יום ה', 8/11/1956 - הודו-בומביי
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ה', 8/11/1956 - הודו-בומביי

 

 

יום ה', 8/11/1956  -  הודו-בומביי

 

השכם בבוקר קראתי לדוד וניסיתי להשפיע עליו כי לא נשלח את המברק שחיברתי. העבודה בקונסוליה מתנהלת בכבדות מחוסר כוח אדם. אבי ו[עוזרו] אבינועם [אדר] כורעים תחת הנטל, התרתי להם לגייס לעזרה אנשים מבחוץ ואף על פי כן הפיענוח והצִפנוּת מתאחרים מאוד. מברק זה שחיברנו לא יצא לפני הלילה. מתי יגיע ומתי יפוענח שם? הרושם שלנו הוא כי העומס בקרייה עצום וגם שם חלים איחורים. בינתיים כאן הזמן קצר, הוועידה תסתיים בשבת, אין שהות לבן גוריון לענות כדי שניעזר בעוד מועד. מאחורי כל אלה נתעורר מחדש וביתר שאת אי-רצוני להתערב אף כלשהו במהלך העניינים, לא לשית עצות ללא ביקשוני, לא לנסות להשפיע כשבהחלט סולקתי לבל אוכל להשפיע. דוד שאל: "הקראת את העיתונים?" לא, טרם קראתי. ב"טיימס אוף אינדיה" דיווח נרחב על הנאום בכנסת. בן גוריון הכריז כי שביתת-הנשק עם מצרים מתה ולא תקום לתחייה. ישראל לא תסכים בשום פנים להצבת כל כוח זר - אחת היא כיצד יכונה - על אדמת ישראל או בשטחים התפוסים בידי ישראל. הדוָוח מפרש: זאת אומרת שום כוח או"ם בסיני או בעזה. להלן כמה נקודות תוכניתיות: נכונותנו לשלום, שמירה על הסכמי שביתת-הנשק עם מדינות אחרות על יסוד הדדיות ועוד. ולבסוף סקירה נלהבת על מהלך הקרבות והדגשה כי צה"ל לא התקיף את שטחה של מצרים עצמה (Egypt proper), אלא המבצע הצטמצם בתחום חצי האי סיני. ושוב מפרש הדוָוח: משתמע מזה כי בעיני ישראל אין חצי האי המדברי מהווה חלק בלתי-נפרד משטח מצרים; כן יש להבין כי ישראל דוחה את הדרישה להחזיר כוחותיה לקו הגבול הקודם. הדוָוח מתאר: הכנסת על יציעיה המלאים עד אפס מקום נשארה דמומה (hushed). הכותרות הן: "Israel against placing U.N. Troops in Sinai – no withdrawal of own forces to old border".

בינתיים סדר היום כסדרו. אבּי בא עם הודי דגול, נשיא מפלגת הקונגרס במדינת בומביי, אף הוא שמו פאטיל. היה בארץ ונפגשנו. הוא מותח ביקורת על קו נהרו כלפינו אך נזהר מאוד בכבודו של נהרו ומקבל חובת המשמעת המדינית לסמכותו בלי כל סייג. עם זה עושה רושם של בעל איש משקל ועצמאי בדעותיו. הוא יוצא היום לכלכותה, לכנס המועצה הגדולה של הקונגרס, המתקיימת אחת לשנה ומספר חבריה כ-700. ועידת הקונגרס מתכנסת אחת לשנתיים ומספר ציריה כ-6,000. על סדר יומה של המועצה הפעם כמה שאלות חשובות של מדיניות פנים, בייחוד במישור בעיות המשק, אך ברור כי מרכז הכובד יועתק ממילא לצד בעיות החוץ ואישיותו של נהרו תשלוט בוועידה ללא מצרים. הסברתי לו את המצב לפי ראייתנו והבטיח לשוחח עם נהרו.

