יום ד', 31/10/1956  -  הודו-דלהי

 

קמתי ב-9.

פני העיתונות – מלחמה! המאמרים הראשיים מרשיעים את ישראל, לא כולם בשצף קצף. הודעת הדובר אינה מופיעה בשום מקום, אך אחד הראשיים מסתמך עליה - זאת אומרת, היא הגיעה למערכת, שימשה חומר למאמר ראשי, אך נגנזה מפרסום. הידיעות של אמש מופיעות ביתר פירוט. ברור כי הוּצתה מדורה וברור כי אנו הצתנוה. מסתמן קרע בין אנגליה וצרפת מזה וארצות-הברית מזה. פרץ ריב חריף בין הממשלה והאופוזיציה באנגליה. האומנם שקלנו את כל התוצאות? ומה היעד? להחזיק בסיני? להגיע לתעלה? בעיתונות ידיעות על התקפת-נגד מצרית ועל מטוסים ישראליים שהופלו. התצטמצם בזה המלחמה? ועל הכל: ההייתה או לא הייתה הידברות בינינו לבין אנגליה וצרפת? הפעלנו על דעת עצמנו או על דעתן?

להיום נקבעה לי כאן מסיבת-עיתונאים. פשוט הושם עלי מצור של עיתוני הודו והסוכנויות וכתבי היומונים הגדולים ברחבי תבל. לוויתן כזה נצוד ברשתם - האומנם ישלחוהו לחופשי? להשתמט אין כל טעם, אבל להופיע ללא תדרוך ברור מהארץ הרי זה שדה מוקשים!

בינתיים קניתי לי "מפטיר" עם אזאד. למה אכניס ראשי בלוע הארי? שמא מוטב למשוך יד מכל העסק הזה? דוד ואלישיב הפצירו בי כי לא אטוש מערכה זו. אדרבה, אוחז את השור בקרניו. סוף שהשאלה נפתרה: אלישיב טילפן והמזכיר הודיע כי במצבו של הזקן חלה הרעת-מה ולא יוכל בשום פנים לראות פני איש. גם זו לטובה.

במשך הבוקר הגיעו ידיעות רדיו. הצעת ארצות-הברית במועצת-הביטחון לגנות את ישראל הוכשלה על-ידי וטו של אנגליה וצרפת. בפעם הראשונה בתולדות או"ם ניבעה פרץ כזה בחזית המערב. המצרים דחו את האולטימטום הבריטי-צרפתי. ישראל קיבלה על עצמה לא להתקרב לתעלה יותר מכדי 10 מיל. כוחות אנגלים וצרפתיים נכנסו לאזור התעלה וחילות האוויר שלהם מפציצים שדות-תעופה מצריים. צה"ל נמצא במלוא התנופה של כיבוש חצי-אי סיני.

תוך לבטים רבים הברקתי לבן-גוריון כי אני מעמיד עצמי לרשות הממשלה. אף על פי שחשובה בעיני השלמת תוכנית מסעותי, אם לעת כזאת אני דרוש לממשלה בארץ או במקום אחר - הריני מוכן לחזור מייד. האמת היא כי לא נראה לי הגיוני נטישת החזית בוועידות בומבי ובנגקוק אך ראיתי חובה לעצמי בשעת מבחן קיצוני להביע בדרך זו את עמידתי הכן לפקודת המשלה.

כל הימים האלה מפצירים בי חברים לראות משהו משׂכיות דלהי - מקדשים, מסגדים, "המצודה האדומה", אולי לנסוע לתאג' מהאל. סירבתי לכל ההצעות האלו. אני אורח לא קרוא בבירה הזאת, אין לנו שום מעמד בה, פיגול בפי טעם ההנאה ממנה. רק לגבי מקום אחד נהגתי יוצא מהכלל והוא מצבת גאנדי - מקום קבורת אפרו. אמרתי לעצמי כי זכרו של אדם זה הוא מעל לכל מחיצה ומעצור נפשי. נסענו לשם ונחלנו אכזבה. אומנם המרחב העצום שמארבעת רוחות המצבה – מישורי מדשאות המשתרעים למרחוק - מרהיב ומרומם בצירוף הנדיר של גדלות ופשטות, אך המצבה עצמה מסלידה בחוסר כל יראת הכבוד שבה: בנייה מרושלת, עבודת עץ מגושמת, היעדר כל טעם וכושר ביטוי. מישהו החמיץ כאן הזדמנות היסטורית וגילה קהות וטמטום.

