יום א', 4/11/1956  -  הודו-בומביי

 

בעיתונות גילוי מסוים של הגינות. "טיימס אוף אינדיה", שנתן אתמול דו"ח מכווץ ביותר ממסיבת העיתונאים שלי, חזר וכלל היום, בגיליון יום א', טור ארך על אותה מסיבה, אגב הערות ממשיות על הופעתי, לגמרי לא בלתי-אוהדות.

נתקיימה אתמול, בשבת, ישיבת חירום של בית הנבחרים הבריטי. אידן מסר הצהרה שנאחזה בתוכנית או"ם להקים כוח בינלאומי. הם והצרפתים יהיו מוכנים להסתלק ממצרים (בינתיים שוב נמסרה הודעה כי טרם הנחיתו צבא) אם יקום כוח זה וייכנס במקומם, אם אנו והמצרים נקבל כניסתו, ואם יוסדר עניין תעלת סואץ. הייתה התקפה חריפה ביותר משורות ה"לייבור", אשר אנתוני [אידן] המסכן לא יצא ממנה בכבוד רב. גייטסקיל דרש במפגיע סילוקו והחלפתו בראש ממשלה שמרני אחר. בינתיים מסתבר כי כשם שבתחילה הצדיקה אנגליה התערבותה על ידי ניצול המבצע שלנו כך היא מצדיקה את אי-הפסקת ההתערבות בנוכחות כוחותינו מחוץ לתחום. בין כך ובין כך אנו האחראים לכל.

חשבתי כי אחרי הכל כנראה ניצלנו מניסיון של הדיפה מצרית נמרצת – אולי מהפצצת ערינו - אולי מכניסת מדינות ערב אחרות למערכה - על ידי ההתערבות האנגלית-צרפתית. עובדה זו שבדיעבד תחזק ברחבי אסיה את זיהויינו עם האימפריאליסטים גם אם נצליח לקבור את גרסת "הקנוניה מלכתחילה". אשר לנאצר, כשם שהוא והכת שלו יצרו תיאוריה לתליית קולר המפלה המצרית ב-1948 במלך פארוק ובמשטרו הרקוב, כך עכשיו יהיה לאל ידם לפתח תיאוריה כי מפלתם בסיני ב-1956 באה בעטיה של התערבות אנגליה וצרפת ולא באה כפרי התמודדות ישירה ושקולה בינם לבין צה"ל.

כינסתי את החברים מוקדם בבוקר להתייעצות על נאומי היום בפתיחה הפומבית של הוועידה. חשבתי כי אשאר בבית להכין את הנאום ואיעדר מישיבת הלשכה שנועדה לטפל בפרטים ארגוניים וטכניים. אך לא הספקתי להסתדר והנה דוד חזר מהישיבה לקרוא לי לבוא מייד. ועדת הארבעה ישבה אמש עד שעה מאוחרת והכינה טיוטה אשר ברקת הציל מפי צ'יו ניין משהו על תוכנה והוברר לו כי היא גרועה ועלי להתערב. מייד נסעתי לבית הוועידה ונכנסתי לישיבה. דנו על התקנון. הוצאתי את צ'יו ניין למסדרון והראה לי את הטיוטה. ראיתי בה כמה קוצים ממאירים. הוצאתי את החברים והתייעצנו. יסוד הטיוטה הוא כשורה.

ראשית, יש בה הפרדה והבחנה גמורה בינינו לבין שתי המעצמות. על-ידי כך השגנו עיקר חשוב. אותה לשון של טיטו או של ברית-המועצות או אפילו של נהרו בנאומו הראשון, הכורכת יחד את "אנגליה וצרפת וישראל" בלא רק שאינה כאן, אלא יש כאן ההיפך הגמור.

