יום ג', 30/10/1956  -  הודו-דלהי

 

צַפתי מתהום השינה ב-8 ומייד צללתי בים הדאגה - משנזכרתי מה צפוי לי היום: השיחה הראשונה שלי עם נהרו והרצאה פומבית, בבירת הודו; איך אכלכל דברי בכלל ומה אעשה במיוחד עם תעלומת הרקע שאני ניצב עליו נוכח העובדה הסתומה של גיוס חלקי בארץ?

אך התהייה על הגיוס נפסקה כחתף ושִפעת אור בלהות ניתך על התעלומה תוך הנחתת מהלומת קורנס על הראש כאשר טלפן אלי, כעבור חצי שעה, נציג "יונייטד פרס" לשאול דעתי על החדשות האחרונות. טרם ראיתי עיתון ושאלתי מה הן. אמר: "צבא ישראל נכנס לחצי אי סיני בתנופה גדולה ואחד הטורים מתקרב לתעלת סואץ"; הוסיף כי לפי ידיעות רדיו מהבוקר מתנהלים קרבות במרחק 20 מייל מהתעלה.

את סערת רוחי קשה לי לנסח במילים כתובות. אי אפשר לנגן סוּפה. אנו במלחמה! אנו במלחמה יזומה! אנו התוקפן! חטפתי את העיתון: "הודעת דובר צה"ל כי כוחותינו עברו את הגבול ליד קונטילה ובעוד מקומות בערבה הדרומית והן תפסו עמדות בשטח מצרים. פעולה זו הייתה הכרחית לרגל התקפותיה הנשנות של מצרים על ישראל ביבשה ובים". היו שם עוד מילים ומשפטים אך שני חודים נזדקרו ודקרו את עיני: "תפסנו עמדות" - פירושו כיבוש; "זוהי תגובה על התקפות בים" - פירושו לכאורה כי היעד המוצהר הוא הפסקת ההסגר [הימי המצרי על ישראל בתעלת סואץ ובמפרץ אילת].

ובכן מה זה? ניסיון להכריח את נאצר לפתוח לנו את התעלה? או רק תגמול לפידאיון? אם הראשון - מה אם לא יפתח? ואם השני - הן לא שמענו דבר שיצדיק פעולה בהיקף כזה. דוד סיפר כי על המוקש הקטלני של קציעות [ב-21 בחודש] הייתה תגובה ושני קצינים מצרים נפצעו. הן נאצר מוכרח יהיה להגיב על ידי הפעלת כל כוחותיו. מה אם תופעל המפקדה [הערבית] המשותפת? הן תפרוץ מלחמה כללית שאנו פתחנו בה? מה גורל כל הצהרות בן-גוריון כי בשום פנים לא נפתח במלחמה?

דבר אחד ברור: עלי להתגייס כאן להגנת העניין, אחת היא מה הרגשותי הכבדות וספקותי המרים.

נכנסו דוד, אלישיב ואבי, נדהמים כמוני. יחד תהינו וטיכסנו עצה. הצרה הנוראה והמשוועת היא כי אין לנו שום ידיעות. עוד אתמול הברקנו וביקשנו רקע לגיוס אך לא קיבלנו מילה.

כסה מטלפן מבומביי: הם [חברי משלחת מפא"י] חושבים כי עלינו לחזור - "נהיה כאן במצב בלתי אפשרי ולא נוכל לעשות דבר". אמרתי כי על כל פנים יש להמתין עד שאגיע לבומביי ואז נתייעץ. דוד התפרץ: "מה פירוש לחזור? לברוח? יוציאו זאת מראשם". ראיתי כי באמת זהו חוסר כל שחר ואמרתי זאת לכסה.

בינתיים לא נשאר פנאי לחבר תוכנית ראויה לשמה בשביל שיחתי עם נהרו ובקושי הספקתי לרשום בחטיפה ראשי פרקים מקוטעים.

לא יכולתי שלא לחשוב על גורלי האישי - אם כי במה נחשב הוא? כזה היה מצבי כשהתפוצץ מבצע כנרת - עמדתי אז ערב שיחה מכרעת עם דאלס. עכשיו באה פלישתנו לסיני בדיוק בבוקר שבו נקבעה פגישתי הראשונה עם נהרו. נניח עמד בן גוריון להיפגש עמו - האומנם היה מזַמן לעצמו רקע כזה לשיחה?