כנס זה בכלכותה יימשך שלושה ימים: 10,9 ו-11 בחודש. ב-12 מתחילה בדלהי ועידת מעצמות קולומבו (שוב ושוב: כיצד עובד נהרו! - לא פחות מאיתנו). המסקנה היא כי אין כל שהות לראות את נהרו לפני הוועידה בדלהי. הן לא ארדוף אחריו לכלכותה, לא רק משום שלא אוכל לנטוש את חזית הוועידה בבומביי, אלא מניין הביטחון כי יוכל להתפנות בשבילי בכלכותה בעיצומו של כנס גדוש כזה, שהוא האחראי למהלכו מראשיתו עד סופו?

עוד אורח הודי שבא ליהנות מ"שעת הפנאי" שלפני ישיבות הוועידה, והוא אחד מידידינו המסורים כאן, מרצה לכלכלה ומומחה בקואופרציה. אשר מאוד חשקה נפשו להיות מוזמן על-ידי בית-ספר קפלן למחזור הרצאות בירושלים.

בטרם אצא לוועידה טילפנו לי מהקונסוליה כי נתקבל מברק ישיר מירושלים על הנאום בכנסת. הסתכנתי באיחור לוועידה ונסעתי לקונסוליה. ראיתי כי זהו מסמך חשוב שנוכל להסתמך עליו כאן והכתבתי נוסחו באנגלית של בני אדם למען יהא נוח לשימוש. המברק מכיל שבע נקודות. כמה מהן משפרות בהחלט את הרושם שנתקבל מהסיכום בעיתונות - גם מבחינת הוקעת מעללי נאצר והסברת הרקע שהביא לידי מבצע סיני, גם על-ידי הגדרה יותר סבירה של עמדתנו כיום. מזדקר כקוץ הסעיף האומר: "בשום פנים לא תסכים ישראל להצבת כוחות זרים כלשהם, אחת היא מה שם ייקרא להם,על אדמתה או באחד השטחים התפוסים בידיה". לעומת זאת אין במסגרת שבעת הסעיפים האלה דבר וחצי דבר על סירוב לפנות שטחים ולהחזיר את הכוחות ובוודאי שאין כאן שום הכרזה כי האיים או שטח כבוש אחר הם שלנו. השמטה זו - או פשוט היעדרם של דיבורים כאלה - יש בהם הקלה רבה.

לעומת זה נתקבל מברק המכיל את נוסח השדר ששלח בן גוריון למסדר צה"ל בטירן. כאן מוכרז כי באי זה נתקיימה פעם מדינה יהודית עצמאית - עד המאה השישית לספירה הנוצרית - והנה עכשיו הפך האי שוב לנחלת מלכות ישראל. בן גוריון כהיסטוריון העביר אותו על דעתו כמדינאי.

הגעתי לוועידה, היושבת היום כמליאה לקבלת החלטות, ממש ברגע האחרון. רק ישבתי נקראתי על ידי היושב ראש להגיש לוועידה את ההצעה בדבר חברות באו"ם. עשיתי את המלאכה חדה וחלקה. דגלתי בזכותה של כל מדינה עצמאית המצהירה נאמנות למגילה להתקבל לארגון הבין לאומי מבלי שתהא נתונה לשיגיונות של פסילה מצד איזו מעצמה אדירה או לאיזה צירוף מלאכותי שהוא עם מועמדה אחרת, אלא כל מדינה ומדינה תתקבל בתוקף זכותה העצמית. לשם כך מתחייב תיקון המגילה, אשר יבטל את זכות הווטו לגבי קבלת חברים חדשים. הדגשתי במיוחד את זכותה המקופחת של יפן - ארץ שעברה עליה תמורה פנימית כה עמוקה לאחר המלחמה העולמית האחרונה; אשר נודעת לה חשיבות כלכלית וחברתית כה מרובה במזרח הרחוק, באסיה ובעולם; אשר הדמוקרטיה מעמיקה בה את שורשיה בנשמת העם משנה לשנה; אשר מפלגה סוציאליסטית גדולה עומדת בה על סף השלטון. כן עמדתי על הקלקלה הבין לאומית שבאי הכרת זכותה של סין למקום המיועד לה באו"ם ובקרב החברים הקבועים של מועצת הביטחון וטענתי כי היעדרה מהארגון הבין לאומי גורם רק מתיחויות ומשברים מיותרים בתכלית.