שנית, אין גינוי לישראל לפי המינוח המקובל, זאת אומרת condemnation, והשימוש בלשון זו ובביטויים חריפים אחרים לגבי אנגליה וצרפת באים להבליט את ההבחנה. אך נשארו כמה אבני נגף שיש לעשות הכל כדי לסלקם. מדובר על פלישה invansion של ישראל למצרים, אשר הוועידה מביעה לה מורת רוח רבה (strongly disapproves), אך אין זכר להתגרות המצרית שקדמה לכך. אנו נדרשים לחזור ונאמר כי בלעדי זאת לא ייתכן שלום, אך אין שום דרישה חיובית לשלום ושום תביעה להיכנס למשא ומתן. והגרוע ביותר, פיסקת הסיום של הנוסח מביעה אהדה לעם המצרי כקורבן התוקפנות ומכאן שהיא באה לאחר שני החלקים של ההחלטה – זה המוקדש לנו וזה המטפל בשתי המעצמות – הריהו נקרא כחל על שניהם, הווה אומר יש כאן הזדהות הוועידה עם מצרים נגדנו ובעקיפין הגדרתנו כתוקפן.

הצעתי לצ'יו ניין ואחר כך לאשוק מיטה לכנס את הוועדה למען תשמע את "עצומותי". (הגיעה אלינו שמועה כי היוגוסלבי בחש בקלחת זו והשתתף בישיבה, אך לא הוברר אם באמת היה כך) נענו לי. הבעתי הערכה למאמץ שנעשה "לפגוש אותנו באמצע הדרך", על כל פנים להתחשב בגרסתנו, אבל הודעתי כי אין המאמץ מספיק. בין כה וכה לא נוכל להצביע בעד החלטה זו, גם אם תתוקן, אבל ראוי לנו מאוד לראותה מנוסחת בלשון שתאפשר לנו להימנע ולא ניאלץ להצביע נגד. ובכן אנו מציעים:

א.     כי במקום invasion (פלישה) ייאמר penetration (חדירה);

ב.     כי יצוין דבר הפגיעות וההתגרויות שקדמו לפעולתנו;

ג.      כי יובע בפירוש חיוב הצדדים למשא ומתן של שלום;

ד.     כי תושמט פסקת האהדה למצרים או לפחות כי תוכנס בתוך החלק השני ולא בסופו, למען יהא ברור כי האהדה חלה על פעולת המעצמות ולא על פעולות ישראל.

ביססתי כל זאת וראיתי את אשוק מיטה מניע ראשו פעם אחר פעם אופקית, זאת אומרת לאות הסכמה. בייחוד ראיתיו מתרגם מטענתי כי לדרוש מאיתנו לחזור כתנאי מוקדם לשלום, פירושו החזרת המצב ל-status quo ante bellum, זאת אומרת למצב הפרוע שהיה ואשר שימש סיבה לכל המשבר, ולכן מה הועילו חכמים בתקנתם; מה שאין כן אם תעמוד הדרישה לחזור לחוד, אבל בו בזמן תבוא התביעה למשא ומתן של שלום.

משסיימתי פרשתי מה, למען תת להם אפשרות לעכל את הדברים במסיבתם, ללא לחץ. כעבור זמן בא אלי צ'יו ניין ודיווח על התיקונים שנתקבלו.הם תיקנו את הפסוק על "מורת-הרוח" על ידי תוספת המילים "למרות ההתפתחויות הקודמות" – תיקון חיוור מאוד, אבל משהו. הם מחקו את המילה invasion ומציעים במקומה (incursion). שללתי מייד תיקון זה ולבסוף התפשרנו על encroachment & occupation (הסגת גבול ותפיסה). הם הפרידו בין נסיגתנו לבין השלום והכניסו תביעה על משא ומתן negotiations should be entered into. זהו נוסח שונה משלי, אך לא ראיתי להתעקש כאן. לבסוף, הם מסכימים להשמיט לגמרי את הפסקה האחרונה. ובכן השגנו מינימום המאפשר להימנע. כל הזמן היה מונף מעל לראשם שוט הצבעתנו השלילית, שהיה מפיל את ההחלטה כולה, לפי כלל הנוהל אשר רק אתמול השיג ברקת את אישורו, אבל אנו ידענו היטב כי מצבנו בוועידה ייעשה לגמרי בלתי אפשרי אם בעניין שאנו הנוגעים בו והנדונים עליו נשתמש בסמכותנו זו ועל ידי כך נסתום את פי הוועידה ונכפה רצוננו עליה בדרך של רודנות-יחיד. בנסיבות הנתונות היה נראה לנו כי נחלצנו מהמצר.