מצאנו עלון ידיעות - תוספת לעיתון הבוקר - ובה אישור הידיעות שקלטנו ברדיו. אנה פני אנגליה וצרפת מועדות – אסור אם ידעתי, כמו שאומר דוד זכאי. כיבוש התעלה? ומה אם יחדשו המצרים פעולות טרור? ובכלל, איך יחזיקו שתי אלה מעמד צבאי במצרים בניגוד לאו"ם? וישראל מופיעה כאן בתפקיד מכובד ביותר כמי שהמציאה פיתחון פה לפעולה נמהרת וחסרת סיכויים זו. הצהרות אידן כי שתי הממשלות ראו חובה לעצמן להתערב כדי להקים חיץ בין צבאות מצרים וישראל שהתנגשותם סיכנה את התעלה הן שיא השקר וחוסר השחר גם יחד.

ידיעה מרנינה: אוניית מלחמה מצרית שנתקרבה לחיפה נשבתה על-ידי חיל-הים הישראלי!

ארוחת-צהרים עם פניקר, לפי הזמנתו. אומנם ראיתיו כבר פעמיים, אך אין מנוס ואחרי הכל הריהו תמיד מעניין ולומדים ממנו משהו, אם כי שיחתו מעייפת כהוגן. הפעם הופיע בלווית אישה, לא אשתו, רופאה-מיילדת ממדרס, לבושה סארי, טיפוס רציני ותרבותי.

עם לחיצת הידיים אמרתי: "צדקת ממני! הנה המשבר בוא בא. באמת לא פיללתי". סיפרתי לו בקצרה על שיחתי עם נהרו והדגשתי כי קיבלתי עצתו לגבי ביסוס קשדי"ף דווקא על "מתינותו" של נאצר. אמר כי טוב שראיתי את נהרו - הוא בטוח כי תצמח מזה ברכה. הוא יכתוב לנהרו מכתב פרטי, בו ישמיע תוכחה: "אתה רואה, לו היינו שם, זאת אומרת בישראל, לא היה בא עלינו הדבר במפתיע - כך הוא סבור! - ומי יודע אם לא היינו ממלאים עכשיו תפקיד." עיקר שיחתו נסב על מצרים. מה יהיה שם? אמר בדיוק מה שהרהרתי בדרכי לארוחה. אין כל סיכוי להחזקה צבאית בתעלה נוכח התנגדות מצרים אלא אם כן יש נכונות לכבוש את קהיר. בדרך זו מוכרחים האנגלים והצרפתים לשבור את הראש. הוא לגמרי לא בטוח במפלתו של נאצר. להיפך, הרודן עשוי להתחזק דווקא על-ידי המפלה. פניקר לא אמר אף חצי מילה להערכת פעולתנו - זאת אומרת שהוא זועף עליה כהוגן אך משום הידידות אינו מגלה דעתו. לבסוף: עכשיו אינו בטוח כלל אם ייסע לצרפת ומה יהיה עליו.

כשנפטרנו ממנו אמרתי לדוד כי הוא מזכיר את [העיתונאי והדיפלומט המצרי מחמוד] עזמי. אף עזמי היה עצמאי ויוצא דופן, מרבה שיחה, מעניין ומאלף ובלתי יעיל לחלוטין. אף עם עזמי אפשר היה "בימים הטובים" ההם [שלפני מלחה"ע השנייה] להיוועד תמיד לארוחת צהריים באחד המלונות או המסעדות הגדולות בקהיר, לעיני כל, ולשמוע מפיו תורה, כשהוא שופע כמעיין המתגבר [ר' על מ"ע ב"יומן מדיני", כרך ב'].