קפץ סיני מהונג-קונג, נציג מפלגת עבודה שם המשתתף בוועידה כאורח, והתריס כנגד סין הקומוניסטית בשל משטר הרודנות והדיכוי שהיא מקיימת. חזרתי לדוכן וטענתי כי אין חוק באו"ם התולה זכות מדינה להתקבל בטיב משטרה הפנימי. ייתכן כי יש היגיון בדבריו אבל אז יש לנקוט אותו לגבי אחרים ופירוש שהדבר יהיה פירוק או"ם. אפשר להצטער על כי ארץ עצומה כסין מתנהלת כפי שהיא מתנהלת, אך זוהי עובדה שאין לשנותה ובמצב הנתון מוטב כי ארץ כזו תהא בפנים ולא בחוץ.

 

הוספתי כי כנציג ישראלי אין לי ללמד זכות יתירה על סין מבחינת יחסיה עם ישראל. אם כיום אין קיימים קשרים דיפלומטיים בין סין לבין ישראל, לא ישראל היא החייבת בזה. אבל עלי לדון על העניינים מבחינה בינלאומית רחבה ומדינת ישראל חייבה תמיד הכרת זכותה של פקין אחת היא מה יחסה של זו לישראל.

כך עלה בחלקי להופיע כמליץ יושר למעצמה הקומוניסטית הגדולה ביותר - האויבת לישראל ומאיימת על עצמאותן של ארצות כה רבות באסיה. קיבלתי על עצמי את התפקיד, לכשהוצע לי, כדי לאזן את מעמדנו בוועידה, להפקיע את משלחתנו מבדידותה המוסרית, להרים את קרננו על-ידי הפגנת השתתפות אחראית בפעולתו הכללית של הארגון.

אחרי הופעתי השנייה נתקבל הסעיף פה אחד.

נתקבל מברק-תדריך ממשרד החוץ. הגיע עוד שלשום אך היה משובש ורק הבוקר נתפענח כתיקונו. עיקרו הוא כי יש להסכים להחזקת כבי"ל באזור התעלה אך אין שום יסוד להציבו בחצי אי סיני.

שוב הוכחה כי מנוי וגמור עמנו להחזיק בחצי האי לצמיתות. שכן מה פירוש שלילת מעמדו של כבי"ל שם? הן אין אנו מתכוננים להציע החזרת הצבא המצרי לסיני. לעומת זה לא יעלה על הדעת כי חצי האי יישאר ריק מכל חיל משמר. תמיד שללנו את ההצעות של יצירת אזורים מפורזים או שטחי הפקר חדשים משום שהם מוכרחים ליהפך למרכזי כנופיות פרועות ולהוות סכנה ממארת לביטחון. סיני ריק - מי ישלוט עליו? הייבצר מנאצר להשריץ בו מחדש את חבורות הפידאיין? אבל גם אם נחזיק אנחנו בסיני, הנוכל למנוע "השרצה" כזאת? אמרתי לכסה: "איך נחזיק במדבר העצום הזה? שוב כנופיות ומארבים וניקוז רב של דם וממון. מדוע לא יסתפק בן-גוריון במחיצת כוחו הצבאי ועוזו המדיני של נאצר, בהפגנה ניצחת של יכולתנו להכריע את מצרים במערכה ישירה, בהחזקת רצועת עזה - על כל הצרות והפורענויות שתהיינה שם - ויפנה את סיני, כדי להימנע מלקומם נגד ישראל את העולם כולו ובראש ובראשונה את ארצות הברית, כדי לא להסתכן באיומי ברית המועצות, כדי לא להיכנס למשבר כספי אשר אין לראות מוצא ממנו?"

כשחזרנו למלון לארוחת הצהרים קראתי לחברים את הסיכום המוסמך של נאום בן גוריון והצעתי כי נדאג לפרסומו בעיתונות כאן. התייעצנו שוב על פגישתי עם ראשי ברית קולומבו. הנטייה הכללית הייתה הפעם נגד יוזמה זו, יען איך נצדיק כלפי חסידי או"ם אלה את התנגדותנו לכוח בין לאומי? הניסיון בוועידה הוכיח כי התנגדות לכבי"ל פירושה בשביל מדינאי אסיה הפקרת המרחב להתערבות ישירה של ברית המועצות וארצות הברית, זאת אומרת העמדת העולם על סף מלחמה ולכל הפחות הנחלת כיבושים לאימפריאליזם.