לארוחת הצהריים במלון הביא לי אבי ומסר לידי שלא בנוכחות אחרים מברק אישי שבאישי מוולטר, וזה לשונו:

"לשרת בלבד אישי לגמרי: עצתי הפרטית לך לא להתחייב לגבי סיפוח של שטח. אין לי ידיעות אולם אני מרגיש כי הצהרה פומבית על חוסר כל כוונה לספח שטח אולי אינה הולמת המצב ויכולה לגרום לך צרות".

כן נתקבל מברק כי הסכמנו להפסקת אש על פי החלטת או"ם - לאחר שממילא הושלם כיבוש חצי האי והרצועה.

אחרי שהלך אבי קראתי לחברים את מברק וולטר. ברור כי l'appetit vient en mangeant [התיאבון בא עם האכילה] ואין לנו כל חשק להוציא בִלעֵנו מפינו או טרפנו מידנו. הלא דבר הוא, הר סיני בידינו וכל חוף מפרץ אילת ואנו 10 מילין מהתעלה. יתר על כן, אל-עריש היא שלנו - מדוע לא נשיב לתחייה את חלומו של הרצל? אלא מה? הכרזנו הכרז וחזור כי איננו מתאווים לכבוש אף שעל אדמה מהמדינות השכנות והינה אנו כובשים ומחזיקים? אבל הן גם זאת הכרזנו, כי בשום פנים לא ניזום מלחמה, והנה יזמנו. כמו לגבי הדבר השני כן לגבי הראשון לא ייבצר מעם חכם ונבון ליישב את הפִרכה ולהוכיח כי אין כאן שום סתירה. רגע חשבתי שמא דואג וולטר רק לרצועת עזה, פן אכלול גם אותה בנוסחתי כי אין פנינו לכיבושים - מה שבפירוש לא עשיתי - אבל לאחר שיקול אמרתי כי מוטב לי להניח התייחסות אזהרה לכל חצי האי סיני. הערכתי דאגת וולטר לשלומי האישי, אך שיקול זה לא העסיקני כלל. לעומת זה הסיכוי כי אנו מסוגלים לפתח בקרבנו תיאבון לסיפוח כל סיני הדאיגני מאוד. אנו נכנסים יותר ויותר לתוך סבך אשר מי יודע אם נצא מתוכו שלמים.

אחר הצהריים ישבתי להכין את נאומי. כשם שקרה לי כמה פעמים, חשבתי בתחילה כי אדבר "חופשית", לכל היותר לפי רשימות של ראשי פרקים, אך לבסוף נמלכתי וכתבתי את הנאום כמעט כולו.

הוועידה נפתחה ב-5 וישיבת הפתיחה נמשכה ארבע שעות תמימות.

הפתיחה נתקיימה תחת כיפת השמים בחצר ענקית של קולג' אנגלי אחר. נתקהלו כמה אלפים לחזות במעמד ולהאזין לנאומים. כל המשלחות ישבו על הבמה, בשני שורות, שמוצאן בדוכן-הנשיאות וממנו נפרדנו ונתלגזו במלוכסן לצדדים. שניים שניים מכל משלחת ישבו ראשונים אל השולחן וחבריהם מאחוריהם.

כשירדנו מהמכונית צעד דוד [הכהן] צעדי און בראש כולנו - ראשו מורם וחזהו בולט וזרועותיו מתנפנפות, ממש כדודה [בתיה-שפרה] כַּהַן בתל-אביב שמלפני מלחמת העולם הראשונה. משכתיו חזרה ורק אז נזכר כי אני ראש המשלחת ויש להניח לי ללכת ראשון. אך לא נואש והלך מייד אחרי, ושוב התערבתי והקדמתי את רחל [צברי]. הושבתיה לידי אל השולחן. ברקת ודוד וכסה וחנן וסיני ישבו מאחורינו. הייתה רחל האישה היחידה היושבת ראשונה במלכות הוועידה ויהי הדבר לכבוד למשלחת מפא"י. פניה השחומים עם שחור עיניה ושערה עשו כאן את הרושם המיוחל. אישה הודית אחת שהתיידדה איתה קראה לה אחותי. היא לא הייתה מכנה בשם זה אישה לגמרי לבנה.