התחזקתי ויצאתי למוּעדת הדו-קרב. הראיון נקבע במשרד-החוץ, אחד מאגפי הבניין הממשלתי המרכזי בטבורה של דלהי החדשה, צופה פני בניין הפרלמנט הנהדר. חמש דקות לפני 11 היינו כבר בחדר המזכירות [של משרד רה"מ], אני ואלישיב ואבי. המזכיר היה עסוק אומנם בטלפון כשנכנסנו, אבל גם משהניח את השפופרת לא ניגש לברכנו כשם שהיה עושה כל מזכיר אנגלי או צרפתי או אפילו אמריקני, אלא פנה לניירותיו. רשמתי לפני ציון לרמת האדיבות החיצונית. כחמש דקות אחרי 11 יצא מי שיצא מהחדר הפנימי והוזמנתי להיכנס. תנועת ידו של המזכיר כללה אומנם את שלושתנו אך נשאלתי ברגע האחרון אם ראש-הממשלה [נהרו] יהיה לבדו וכשענה הן אמרתי לחברַי כי אכנס לבדי והם נשארו להמתין.

החדר היה מרווח ונאה. מצאתי את נהרו במחצית הדרך מכיסאו אל הדלת. בירכני בבת צחוק ובלחיצת יד, ללא כל התמתחות, והזמינני לשבת. השולחן גדול וקשתי. ביני לבין נהרו היו כמה אגרטלי פרחים, מסודרים בלי טעם רב. בכניסתי היה הרושם המפתיע הראשון כי אין הוא גבוה כאשר חשבתי וכפי שהוא נראה בתמונות. כשישבתי והסתכלתי היטב בפניו קלטתי רושם מרגיע שני והוא כי יש בקווי פניו מידת-מה של רוך אנושי ואין טבועה בפרצופו באופן כה מובהק אותה קשיות של סגפן שהייתי מוכן לקראתה.

נהרו פתח בשאלה אם באתי מבומביי. אמרתי כי אומנם עברתי בבומביי לפני כמה ימם אך לדלהי באתי מנפאל. גילה התעניינות ומניתי בקצרה את הארצות שביקרתי בהן. הוא היה מוכן לשמוע עוד והציג שאלות של מה בכך אך כדי לא להפסיד זמן ולמזמז את השיחה קיצרתי בתשובתי, היצבתי נקודה ופתחתי בשורה חדשה.

אמרתי כי סיפוק גדול הוא בשבילי להכירו פנים אל פנים. הוספתי כי אני מביא לו את ברכת ממשלת ישראל וראשה וכן ברצוני, כבן האומה הישראלית, לברך את עם הודו באמצעות גדול בניו.

פניו היו מרוכזים, ללא ניד וזיע, והוא לא אמר דבר. אמרתי לעצמי: כזה אתה? נדעה !

עוד לפני שנכנסתי גמרתי בלבי לפתוח במאורע הבוקר - כי למה יפתח הוא ואיראֶה אני כמתחמק?

אמרתי כי אנו נפגשים בבוקר שהוקדר על-ידי מאורעות רציניים בגבול ישראל-מצרים. אין לי שום ידיעה ישירה מממשלתי על מה שאירע באחרונה, אך אני יודע על פגיעות חמורות בביטחוננו מצד מצרים בימים האחרונים ואני בטוח כי אם נזקקה ממשלתי הפעם לפעולה נמרצת הרי עשתה זאת משום שנאלצה לכך על-ידי התגרות מסוכנת ביותר. אבל אין מאורעות אלה משנים את גופה של הבעיה. אדרבא, הם מבליטים אותה ביתר שאת. הבעיה היא היעדר השלום בינינו לבין הארצות השכנות בגלל סירובן העקשני לעשותו. כשלעצמנו היינו מוכנים להסתפק במשטר שביתת-הנשק, ובלבד שיונח לנו לעשות את עבודתנו בשקט, אך הניסיון הוכיח כי משטר זה נעשה לאַל על-ידי הפרות שיטתיות מהצד שכנגד.