מברק מרוזטי ההופך שוב את הקערה על פיה. המשלחת לא תבוא - עלי ועל דוד כל מכשלת בנגקוק. אין מילה על צירופה של רחל צברי - חברת כנסת, אישה, נמצאת ממילא כאן, השתתפה כבר בכנס האיגוד, תוסיף עוד מישהו לוועדות ואולי להופעה. הברקתי שוב.

הלכתי לישיבת אחר הצהרים של הוועדה המדינית בלב מלא חרדה לתגובת החברים על הנאום בכנסת העלולה להעלות את שאלתנו מחדש על סדר היום. נרגעתי בהציג היושב ראש אשוֹק מיטא לבירור את סעיף קשמיר - לשם מתן סיפוק לפקיסטני סאגר. הלה הרצה את כל השתלשלות הפרשה מבחינת עמדתה ומעמדה של המפלגה הסוציאליסטית הפקיסטנית. הפעם - שלא כמו לגבי התנפלויותיו עלינו - הייתה משנתו ברורה ודיבורו עצור ומתון. העובדות עצמן נוקבות. קשמיר היא בעלת רוב מוסלמי של 85%. מרביתה כלולה בהודו משום שבשלב ההתהוות ביקש המהראג'ה ההינדוסי את חסותה של ממשלת דלהי. הוא מעולם לא נשאל. המפלגה דוגלת במשאל עם, לקיום זכות ההגדרה העצמית. המפלגה חשודה בכלל בגיס חמישי בתוך פקיסטן, שכן לפני החלוקה היא היוותה חלק מהמפלגה הסוציאליסטית הכלל-הודית ויחד עם כל המפלגה התנגדו החברים הפקיסטנים לחלוקה. כאשר נתחלקה הארץ ופקיסטן העצמאית הפכה עובדה, היה זה צו-חיים לסניף הפקיסטני של המפלגה להכריז על עצמו כמפלגה פקיסטנית נפרדת ועצמאית ולהציג את המפלגה כנושאת הפטריוטיזם הפקיסטני. המבחן המכריע של פטריוטיזם בפקיסטן הוא העמדה בשאלת קשמיר, אשר היא הבוערת. חברי פראג'ה מוכרחים להבין לנפש חבריהם בפקיסטן ולסייע בנקיטת עמדה בוועידה שתאפשר למפלגה הפקיסטנית לשאת פניה כלפי הציבוריות של ארצה - להתקיים ולא להיחנק. בעיית קשמיר כשלעצמה היא שורש פורה רוש ולענה וחובה סוציאליסטית היא להציע על דעת כל הנוגעים בדבר פיתרון צודק.

כאן סקר סאגר את הניסיונות שנעשו בכיוון זה מצד הוועידה. ציר סיפורו בפרק זה הייתה התנהגותו של נהרו. היה זה לקח מאלף ביותר בשבילי באשר הוּכחה דו-פרצופיותו של ההודי הגדול וכישרונו לשכוח את הבטחותיו ולהתכחש להן - "אינני זוכר כי הבטחתי", או "כנראה לא הובנו דברי לאשורם" וכיוצא באלה. המדובר היה בהחלטת הלשכה לשלוח לקשמיר משני הצדדים ועדת בירור של שלושה. קשמיר הפקיסטנית הסכימה לתת לוועדה כניסה ואילו קשמיר ההודית סירבה. בה סווה דיבר עם נהרו ברנגון וזה הבטיח לתת הוראה להרשות. כשבא נהרו לדלהי לא נתן שום הוראה. כשבא אליו סאגר לקבול, טען כי לא הבטיח. כשהוציא מפיו סאגר אחרי עמל רב הבטחה חדשה להרשות, שוב לא קיים. כשנשלח אליו בעניין זה מכתב ממזכירות הוועידה נתקבלה תשובה מלשכת ראש הממשלה של הודו כי מר סאגר לא הבין כנראה את דברי מר נהרו כהלכה. הכל בדיוק כפי שאירע להבטחה שנתן נהרו לאו נו בקולומבו בדבר קשדי"ף עם ישראל.