על דוכן הנשיאות ישבו שלושה: היושב ראש בּא סווה, נשיא פראג'ה כיושב ראש ועדת ההארחה והמזכיר ויוֹנוֹ. הצירוף היה כאילו על טהרת החוקתיות, אך למעשה נשתמר "השילוש המקודש" של הודו, בורמה ואינדונסיה. אל דופן הדוכן, צופות פני הקהל, היו תלויות שלוש תמונות: באמצע גנדי, מימינו נשיאה המנוח של פראג'ה, נארֶנדרה דֵב, ומשמאלו ראש-הממשלה הראשון של בורמה, הגיבור הנרצח אוֹנג סאן. מעל לבמה התנוססה אמרה של גנדי, אשר היא עצמה והבחירה בה (ודאי של אשוק) העידו על מקוריות של מחשבה והערכת כישרון הביטוי: "רצוני כי רוחות כל התרבויות יהיו נושבים באין מפריע על פני ביתי אך לא אחפוץ כי איזושהי תכריעני לנפול". זהו תרגום מסורבל במקצת מהפסוק האנגלי הנהדר בפשטותו המחוטבת:

house, but not be swept by any. my about freely all cultures to blow of winds the want I

ישראל ישבה שלישית ליד השולחן השמאלי - ראשונה הייתה בורמה ואחריה הודו. אחרינו ישבה ציילון ונפגשתי בידידות עם ראש המשלחת, שר העבודה והסעד.

בּא סווה, יפה להפליא, כולו יצוק ארד, גבוה וכחוש, בלבושו הלאומי, על כיפת-הראש הוורודה בעלת הכנף המזדקרת ועל הקשר חסר-השחר הבולט על טבורו, נשא את נאום-הפתיחה, מעשה ידיו להתפאר של מזכירו או טאנט, הנמצא אף הוא כאן.

הנאום הכיל את הפסקה הבאה, היחידה שהייתה בה רוח חיים ולא שגרה תפלה:

"חברים, גבירותי ורבותי, הן ללא ספק אמעל בתפקידי אם לא אעיר הערות מספר על האירועים המפוצצים שהתלקחו פתאום במערב-אסיה ובמזרח-אירופה. לא רק סוציאליסטים, אלא כל אומות העולם השוחרות שלום משקיפים על המאורעות הללו בדאגה חמורה וברגש של דיכאון. עדות עגומה היא לכושר המדינאות העולמי באמצע המאה העשרים כי מלחמה עודנה משמשת מכשיר של מדיניות לאומית. ארגון האו"ם, שהיה תקוותו היחידה של המין האנושי, הופרה ונפסחה סמכותו בפיתרונו של סכסוך בינלאומי. אם המגמה המדאיבה הזאת תוּרשה להתפתח באין מעצור, אזי אין כל ספק כי ארגון האו"ם ילך בדרך קודמו, חבר-הלאומים, והעולם יצלול שוב בשואה עצומה, הרבה יותר איומה והרסנית ממלחמת העולם השנייה.

המלחמה באה למערב-אסיה תוך תואנה קלושה ביותר (war has come to west Asia on the flimsiest of pretexts). אני בטוח כי אני מביע את השקפתם הכללית של החברים המכונסים פה היום באומרי כי פעולות האיבה המתנהלות עכשיו הן בלתי מוצדקות לחלוטין. צערנו עוד ותק נוקב כשאנו זוכרים כי עד לפני כמ הימים המלחמה הקרה הלכה ושככה והאקלים המדיני הכללי הלך ונתבהר.

בריטניה וצרפת, שתי החברות הקבועות של מועצת הביטחון, במקום לעזור לשמירת השלום בין ישראל ומדינות ערב בהתאם להחלטות או"ם, התקיפו בזדון את מצרים כדי לכבוש מחדש בכוח הזרוע את אזור תעלת סואץ אשר בריטניה פינתה אותו לפני כן. על-ידי כך נתערערו כל כללי המוסר וההגינות האנושית אשר עליהם הושתת או"ם. רע מזה, נראה כי שתי המעצמות האדירות האלו מנוי וגמור עמן לדוש גם להבא בהחלטות או"ם הדורשות מהן לסלק כוחותיהן משטח מצרים ולהפסיק מייד כל מעשה-איבה. דבר בעל חשיבות עליונה הוא לשמור על כבוד או"ם ולהבטיח ביצוע החלטותיו - שאם לא כן חוזר העולם לחוק הג'ונגל. ברור לכל כי קיומה של תרבות-האדם עומד על עברי פי פחת. על הוועידה הזאת לחזק את או"ם בביצוע החלטותיו."