ראשו של נהרו כנראה רכון תמיד אך הוא הרכינו עוד יותר ואמר: באמת, כאשר ראיתי את הידיעות בעיתון הבוקר דוכאתי מאוד. מה תהיינה התוצאות של פעולה זו? עלי לציין כי בזמן האחרון יש רושם כי ישראל אשמה במעשי תוקפנות עוד יותר מהערבים. אני מתבסס לא על מה שמודיעות מדינות ערב אלא על דוחות או"ם.

אמרתי כי אני מבין את מקורות ההתרשמות הזאת, אבל היא מוטעה ומסקנותיה אינן צודקות. כאשר קוראים בעיתון היום על פעולה ערבית ומחר על ישראלית וכן הלאה מאבדים כל חוש של הבחנה. אבל עובדה ניצחת היא כי ראשיתו כל מחזור חדש של פעולות-איבה כאילו נעוצה במעשה יזום מהצד הערבי. אנו פועלים רק בתגובה (reaction by) ולעולם לא על פי יוזּמתנו. גם איננו מגיבים על כל מעשה ומעשה. רק לאחר כמה התקפות, כשנוצרת סכנה רצינית לביטחון באם תימשכנה ההתנפלויות באין מפריע, הננו נזקקים לפעולה. הרושם מסתלף גם משום זה שההתנפלויות עלינו, הנעשות על-ידי כנופיות קטנות, לרוב עמוק בתוך שטחנו, אינן זוכות לפרסום רב או בכלל אינן מתפרסמות, ואילו פעולתנו "עושה כותרות". לנו אין כנופיות ואין אנו מסתתרים מאחורי המסווה של "כוחות בלתי סדירים". ממילא תגובתנו היא צבאית ורבת רושם. אך אותן ההתקפות "הזעירות" הן רעה חולה אשר בשום פנים לא נוכל להשלים איתה. הן הורסות כל אפשרות של חיים ועבודה, ולא רק באזורי הספר. למעשה כל ארצנו היא אזורי ספר. מי שרגיל בממדיה של הודו קשה לו לתפוס את מצבה של ישראל - ארץ קטנה וצרה, המוקפת אויבים שפוגעים בה כל הזמן כדי לעשות את חייה לגיהינום.

נהרו נאחז בדוגמה של הודו ומרְאָיה לסתור ביקש לעשות ממנה רְאָיה להוכיח. אמר כי לפני כשנתיים-שלוש נזדמן לו לציין, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים, לציין כי תוך תקופה קצרה אירעו מצד פקיסטן 700 פריצות-גבול כלפי הודו. אף-על-פי-כן הם לא הגיבו כלפי פקיסטן בפעולה צבאית. יש להם צרה עם פורטוגל בשאלת עתידה של גואה [מובלעת פורטוגלית קטנה בחוף המערבי של הודו, מדרום לבומביי. נכבשה ע"י פורטוגל ב-1510 מידי שליטים מוסלמים. נחשבת רשמית למחוז של פורטוגל, להבדיל ממושבה, שווה-מעמד עם כל המחוזות של פורטוגל גופא. על מעמד משפטי זה מסתמכת ממשלת פורטוגל בסרבה לוותר על גואה לטובת הודו, כפי שוויתרה צרפת על מובלעותיה, שנחשבו למושבות. השטח 3300 ק"מ מרובע, התושבים 600,000. כמעט כולם הודים]. חבל זה הוא חלק בלתי נפרד של הודו. אבל יש להם עסק עם משטר הסבור כי העולם עודנו חי במאה החמש-עשרה, כשבּוּלָה של האפיפיור חרצה גורל של ארץ. מבחינה צבאית כיבוש גואה מידי פורטוגל הוא בשביל הודו עניין של מה-בכך. אף-על-פי-כן הם מתאפקים ובוחרים בדרכי שלום. שיטה זו העניקה להם פרס: צרפת ויתרה מעצמה על המושבה שלה בהודו.

אמרתי כי בכל הכבוד עלי לשלול לחלוטין את הגזירה שווה, הן לגבי פקיסטן והן לגבי גואה. גואה היא בכלל עניין פעוט, אשר ברור כי יסתדר, והודו יכולה להרשות לעצמה לנהוג בו סבלנות. אשר לפקיסטן, הרי

ראשית, גם אם גבולה פרוע, אין זה משפיע אף כלשהו על ביטחון החיים ברחבי הודו,

ושנית, יש בין הודו ופקיסטן סכסוכים ויש לפקיסטן תביעות וטענות כלפי הודו, אבל אין פקיסטן מסרבת להכיר בקיומה של הודו, אין היא מכריזה כי היא במצב מלחמה איתה ואין מטרתה להכחיד את הודו ולרשת אותה. המצב אצלנו הוא כי ארצות ערב מדברות בגלוי על מסע של נקם להשמדת ישראל ומתכוננות לכך בפועל ממש. אבל גם בחשבון קצר מכוונת פעולת הכנופיות הנשלחות על-ידי נאצר להביא לידי התמוטטות ישראל מבפנים.