הסיפור מאוד לא נעם לחיכָּם של חברי "פראג'ה". הם מבקשים בכלל להשתמט מבירור בשאלת קשמיר, יען גם להם שיקול של שמירת מעמדם כמפלגה פטריוטית, ועם כל הטענות והתרעומות שבלבם על נהרו אין הם ששים להוקעת הפכפכנותו ברבים. רק חצוף כנאט פאי מעיז לאמר עליו בכל שיחה כי הוא "dishonest" [לא ישר, נוכל].

פּרֶם בּאסין ענה לסאגר כמדינאי מאוד מפולפל. הוא פקד על פקיסטן את עוון מלחמת הדמים שלה בהודו ב-1947, אשר היא שדחפה את מהראג'ה לבקש חסות דלהי. הוא טען נגד ממשלת הודו על שום מה הביאה העניין לאו"ם ותקעה אותו שם ללא תזוזה וללא מוצא. מה היה טעם אותה פנייה לאו"ם? הודו הותקפה והייתה חייבת להתגונן והעניין נגמר כפי שנגמר. כי אחרי הכל מהו או"ם אם לא צירוף מעצמות הדנות על כל עניין לפי טובת הנאתן ממנו. שמענו כאן מפי נציג הודי, בעניין שהוא נוגע בו, גישה אחרת לגמרי לעניין סמכותו המוסרית של או"ם מזו המוּטפת לנו. לגופו של עניין קשמיר עכשו נקט האיש היקר בסין בתכסיסי אשהיה וטשטוש, למורת רוחם הרבה של סאגר וחבריו. היה כל הסיכוי כי ויכוח זה יימשך ויסתבך תוך עקרות גמורה.

פתאום קם היוגוסלבי והרים יד ואשוק נתן לו מייד את רשות הדיבור. היה זה חברו של בקריץ' - טיפוס מובהק של צֶ'קיסט [צֶ'קַ"ה - ר"ת של "הוועדה המיוחדת" - הבולשת הסובייטית בראשיתה], שואף דמנו, זה שדיבר עם חנן על היעדר זכות קיום לישראל, ביטוי שהופיע אחר כך באיגרת בולגנין והעלה בראשינו כל מיני מחשבות על שליחותם של שני היוגוסלבים בוועידה. חשבתי מה עניין שמיטה אצל הר סיני - מה יש לבריון זה להגיד בעניין קשמיר - אך התברר כי כוונתו באמת להר סיני. הוא קם כשמראהו כעוף דורס העט על טרפו. מהמילים הראשונות היה ברור אנה פניו מועדות ומיהו הטרף. הוא קם כשבידיו עיתון של אחר הצהרים. טרם ראיתיו ואמרתי לעצמי מי יודע מה שם. פתח ואמר, כשפניו מתוחים וכולו רותח בפנים, כי החברים ודאי שמו לב כי המשלחת היוגוסלבית המעיטה מאוד בימים האחרונים להשתתף בדיוני הוועידה וועדותיה. הדבר בא משום האכזבה המרה שהייתה להם מאופן הנהלת העניינים. הוועידה נהגה לפנים מכל שורת הדין כלפי חבר שנמצא חייב בעבירה בינלאומית חמורה ביותר. כוונתו לתוקפנותה הברורה של ישראל ולסלחנות המדהימה שגילתה הוועידה כלפיה. בהתנהגותה זו עירערה הוועידה חמורות את היסוד המוסרי שעליו היא ניצבת כארגון סוציאליסטי. אך הנה אירע דבר חדש - חמור ביותר. כאן קרא מהעיתון כי נערכה הצבעה באו"ם על החלטה לדרוש מישראל נסיגה מהשטחים שכבשה. 65 מדינות הצביעו בעד ההחלטה. ישראל לבדה הצביעה נגד. אין הוועידה יכולה לעבור בשתיקה על התנהגות כזו מצד חבר שלה. על הוועידה להוקיע זאת בלשון החריפה ביותר ולעשות זאת ללא כל דיחוי. ישב והיה חיוור כסיד והתנשף כמו אחרי מאמץ גופני עליון.

