית לעשות בתעלה כראות עיניה. קמתי וביקשתי מהיושב ראש רשות להציג שאלה לציילוני. נניח כי דעתו מתקבלת ומצרים בהפעילה את זכותה מחליטה לסגור את התעלה בפני 50% של האומות, מה אז? אמר: רשותה היא. אז נשאתי נאום שלם על תעלת סואץ וחיוניותה העולמית והוקעתי את חוסר השחר שבעמדת הציילוני. היפני נשאר נאמן לנוסח שהוצע. הפקיסטני תמך בציילוני. האינדונסי ביקש להחזיר את הטיוטה לניסוחה הראשון, כפי הוגש על-ידי היפני. בין השאר לא היו שם המילים "בלי יוצא מהכלל". הודעתי כי אם מילים אלו יוצאות אצטרך לשקול את עמדתי. נאמתי שוב נאום חריף, הפעם ללא סייגים. אמרתי: היינו רשאים לבוא לוועידה זו ולהציע גינוי מפורש ונמרץ למצרים עקב ההסגר והאפליה. מותר היה לוועידה סוציאליסטית להתריע על עוולות כאלו. לא עשינו זאת מפני שהתחשבנו במעמדן המיוחד של כמה מפלגות בתוך ארצותיהן והרגישות שהן מצוּווֹת עליה. אבל מצב זה הוא מיוחד במינו ו לא נסבול אותו בלי גבול. גינוי כלפי ישראל הוא מפורש, ואילו ביקורת על הצד שכנגד תמיד מעוטפת בכל מיני עיטופים. המעט שאנו דורשים זהו ניסוח חיובי ברור המבטיח לנו זכות ראשונית. בלי זה לא יהיה לנו חלק ונחלה בהחלטה הזאת. האינדונסי נרתע. החזיר את המילים "בלי יוצא מהכלל" וכן את ערובת או"ם, אבל הציע כי ייאמר "תוך כיבוד ריבונות מצרים". הסכמתי לזה וההחלטה יצאה לבסוף בלתי מחובלת. ההרגשה הכללית של הוועדה הייתה נגד הציילוני.
נסעתי למלון לחַלף ולנסוע עם אבּי לבית-הכנסת.
עברתי על עיתוני אחר הצהרים, שלושה במספר. בכולם הכותרת הראשית – משקוף לרוחב כל העמוד הראשון - על החלטת ממשלת ישראל. הכותרת ב"'איבנינג ניוז" היא הנוחה ביותר לישראל: "החלטת ישראל מפנה דרך למשלוח כוח או"ם למצרים". "בומביי סנטינל' נוקט לשון עובדתית: "ישראל מחליטה לנטוש מצרים". "פרי פרֶס בולטין" עוקצני וארסי: "האיום הרוסי להתערב במלחמת מצרים פועל - התוקפנים נסוגים". אכן כותרת זו חלה גם על השמועות כי כל מבצע אנגליה וצרפת על סף התפוררות והן יסלקו צבאותיהן בקרוב.
מתברר כי ההודעה נמסרה לציבור בארץ על ידי בן גוריון עצמו בשידור שנתקיים אחרי חצות. לפי "איבנינג ניוז" הניסוח הוא: "ישראל מוכנה להוציא כוחותיה משטח מצרים (עכשיו כבר בלי שום הבחנה אם זה proper Egypt או לא!) מייד לאחר שתובטח כניסת כוח חירום בין לאומי לאזור התעלה" (ובכן לא לחה"א סיני - מה איפוא יהיה דינו - סתום ולא מפורש, וכל שאלותי הקודמות עומדות בעינן). סוכנות א"פ קובעת: "הכרזה זו פירושה היפוך (reversal) העמדה הישראלית הקודמת בשאלות הצבת כבי"ל וסילוק צה"ל משטח מצרים". הסוכנות חוזרת ומדגישה כי קודם לכן הודיע ב"ג כי ישראל תתנגד לכניסת כל כוח בין לאומי שהוא וכן סירב להחזיר כוחות צה"ל מחה"א סיני ומרצועת עזה.
נוסח אחר במקצת מזה שלפי העיתון נקט בן גוריון בשידורו מופיע במכתבה של גולדה להמרשילד. שם נאמר כי "ממשלת ישראל תוציא ברצון (willingly) את כוחותיה ממצרים מייד לאחר שיושלמו סידורים מניחים את הדעת עם או"ם בדבר כוח החירום הבין לאומי". פה לא נקבע הסייג בדבר אזור התעלה, אלא יש מונח גמיש "arrangements satisfactory" [סידורים מניחים את הדעת].
בן-גוריון שלח תשובה לאייזנהאור, בה אמר בין השאר: "מעולם לא נתכוונו לספח את מדבר סיני". לא, חלילה! רק דאגנו ליצור רושם כי לא רק שאנו מתכוונים לכך אלא כי הדבר מנוי וגמור איתנו.