נהרו הסכים כי אין כאן גזירה שווה. הוא רק תהה איזו שיטה יעילה יותר. הוא יודע היטב את עמדת הערבים וסגנון דיבורם. הם לא יכירו לעולם בישראל, הם יילחמו בישראל בעוד חמש שנים, בעוד עשר שנים, בעוד 20 ו-30 ו-50 שנה, ולעולם לא ישלימו. הנה הייתה ממלכה צלבנית שהתקיימה כך וכך שנים ומה היה בסופה? הוא בקי היטב בכל הדיבורים האלה. אבל רצונו לדעת ממני מה הפיתרון. הוא מודה ומתוודה כי אינו רואה פיתרון. לכתחילה אפשר היה לחשוב כי במרוצת הזמן תבוא הסתגלות לעובדה שנוצרה, אבל תקווה זו נכזבה. להיפך, יש רושם כי המצב הולך ורע.

אמרתי כי הפיתרון הוא אחד ויחיד: הסדר של שלום על-ידי משא ומתן. מוקדם או מאוחר רק כך ייוּשב הסכסוך. אפשר להחיש את השלום על-ידי ריכוז כלל עולמי של דעת הקהל בעדו. במיוחד חשוב גיבוש דעת הקהל של אסיה על-ידי השמעת תביעה ברורה מצד ממשלותיה. אינני מזלזל בהשפעת ארצות-הברית וגורמים מערביים אחרים, אבל יכולת השפעתן של מעצמות אסיה, ובייחוד של הודו, על העולם הערבי עולה על זו של המערב בהרבה. מעצמות המערב חשודות תמיד על "קרדום לחפור בו" ואין זה חשד שווא. הוא הדין לגבי ברית המועצות. לא כן הודו אשר שום מדינה ערבית לא תאשים אותה בכוונות זרות. מכאן המשקל הרב שיש להודו לגבי מדינות ערבי והאחריות המוטלת עליה.

נהרו אמר כי דיבר כבר עם הערבים וכלפי הערבים ברוח זו, הן בשיחות פרטיות והן בפומבי. כאילו נתכוון לרמוז כי הוא מוכן להמשיך. אבל שאלתו היא מה בינתיים. מה תהיה ההתפתחות מחר-מחרתיים?

אמרתי: "אדרבא, תתכנס מועצת הביטחון, תדרוש משני הצדדים להפסיק מייד כל פעולת איבה, אבל באותה נשימה ממש תדרוש מהם גם להיוועד מייד זה עם זה לשם משא ומתן על שלום של קבע. תכריז כי העולם אינו יכול להרשות כי תישאר פירצה כזו בחומת השלום והיציבות הבין-לאומית. כל עוד היא קיימת, שלום העולם בסכנה ועל הנוגעים בדבר לסתום אותה על-ידי הסדר הדדי".

לא הגיב על הצעת כינוס מועצת הביטחון אלא הלך לפי קו מחשבותיו. אמר: "אתם שרויים בפחד לקיומכם, אבל גם הם פוחדים מפניכם - פן תשתלטו עליהם.