בבואי למלון שכבתי, וראה זה פלא - ישנתי 40 דקה. אחרי כן כתבתי יומן. נתקבל מברק מוולטר כי יעקב אבנון [ממשרד החוץ] יצא לדלהי ל[וועידת] אונסקו, בידו מכתב אישי אלי. מוטב שאלישיב יתעכב בדלהי עד בואו ויביא לי לבומבי את המשלוח. משמע שבמכתב זה אצורות כל הנצורות וכן משמע שלא אקבל במברק שום פיענוחי צפונות.

כך נכנסתי למסיבת עיתונאים ללא כל תדרוך נוסף מהארץ. המסיבה הייתה רבת כמות וחשובת איכות: כל גדולי עיתוני הודו, כל הסוכנויות ההודיות, רויטר, א. פּ., יו. פּי., א. אפ. פּ., טיימס הלונדוני, ניו-יורק טיימס ועוד. הודעתי בראשיתה כי אין היא יזומה מצדי אלא מצאתי כי זוהי הדרך הנאותה להיענות להמון תביעות שהופנו אלי מצדדים שונים, אשר בשום פנים לא יכולתי לספק כל אחת לחוד. כן הבהרתי כי אין אני דובר ממשלתי, אלא מחווה דעתי האישית, במידה שהעיתונאים מעוניינים לעמוד עליה. נשאלתי מייד אם נכונה הגרסה כי אנגליה וצרפת עודדו את ישראל ליזום את פעולתה בסיני. עניתי כי אני "משוכנע בהחלט", כי ממשלת ישראל בלבד אחראית לפעולתה. את הפעולה עצמה הסברתי כתגובה מוכרחת על חידוש פעולות הפידאיין והוספתי כטעם נוסף את האיום הכרוך בהקמת הפיקוד המאוחד. אשר להתערבות אנגליה וצרפת - תמיד אמרתי כי "הפרצה קוראת לגנב", זאת אומרת, כי היעדר השלום בין מצרים וישראל מהווה פיתוי להתערבות זרה בענייני המזרח התיכון, והערכה זו של המצב נתאמתה הפעם. יתר השאלות חלו על בעיית הפליטים, החלטת העצרת מ-1947, השיט בסואץ ובמפרץ אילת. הנוכחים רשמו הרבה וקלטו עוד יותר. הייתה הזדמנות חשובה של הסברת רקע המצב ויסודות עמדתנו לא רק לשם פרסום לאלתר אלא לשם הבנת העניינים כהכנה לטיפול בהם לעתיד לבוא. הייתי מרוצה, וההד מהנוכחים לאחר שקמו על רגליהם והחלו משוחחים חופשית היה חיובי ביותר.

ברדתי לארוחת ערב נפתיתי לקנות עוד כמה מזכרות, בכלל זה זה הפעם מתנונת לז'נט.

אמש ב"'סאפרו האוס" נודע לי כי מתקיימים שם השבוע, מדי ערב בערבו, קונצרטים של מוסיקה הודית. החלטתי ללכת לקונצרט של הערב כדי לקבל מושג. הייתה לי בת לוויה – בחורה יהודייה מצרפת, אליס וייל שמה, עובדת במחלקה הצרפתית של תחנת השידור בדלהי, בת ישראל כשרה. התוכנית הייתה מוסיקה הודית קלאסית ונחלתי ממנה אכזבה ניצחת. לא שיערתי כי תרבותה האמנותית של ארץ זו יכולה להיות כה גולמית וראשונית, כאילו עודנה שקועה בחיי הג'ונגל. שמענו פריט של שירת אישה בלוויית כלי נגינה משונים – יללה ממושכת ומדכאה בחדגוניותה, כאילו מושכת הזמרית חוט אין-סופי ישר מתוך הנשמה ואינה מגיעה לדלותה, סוטה מהקו הישר תוך סלסול עולה ויורד ושוב חוזרת ומושכת. הייתה זו מנגינה שכאילו כל מהותה וטעמה לא היו אלא עצם ההמשכיות וההתמשכות, ללא כל סיום ומסקנה. משכה ומשכה ופתאום קטעה והפסיקה ונשאר הקול תלוי על בלימה. היא עצמה והנוגנים שמסביבה ישבו על הרצפה. הכלים קדומים אך משופרים בחידושים. יצאתי באמצע התוכנית ותמהתי על הקהל העצום, שמילא את האולם הענקי של בית סאפרו עד אפס מקום, כיצד הוא יושב ומאזין, מרוכז ודרוך, מוכן ומזומן להוציא את כל ארבע השעות של הקונצרט עד לאחר חצות.