מכאן עבר בא סווה לדבר על המאורעות במזרח אירופה ואמר כלפי ברית המועצות דברים כדורבנות.

מדוע הבאתי כאן קטע כה גדול מהנאום – כל הקטע הדן במאורעות "מערב אסיה"? יש בו כמה סילופים ועיוותים ממאירים ומרגיזים ביותר. אך כולו נותן מושג ברור מהביטוי המתון והעצור והשקול ביותר - והמסויג ביותר מבחינתנו – של ההערכה הרווחת ברחבי האזור הבלתי קומוניסטי של היבשת העצומה הזאת למה שנתרחש על ידנו ובגללנו.

אחרי נאום הפתיחה השמיע דברי ברכה נשיא המפלגה המארחת, שדיבר הינדית. אחריו נשאו מדברותיהם ראשי כל המשלחות - כחברים כאורחים, והאחרונים מאסיה, מאפריקה השחורה והצפונית ומאירופה. האינדונסי שהריר נגע בנו כיתר חריפות מהיושב ראש – בא סווה לא פירש בשמנו כלל לגנאי, ואילו שהריר שילם מס שפתיים לרוח ארצו והתקיף אתנו ישירות. הפקיסטני עוד הרחיק לכת משהריר. מידי יתר הנואמים יצאנו בשלום. מספר הנאומים בסך-הכל היה עשרים.

תורי היה החמישי בין נציגי הארצות. היו שמועות כי תהיינה הפרעות. אחר-כך שמעתי כי מספר ערבים כאילו ניסו משהו ומייד הושם לב לדבר והם נבלמו ויצאו מהחצר – איני יודע אם אמת הדבר. על-כל-פנים היה שקט גמור ומוחלט כל זמן דיבורי - עשרים דקה - והקשב היה למופת. אני בטוח כי בנסיבות דומות לא היה קורה לי כך בשום ארץ באירופה. מה פשוט וטבעי היה להשמיע כאן צעקה: קודם כל צאו ממצרים! או כשדיברתי על מה שדיברתי – לקרוא לי: ומה בדבר הפלישה? שום דבר כזה לא קרה וכנראה באקלים הציבורי השורר כאן לא יכול לקרות. אפשר אני מגזים, כי לפני שבועות מעטים הייתה כאן לנהרו בעצמו ובכבודו אסיפה סוערת מאוד, בו הפריעו לו הסטודנטים של בומביי עד שהוציאוהו מכליו וכל הארץ רעשה על כך ולא היה סוף לגינויים שהמטירו העיתונים על עזי פנים אלה. אבל אפשר כלפי אנשי חוץ-לארץ עדיין לא נפגם היחס של דרך-ארץ.

אינני יודע אם נכון עשיתי אבל לא הקדשתי את נאומי ל"משבר" ולא גרסתי אותו כהזדמנות של התקפה על הערבים בכלל ועל נאצר בפרט. הייתי בטוח כי נאום כזה יעורר תגובה שלילית חריפה - לו גם מטעם זה שהערבים אינם כאן. לעומת זה לא יכולתי להתעלם מהעובדה כי אני מדבר בפני קהל חדש אשר עלי להניח בוודאות כי אין לו מושג מישראל וממפעל תנועתנו בתוכה. התרכזתי,איפוא, בעיקר בהצגת ישראל ובהסברת הן אזרחותה ההיסטורית והמחודשת באסיה והן ייחודה בין אומות היבשת. אמרתי משהו על מפעל תחיית העם ותחיית הארץ, ההתיישבות והבניין ויצירת החברה החדשה, מעמד תנועת הפועלים ומפא"י כמנהיגת האומה, אוצר הניסיון והדעת שרכשנו ושאנו מעמידים לרשות כל ידידינו - ורק לבסוף נגעתי בבעיית היעדר השלום כשורש התסבוכת הנוכחית, הדגשתי האחריות הערבית למצב שנוצר, הוקעתי את ההתקפות הבלתי פוסקות העושות את חיינו לבלתי אפשריים, ציינתי מה ייתן השלום לאזור ולקדמה הסוציאליסטית בתוכו וקראתי לוועידה ולכל שוחרי הקִדמה והחירות להפעיל כל השפעתם להשגת השלום.