ניסיתי לעשות פחד זה לצחוק. כשנכנסנו לאו"ם מצאנו בו שש מדינות ערביות. עכשיו נוספו לוב וירדן, תוניסיה ומרוקו על הסף. גם בעיית אלג'יריה ודאי תיפתר במגמה ליתר עצמאות, לא לפחות עצמאות. ההיקף המרחבי של העצמאות הערבית הולך ומתרחב. אנו בסך הכל 8,000 מיל מרובע לעומת מיליון וחצי מיל מרובע שהוא השטח הכולל של ארצות ערב. באוכלוסייה הם הרבה עשרות מיליונים בעוד שאנו רק קצת יותר ממיליון וחצי. ובמצב זה נפל עליהם פחד ישראל? מצרים בלבד חזקה מאיתנו פי כמה - בכלכלה ובכוח צבאי. הם מסרבים ליישב פליטים ערבים בארצותיהם, אם כי התיישבות זו הייתה מביאה להם ברכה עצומה. לעומת זה אנו קיבלנו עלינו נטל עצום של קליטה המונית. בתוך 800,000 יהודים שהבאנו לארץ בתקופת העצמאות יותר ממחצית באו מארצות ערביות ומוסלמיות, כמעט כולם בעירום ובחוסר כל - מעיראק, מתימן, ממרוקו. זהו מאמץ הבולע את כל מרצנו ויכולתנו. אגב מאמץ זה אנו משיגים תוצאות במפעל של פיתוח. במקום לפחוד מפנינו יכלו הערבים ליהנות מאיתנו. האין זה פרדוכס כי קיים שיתוף פעולה מהודק מאוד בינינו לבין ארץ רחוקה כבורמה, בעוד שהארצות שהן מאחורי כותלנו גוזרות על כל מגע איתנו?

אגב כך הרחבתי קצת את הדיבור על שיתוף הפעולה עם בורמה וסיפרתי על תוכנית הפיתוח החקלאי באזור שַאן בעזרת טרקטורים מישראל.

הוא שאל פתאום: "האם אתם מייצרים טרקטורים?" אמרתי כי לעת עתה לא - רק חלקי חילוף.

כשאמרתי כי מצרים בלבד חזקה מאיתנו בהרבה, הציג כמה שאלות על ירדן, סוריה והלבנון. עניתי.

לבסוף אמר: "ודאי שפחד זה שלהם הוא חסר שחר, אבל הוא קיים ועומד".

אמרתי כי אם הם באמת פוחדים, הרי היא הנותנת שיעשו שלום. אם אנו חשודים על מגמות התפשטות, מדוע לא יכלאו אותנו בתוך שטחנו על-ידי חוזי שלום הקובעים גבולות לצמיתות? גם אם שום חוזה שלום אינו מהווה ערובה מוחלטת בפני תוקפנות, הרי מכל מקום יותר קשה להפר חוזה שלום מלעבור את קו שביתת הנשק.

אמר כי כל זה הגיוני, אבל הם אינם הגיוניים כלל. הנה דווקא מנשיא לבנון, כמיל שמעון, נזדמן לו לשמוע את הדברים הקשים ביותר על ישראל - פחד עצום מהשתלטותה.

אמרתי כי זהו שוב אבסורד. הן מכל ארצות ערב יש ללבנון לחשוש פחות. זוהי הארץ היחידה במזרח התיכון שאין בה רוב מוסלמי, פרט לישראל. אנו והם – יכולים להוות יחד חומה בפני השתלטות מוסלמית.

נהרו ענה כי החשש אינו דווקא לכיבוש אלא לחדירה ולהשתלטות כלכלית, משום פיקחותם היתרה של היהודים. מילים אלו נאמרו באותו חיוך קל שאנו רגילים לראותו על שפתי כל לא-יהודי נאור בכל ארץ שבעולם, כשהוא מדבר בסלחנות, כביכול, על יתרון כוחם של יהודים, כאנשי מסחר ורודפי בצע, שהוא הפגם העיקרי באופיים הלאומי. יה מעניין לציין כי הערכה זו הדביקה אותנו גם באסיה. המשיך ואמר: "אספר לך סיפור, ממנו תבין מהו החשש שהביע שַמעוּן. פעם הייתי בלונדון. הדבר היה זמן קצר לאחר עלות היטלר לשלטון, כשרק החלו רדיפות היהודים בגרמניה. הייתי במסיבה עם לאסקי, לאנסבורי ועוד אחדים ממפלגת העבודה. לאסקי דיבר במרירות על ההגבלות שהטילה הממשלה הבריטית על כניסת פליטים יהודים לאנגליה. [ג'ורג'] לאנסבורי ענה כי אין הדבר כה פשוט. הוא בטוח כי אם יבוא יהודי ויפתח חנות-מכולת באיזו פינת רחוב, אזי כעבור זמן קצר תיסגרנה שתי חנויות אנגליות באותה סביבה.