נוסח אחר של בן גוריון מכיל מיזוג של שתי הנוסחאות הקודמות: "נוכח החלטת או"ם בדבר וכו' נוציא ברצון את כוחותינו ממצרים לאחר שיושלמו סידורים נאותים עם או"ם לגבי כניסת הכוח הבין לאומי הזה לאזור תעלת סואץ". ובכן הוא בשלו.
ב"סֶנטינֶל" מסופר מירושלים: נאומו המשודר של בן גוריון בא לאחר שתי ישיבות של ממשלת ישראל. המדינה היהודית הייתה נתונה ללחץ ממזרח וממערב כאחד לוותר על חצי אי סיני אשר כבש צבא ישראל בהתקפתו על מצרים. ביום ד' אמר ראש הממשלה לכנסת כי ישראל לא תוותר על השטח התפוס בידיה, שהוא כמעט פי שלושה משטח ישראל, אבל יסודות ישראלים מתונים שיכנעו אותו, כפי שמודיעים, לשנות את עמדתו הקודמת.
אמרתי לכסה: "בן גוריון ודאי טוען בארץ, כי לא חל שום שינוי בעמדת הממשלה:
1) הוא לא אמר בכנסת כי נחזיק בסיני ולכן הפינוי אינו סותר דבריו;
2) הוא אמר כי לא ניתן לכוח בין לאומי להיכנס לשטח שאנו מחזיקים בו, אבל אם אנו מפנים שטח הרי חדלנו להחזיק בו ואז לא אכפת לנו אם ייכנס לשם כוח בין לאומי - ושוב אין סתירה!"
בית-הכנסת שהובלתי אליו לקבלת שבת לא היה זה שעמדתי לבקר בו לפני שבוע ונבצר ממני עקב השיחה עם נשיאות פראג'ה. בית הכנסת ההוא הינו של "עמך" של בומביי ונתאסף בו אז קהל עצום, מהם שהביאו שטיחים מבתיהם ופרשו אותם ברחוב. בינתיים השתררה מתיחות ברובע המוסלמי הסמוך למקום מגורי היהודים – אשר הגיעה לשיאה דווקא היום - והגבאים חששו ליעלה המגרה של התקהלות רבת עם. צר היה לי מאוד, אך לא בידי היה לשנות משהו. בית- הכנסת שהובאתי אליו הוא של המשפחות המכובדות יותר - בניין נאה וחדש, אך ריק ברובו. כשסיימנו החלו לדבר על לבי כי אבוא מחר לבית-הכנסת "ההוא". תפילתם מתחילה בשש. ב-8.30 עלי להיות בקצה אחר של העיר. הצעתי אמרתי כי אבוא ב-7 ואשהה עד 8. חישבו ומצאו כי אבוא ל"עמידה" [שמונה-עשרה] של שחרית ואסתלק אחר קריאת התורה. ונחה דעתם. התפשרו ועמדתי להקריב את עצמי לקום ב-6, אך ברגע האחרון התברר כי ביקורי רק בבית כנסת אחד, זה של הבבלים, אינו בא בחשבון, אלא עלי לסור עוד לבית כנסת אחד, של "בני ישראל" שאם אהיה מפלה אחד מהם לטובה הרי כל קהילת בומביי מתפוררת וחוזרת לתוהו – ואז ביקשתי סליחה ומחילה וכפרה והצעתי להסתפק בתפילתי זו ופעם אבוא ואשבות בבומביי ואז אצא ידי הכל.
כשחזרתי למלון נסענו כולנו למסעדה סינית לארוחת ערב ודוד בבקיאותו המופלגת היה המנצח על הזמנת המאכלות ומייד קשר קשרי רעות ואחווה עם המלצר. המעמד היה מיועד לפרידה מדוד היוצא עוד הלילה לרנגון בענייני "סולל בונה" ותוכניות הפיתוח. בצאתנו לנסוע למלון עברה על פנינו כרכרה מלפני המבול, רתומה לסוס אחד, נכנסה בי רוח שטות ואמרתי הבה וניסע בה. נכנסנו אני ודוד ורחל [צברי], ורק התיישבנו והרכב דפק בסוסו החל טורד גשם. תחילה לא השגחנו אך המטר הלך ועז והתחלנו נרטבים כהוגן. למרבה הצרה היה הסוס איטי עד לייאוש והנסיעה נראתה כאין-סופית. הגענו רטובים מכף רגל ועד ראש ובכניסתנו למלון היינו מגוחכים במראה בגדינו.
עייפות, עייפות, עייפות! דוד יצא בלילה וכשנפרדנו על מנת להיפגש בבנגקוק אמרתי לו: "מה טוב עשיתי שלא שלחתי אותו מברק של שנינו לבן גוריון. אילו נשלח, אני בטוח כי בן גוריון היה מגולל עלי מקצת האחריות לנסיגה. די היה אילו אמר באוזני נחמיה [ארגוב]: 'סוף סוף גם ממשה נתקבל מברק בכיוון זהי. הדבר היה מתפשט כאש קוצים בארץ ובייחוד בצה"ל. למה לי זה? יהא הוא לבדו אחראי לרתיעה כשם שהיה אחראי לתפיסת המרובה".