הראשון שהשמיע באוזני דברי שבח היה ג'יפ"י. ניגש אחר כך כושי ממזרח אפריקה והביע התפעלות. החברים שלנו דווקא לא התלהבו ביותר ודוד טען כי מוטב היה אילו דיברתי לא מהכתב ובכלל השפיע עלי כל מיני רעיונות לאחר מעשה ולגמרי שכח כי כינסתי התייעצות מיוחדת בבוקר והכנתי את הנאום בדיוק לפי הקווים שדיברנו עליהם. מילא, בתור מבין בנאומים יכולני להעיד כי היה זה נאום לגמרי לא רע בנסיבות הנתונות.

כשירדתי לחצר הקיפתני חבורה גדולה של בחורים הודים. גילו רוח ידידותית חמה ביותר ואמון. ביקשו לקבל הודעה מרגיעה רק בנקודה אחת - כי אין פנינו לכיבוש התעלה. קיבלו ללא סייג הסבָּרתי לגבי פרצופו של נאצר, אחריותו לכל הפורענות, צדקתנו בהתגוננות. הוקל לי מאוד ממגע ארעי זה עם טיפה מהים ההודי. ואף-על-פי-כן, הביטוי בעיתונות וזרמי המחשבה וההרגשה בציבוריות הרחבה הם אחרים לגמרי. נראה כי בפראג'ה הִכתה באמת שורש מגמת הידידות לישראל, הערכת הישגיה ואמונה בעתידה.

בינתיים תכפו הידיעות על החמרת המצב בהונגריה ואשוֹק מיטא ניגש אלי ואמר הפעם בפה מלא כי הוא משוכנע כי פעולת אנגליה וצרפת במצרים היא שהתירה את הרצועה לברית-המועצות להטביע את מלחמת החירות ההונגרית בדם על-ידי דיכוי אכזרי.

חזרנו למלון ואחרי ארוחת הערב טילפן אבּי למסור כי שמע ב"קול ישראל" שידור של וולטר אשר ניתח את תולדות חצי אי סיני להוכיח כי אין זה כלל חלק של מצרים, גם הכריז כי הסכם שביתת הנשק עם מצרים נתחסל ועכשיו יש לכרות ברית שלום. מה מהירה היא הסתגלות אנשינו לכל נשיבת רוח חדשה ובאיזו קלות הם נופלים קורבן להרהורי לבם! אם משהו דרוש וחיוני, זוהי ההוכחה לאפשרותו ולמעשיותו!

ב-10 בערב נסענו לבית הוועידה לישיבת הלשכה. הובאו לפניה שתי טיוטות של החלטות חירום אשר על הוועידה לקבל בישיבה הראשונה של המליאה מחר בבוקר: אחת על מערב-אסיה ואחת על מזרח-אירופה.

בבואי ניגש אלי ביפ"י (קויראלה) החמוד להביע הערכתו לנאום ואחריו החרו כמה מצעירי ההודים.

עם פתיחת הישיבה דיווח אשוֹק כיושב ראש ועדת הניסוח. אמר כי הוועדה, והוא בטוח כי הלשכה כולה, קיבלה באמון - ועל-כל-פנים באין ראיות לסתור - את הצהרתי כי לא היה קשר בין שני המבצעים. כן נתעודדה הלשכה מהכרזתי כי מטרתנו היא כמקודם לחתור לשלום עם שכנינו. לכן ראתה הוועדה להפריד בנוסח ההחלטה בין ישראל מזה לבין שתי המעצמות מזה. לכן גם סיימו את חלק הטיוטה הדן בנו בקריאה לשלום.

מייד קפץ הפקיסטני ודרש תיקון לטיוטה: תוספת גינוי (condemnation) לישראל. חד וחלק!

בראונטל בשם האינטרנציונל נשא נאום קצר, חותך ואמיץ. אמר כי האינטרנציונל קבע עמדתו למשטר נאצר והגדירו כמשטר רודני-פאשיסטי והרפתקני. כן משוכנע האינטרנציונל כי ישראל נתונה בסכנת השמדה ופעולותיה מכוונות להגנה עצמית. הוא סבור כי צדדים אלה של המצב חייבים לבוא על ביטויים בהחלטה.