מייד ביקשתי רשות הדיבור. פני כל החברים לבשו קדרות עמוקה והאווירה נעשתה דחוסה ומחניקה. אמרתי כי שורר בוועידה נוהל משונה ביותר המאפשר לאורח להתערב ולהפריע למהלך עבודתה התקין. הוועידה תצטרך לתת דעתה על תקלה זו ולטכס עצה כיצד למנוע התערבויות בלתי מוסמכות כאלו. במיוחד לא ברור לי איזו תפקיד ממלאת כאן המשלחת היוגוסלבית בשיסוי שהיא מנהלת נגד ישראל. לגופו של עניין אמרתי כי יש להבחין כל ההבחנות בין מפלגות לבין ממשלות. כאן יושבות מפלגות. באו"ם יושבות ממשלות. ישראל הצביעה כפי שהצביעה - זכותה המלאה היא. נוצר רוב גדול נגדה. עניינה של ממשלת ישראל הוא להיות אחראית לעמדתה ולשאת בתוצאות. עצם העובדה כי כל המדינות שהצביעו, פרט לישראל, הצביעו בעד הדרישה אינה מוכרחה להכריע מבחינה מוסרית. בשביל כל המדינות זהו עניין של עיקרון מופשט בעוד שבשביל ישראל זוהי עניין של חיים ומוות. גם לא ברור לי מה בעצם מציע החבר היוגוסלבי? לדרוש מישראל כי תיסוג? הדבר כבר נעשה בהחלטה קודמת וממשלת ישראל יודעת עכשיו היטב את עמדת הוועידה. אין כל היגיון לקבל החלטה שתחזור על מה שכבר הוחלט.

שוב קם היוגוסלבי. כל מעמדה המוסרי של הוועידה - נאמנותה לעצמה - עומדים כאן במבחן מכריע. נכון כי יש להבחין בין מפלגות לבין ממשלות. אבל מפא"י היא בראש ממשלת ישראל. ומי מיצג כאן את מפא"י? משה שרת. כל העולם יודע מיהו. ידוע מעמדו במפא"י וידוע מעמד מפא"י בממשלה. עליו כידיד נאמן להזהיר את הוועידה בפני הרושם שתעשה שתיקתה לעת כזאת. הדבר יהיה בעוכריה ויקבע גורלה כארגון סוציאליסטי. על כל פנים בשם המשלחת היוגוסלבית עליו להודיע כי אם לא תגיב הוועידה מייד ובכל החריפות על המצב שנוצר, לא תוכל המשלחת להמשיך השתתפותה בדיוני הוועידה.

היה נדמה כי קודם כל יקום מישהו ויהדוף את האיום ויאמר לאורח מחוצף זה כיצד מותר לו לדבר וכיצד אסור. אבל חלילה! איש לא קם ולא אמר דבר ממין זה. תחת זאת שאל היושב ראש: מה דעת החברים - היש לכנס את הלשכה? הציילוני הצעיר,  שנתגלה כבר כמה פעמים כקופץ בראש וכרחוק מידידות לישראל נענה מייד ואמר: כן, תתכנס הלשכה מייד. האינדונסי הציע ישיבה סגורה של מליאת הוועידה. המאלאי בעד כינוס הלשכה. כן היפני. היושב ראש פסק כי הלשכה תתכנס הערב ב-10. חברַי הנרגשים ניגשו מייד לאשוֹק מיטא וקבעו לי פגישה איתו ב-9.

במהלך הדיון העצבני והמרוגז הזה חלף בראשי הרהור שמא אציין כי לפנינו רק עובדה של הצבעה בעצרת, בה כל אומה חופשית לנקוט עמדתה, אך אין לאיש מאיתנו, אף לא לי, מושג כלשהו אלו מסקנות תסיק ממשלתי מהמצב שנוצר. לא עשיתי זאת משני טעמים: אמרתי לעצמי מי יודע מה תהיה מסקנתה הסופית של הממשלה - אפשר תחליט ללכת בקרי; אבל גם לא חשבתי כי זוהי השעה לאמור דברי פיוס ולהופיע כמצטדק יתר על המידה.