עד מהרה עייפתי מלהקשיב ולליווי העגום של הצלילים הטורדים קראתי דרור לשרעפַי. איך נכנסנו להרפתקה קיצונית זו ללא שיקול התוצאות? ברור כי מטרתנו מיגור נאצר, אך מה אם לא ימוגר? בינתיים אנו מזוהים עם אנגליה וצרפת. שתיהן קנה רצוץ. הראשונה לוקה באי-כנות והשנייה בחוסר יכולת. בין כך ובין כך אין לסמוך על שתיהן. לעומת זה קוממנו את ארה"ב ואת כל אסיה. בתוך המפולת שנחלנו ביבשת זו נקבר כל עמלי הרב במסע הזה. את הפרץ בינינו לבין העולם הערבי הרחבנו למעלה מכל שיעור. אנה אנו באים? הכיבוש סיני יפתור את בעיית השלום? איך נחזיק בסיני? לא ישרצו בו כנופיות שיעשו חיי פלוגותינו לגיהינום? ברור כי גרמנו סיפוק עצום לעם בישראל וברור כי צה"ל נוחל עכשיו זרי תהילה אשר כמוהם לא ידע, אך מה בצע בכל אלה? הן אנו מוציאים גם את האומה גם את צבאה לתרבות רעה - מחנכים אותם על מושגי סלף אשר יתנקמו בנו באכזריות.

בת לווייתי הוכרחה להתייצב לעבודה ב-10 ושמחתי לצאת מאולם הקונצרטים מבלי להיות נאלץ לשבת עד חצות וחצי, ככתוב בתוכנית. תמהתי על הקהל העצום, שמילא את האולם הגדול של בית סאפרו על אפס מקום, כיצד הוא יושב ומאזין, מרוכז ודרוך, ארבע שעות.

בשובי למלון ישבתי עם דוד ושתינו תה. פרץ בינינו ויכוח. גם הוא רואה את כל הסיבוכים אבל בדיעבד הוא מוכן לאשר את הפעולה ולברך עליה. אם כזה מצבנו, אין לנו מה להפסיד ומוטב לנו להשתגע. אדרבה, ידע העולם כולו עד איזה קצה הגענו. הן הוא עצמו הציע פעם להטביע אונייה בתעלה כדי להחריד את העולם. אמרתי כי איני מוכן להתרשם מהיגיון זה. אם "נשתגע" - יראה אותנו העולם כמשוגעים ויטפל בנו בהתאם לכך. למשוגע אין כל חובה להבטיח קיום וביטחון. על ידי "השתגעות" אנו כורתים את הענפים עליהם אנו יושבים. אחרי השיכרון של הניצחון הצבאי, שכנראה הנהו מזהיר, תבוא ההתפכחות. נתחיל לשלם את החשבון. אבל שוב, אינני מוחה ואיננו מערער, הממשלה הכריעה. היא האחראית והיא היודעת את אשר לפניה, אני בחוץ, אך צר לי כי בהיותי בחוץ קיבלתי עלי שליחות מדינית שהושמה עכשיו לאל, שכן כל עבודתי עלתה בתוהו.

שכבתי ב-1.30.