נאת פאי מ"אינטרנציונל הנוער [הסוציאליסטי"], בחור מבריק ונבוב, המאוהב בעצמו, בקולו ובכישרון דיבורו הבלתי מפוקפק, תבע כלילת שבח מיוחד למפלגת העבודה הבריטית.

הנפאלי בּי פי נשא נאום קצר ונאה בו טען כי ההחלטה כמו שהיא נכונה ומספקת ודרש לא להוסיף דבר - ודאי לא גינוי.

הציילוני, שר העבודה, ציין כי הוועידה לא שמעה את הצד שכנגד; במצב זה אין לה אלא ליהנות את ישראל מהספק; על-כל-פנים אין הוועידה במצב הנתון בחינת בית-דין ששקל את כל העדויות והוא רואה עצמו רשאי לזכות ולהרשיע - מכאן שאין מקום לגינוי.

קמתי ואמרתי כי הערכנו את המאמץ שנעשה להבין לרוחנו. בייחוד הוקרתי את הודעת יושב ראש ועדת הניסוח כי הצהרתנו בדבר היעדר כל קנוניה בינינו לבין המערביים נתקבלה באמון. עם זה עלי להודיע ברורות כי נוסח ההחלטה שהוגש בשום פנים אינו מספק אותנו. מובעת כאן מורת רוח על מעשה שנאלצנו לעשות תוך התגוננות. לא נמתחה שום ביקורת על המעשים מהצד שכנגד שהביאונו לידי כך. בייחוד נעדרים מההחלטה שני דברים: אין נקבעת אחריות מדינות ערב להיעדר שלום (האמת היא כי בפסוק הראשון מדובר על "המֶחְדָּלfailure) ) להקים את השלום" והמחברים סברו כי בעצם ציון העובדה הם יצאו ידי חובתם כלפינו וכללו גנאי מוסתר לערבים). ואין נקבעת אחריות הרודן המצרי למחזור הדמים החדש. כאן שילבתי סיכום תמציתי של פרשת הפגיעות בביטחון ישראל וההתנכלויות לקיומה אשר נאצר מנצח עליה. השתמשתי בין השאר בפרט חדש שנודע לי רק היום בהתקבל בקונסוליה נוסח ההודעה שפרסמה אתמול משלחתנו לאו"ם. נאמר שם כי ב-24 באוקטובר נתקיימה ברבת-עמון פגישת מפקדי שלוש הארצות בה תוכנן ונקבע מסע הפידאיין החדש. מדוע לא קיבלתי ידיעה כזו קודם לכן - למשרד פיתרונים. המשכתי ואמרתי כי לכן לא נוכל להצביע בעד ההחלטה. אנו מבינים כי הנוסח המוצע מקובל על דעת רוב הוועידה וכדי לא להפריע לוועידה להתבטא כרוחה החלטנו להימנע. במה דברים אמורים - אם הטיוטה תתקבל כמות שהיא. אבל אם תתקבל הצעת הגינוי - יווצר בשבילנו קושי רציני מאוד.

רמז זה הובן היטב והראָיה כי הפקיסטני קם מייד והודיע כי אין הוא עומד על התיקון שהציע אבל גם הוא יימנע.

הטיוטה נתקבלה, איפוא, בלי התנגדות והישיבה עברה לדון על ההחלטה בעניין הונגריה. משום אותו שיקול נשארתי גם לדיון זה.

היוגוסלבים ישבו ולא דיברו על הנושא שלנו - רק פניהם היו להבים וכל הזמן ירו בנו חצי זעם. חנן בירר ללא ספק כי כל הזמן עמדנו איתם בקשרי קרב אילם. הם חגרו כל מאמצי כוחם להשיג החלטת גינוי וכנראה התפלצו בראותם כי הטיוטה הראשונה שנמסרה להם ועליה מחו בשל מתינותה היתירה כלפינו לא רק לא הוחמרה אלא אפילו הוקלה בהרבה - עד כדי שנעלם ממנו כליל הפסוק המביע אהדה למצרים.

חזרתי הביתה ב-1.30. החברים עוד נשארו בישיבה, כי הוויכוח נתמשך.