חזרנו למלון המומי הפורענות החדשה ומלאי זעם על הבריונות היוגוסלבית. היה ברור כי עלי להתכונן כהוגן לישיבת הערב ולערוך מחדש התקפה חריפה ביותר על נאצר ועל כל הסוככים עליו ולתבוע עלבון ישראל מידי אותו מוסר סוציאליסטי אשר בו דגל הפורע היוגוסלבי. סבלתי נוראות מדרבוני החברים שנתכוונו בוודאי לטובה אך הטרידו עלי את עולמי על ידי עצות ותדרוכים. דוד הבין קצת לנפשי והתחנן כי אישן קצת. שכבתי אך כעבור 10 דקות נכנס המשרת עם הכביסה. אבּי שלח לי נאום שנשא אבא [אבן] במועצת-הביטחון והסתייעתי בחומר העובדתי שבו. עשיתי רשימות למשא גדול.

פתאום טלפון: הרי לֶוַיין מבוסטון ב[מלון] "תג' מחאל" [מָהַל]. חשבתי - ידידי החביב, הן התראינו בטוקיו, אומנם אתה ורעייתך לי כולכם מחמדים, אך הניחו לי עכשיו. ואף אומנם גיליתי עצבנות בתגובתי. הוא בשלו: "we must get together", "אנו נוסעים לארץ, רצוני לדעת" וכו'. איך שהוא הסתדרתי איתו.

ב-9 נסעתי לוועידה. אשוֹק התנצל. עליו להיוועד עכשיו עם היושב ראש ועם עוד כמה חברים. הם מנסים לסדר את העניין בלי לפגוע ב"שני הצדדים". הכוונה, כמובן, לא לישראל ולמצרים אלא למפא"י ולמשלחת היוגוסלבית. מובן מאליו כי הנחתי לו. באולם למטה התקיימה בינתיים הרצאתו של ג'יי פי. נכנסתי וישבתי להקשיב. היה תענוג רוחני מיוחד. דיבר במיושב, בנחת, קול נפשי, תנועות יד אצילות, דיבור קולח, אנגלית נפלאה בפשטותה ובחיטובה, שיא של מחשבה וביטוי, תרבות אנושית עמוקה ותוכן של אידיאליזם מרקיע שחקים ואינו יודע מעצור וגבול בכמיהתו לתיקון עולם במלכות רוח האדם. הוא דורש, לא פחות ולא יותר, הגשמת הסוציאליזם על-ידי שינוי אורח חייו של כל אחד ואחד, מייד ולמעשה, בכוח הרצון והאמונה וההכרה הצלולה, מאמץ לתיקון האופי ולהשתחררות משגרה, ולעקירת מניעי הבצע והטינה וההתחרות מהנפש - מין תורת א. ד. גורדון והקבוצות הראשונות בארץ, אבל תוך העזה להקיף את כל תת-יבשת הודו על מאות מיליוני תושביה, על-ידי פנייה ישירה למצפונם ולמוסָרם, מתוך התעלמות גמורה מהמדינה ועל-מנת לעשות את קיומה למיותר. אגב נגיעה במדווי זמננו הייתה בדבריו מזכרת עוון לסוציאליזם הצרפתי, אך הוא נזהר מלפקוד לרעה גם את ישראל. לעומת זה כשהוא דיבר על האפשרויות הממשיות של אורח חיים סוציאליסטי (socialist way of life) לאלתר, כה נתבקשה הסתמכות על הקבוצה הישראלית, אבל היא לא באה, והיה ברור כי שתי ההשמטות כאחד מחושבות היטב. היה ויכוח אחרי ההרצאה והוא ענה לכל אחד ארוכות ואחד החברים שאל אם אין בכוונתי לומר משהו ועניתי בשלילה. אם הוא לא הזכיר את ישראל, לא לי לעשות זאת. ועוד דבר. לפני ארבע שנים ברנגון הוזמנתי לשבת ראש בהרצאתו של ג'יי פי. הפעם נפסלתי והוזמן אחד האינדונסים.

באמצע הוויכוח ניגש אלי המזכיר ויונו: אין ישיבת לשכה. הוועדה המדינית חוזרת ומתכנסת מחר ב-10 בבוקר. בינתיים, לאחר כמה ניסיונות שהייתה בהם שהייה ופהייה, ניגש אחד מהמשלחת הפקיסטנית והציע ברורות כי ניפגש לשיחה. הזמנתים למחר בבוקר ב-8.30. הם יבוא שישה ואנו נהיה ארבעה. מעניין.

חזרנו למלון ועלינו למעוני המרווח ושתינו כולנו תה. הושגה הפוגה ונראה איך ייפול דבר מחר. על כל פנים איננו מופקרים לתעלולי-שנאה. בּא סווה עמד כנראה בפרץ וחשוב כי היה הדבר לאחר התייעצות עם אחרים. הם אינם מעוניינים להביא את הוועידה עד משבר. משמע כי אנו יושבים כאן איתן ואין רוצים להפסיד את מפא"י.

התייעצתי עם חברים על שני נאומים פומביים שלפני: בשבת בבוקר בכינוס של סטודנטים באחת המכללות וביום א' אחר-הצהרים בעצרת עם לנעילת הוועידה. לאחר ההצבעה באו"ם חלה שוב החמרה חריפה במעמדנו, אך דווקא משום זה אין לערוק מהחזית. על כל פנים כך גזרו החברים.

טלפון מאלישיב מדלהי. הוא הגיע לוועידת אונסק"ו לאחר שכבר ערכו לנו מרחץ, בייחוד ההודים. באותו מחזור לא נשמע עדיין קולם של הערבים. אבל היום נאם המצרי ולא הזכיר את ישראל אף במילה אחת. אלישיב רשום לדיבור אך אם לא תבוא התגרות ערבית יוותר.

חנן בר-אוֹן טילפן מה שקלט ברדיו. הערב מתכנסת הממשלה בארץ לישיבת חירום. גולדה שיצאה כבר לעצרת הוחזרה מפריס לארץ. היו התפרעויות חדשות של פידאיין שפעלו משטח ירדן. התדון הישיבה על פעולה צבאית חדשה? או על המצב שנוצר עם ההצבעה באו"ם?

ב-1 בלילה מפי אבּי: קול ישראל הודיע כי הלילה יהיה שוב שידור של ראש הממשלה. אייזנהאור פנה לבן-גוריון באיגרת דחופה, בה הוא דורש להחזיר את כוחות צה"ל לקווים הקודמים. נשלחה תשובה לבולגנין, אך לא נמסר תוכנה. אחרון אחרון מחריד: אסף שמחוני נעדר. יצא במטוס "פייפר" מאילת צפונה ולא הגיע. יש חשש כי המטוס נפל בשטח ירדן.

ידיעות נוספות בעיתוני אחר הצהריים: בהצבעה [באו"ם] שבה ישבה ישראל בדד בהצבעתה השלילית נמנעו עשר מדינות: אנגליה, אוסטרליה, בלגיה, צרפת, לאוס(!), לוכסמבורג, הולנד, ניו-זילנד, פורטוגל ודרום אפריקה. כן הוצבע סופית על הקמת כבי"ל והדבר נתקבל ברוב של 64 קולות וללא כל התנגדות. כאן נמנעו 12 - כל הגוש הסובייטי, מצרים, ישראל ודרום אפריקה.

בעיתונות ידיעות, אולי מפורכסות במקצת, על התפשטות המרד במפלגה השמרנית נגד מדיניותו של אידן. הסכמתו להפסקת אש באה עקב לחץ פנימי בממשלה ובמפלגה. אות גלוי ראשון למרי הייתה התפטרותו של סגן שר-החוץ [אנתוני] נאטינג עוד בשבוע שעבר. עכשיו התפטר גם וויליאם קלארק, יועצו של אידן ליחסי ציבור. הישיבה של הקבינט הבריטי שבסופה הוחלט על הפסקת האש ארכה ארבע שעות והייתה הסוערת ביותר תוך כל תקופת כהונתו של אידן כראש ממשלה.

 

העתקת קישור