היטב חרה לי, אך כבשתי כעסי ואמרתי: "אספר גם אני לך סיפור. היה פעם ויכוח בין נציג ציוני לבין ערבי פלשתינאי דגול. הדבר היה לפני שנים רבות, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה [השיחה נתקיימה בקושטא, ב-1912, בין ד"ר אביגדור יעקבסון ז"ל, שהיה נציג ההסתדרות הציונית העולמית בבירה העותמנית, לבין רוחי אל עלמי, ציר ירושלים במורשון התורכי]. אמר הערבי: 'אתם היהודים משולים למֶלח ואילו כל האומות ללחם. למען יהיה הלחם נעים לחך דרושה בו מידה מסוימת של מלח'. רצוני לומר, שום ארץ לא תוכל לשגשג בלי אחוז מסוים של יהודים. רע מאוד אם אין מלח בלחם - טעמו תפל ולא יצלח לאכילה. אך גרוע מזה אם הוגדשה מידת המלח שבלחם - כי אז לא יצלח לאכילה כלל ואין לו תקנה. ענה לו היהודי: מְשָלך אינו הולם את העניין כלל, כי כל מטרתו של העם היהודי בארץ-ישראל היא לחדול לשמש מלח לאחרים אלא להיות לחם לעצמו".

הוספתי כי קרל מרכס, שהיה יהודי אך לא הצטיין באהבה לעמו, אמר אי-שם כי דרכם של יהודים להידחק לתוך הנקבוביות, של משק קיים ועומד. כוונתו הייתה לומר כי אין ביכולתם ליצור משק עצמאי. ההידחקות הזאת לנקבוביות והפיקחות היתירה המלווה אותה, כביכול, אינה עניין של בחירה חופשית ואינה תכונה לאומית כלל. זוהי מארת גלותנו - תוצאה מוכרחת של חיי ניתוק מקרקע המולדת, כריתות מקרקע בכלל, פיזור בעולם כמיעוט בכל מקום. הציונות היא ההתקוממות ההיסטורית של העם היהודי נגד הגורל הזה. מגמתה ריכוז ולא התפשטות. חזרנו למולדתנו להיות אדונים לגורלנו ולא לחלוש על גורל אחרים. הדור הגדל לנו בארץ הוא טיפוס חדש של יהודי - מושרש, מאוזן באופיו, בטוח בעצמו - זהו אדם שבא על תיקונו. נפלא לראות איזו תמורה מתחוללת בעם החוזר למולדתו תוך דור אחד. לתאר אותנו כחנוונים החודרים ללבנון זהו סילוף גמור של המהות היסודית של מפעלנו. אם בכל הארצות מהווים היהודים שכבה אופקית - סוחרים, בעלי מלאכה זעירים, אנשי ביניים, בעלי מקצוע - הרי בישראל הננו מבנה מאונך. הסולם שלנו יסודו בחקלאות ובמשק המחצבים והוא עולה ומטפס על פני חרושת ותובלה למקצועות החופשים ולשיאי המדע והאמנות וההגות. אנו עושים את כל עבודתנו במו ידינו, עד לעבודה הפשוטה והגסה ביותר כסבלות בנמלים וכטיאטוא רחובות וניקוי מחראות (בכוונה הזכרתי את העבודה האחרונה, שבהודו היא מנת חלקם של "האסורים במגע" בלבד). רק חוסר הבנה גמור של תהליכי היצירה ויסודות המבנה החברתי שלנו יכולים להוליד מושגים כה מסולפים כגון אלה שהוא נתקל בהם אצל נשיא לבנון.

דיברתי כאילו כלפי הנשיא הלבנוני ונתכוונתי לנהרו עצמו. אך הוא לא הרפה מהנושא שדבק בו. ודאי ביקש להסביר לי כי הכוונה אינה דווקא למספר חנוונים יהודים שיסתננו מישראל ללבנון וידחקו שם רגלי מתחריהם, אלא לתפקיד שישראל כולה תמלא בכלכלתה המתקדמת והדינאמית, לגבי המשק הערבי הנחשל המקיף אותה.

אמר: "אביא לך דוגמה אחרת להסביר דעתי. אלף שנה נמשכה חדירה סינית והודית לארצות דרום מזרח אסיה - בורמה, סיאם, מאלאיה, הודו-סין וכו'. העמים ילידי הארצות האלו הינם מטבעם שוקטים על השמרים ומסתפקים במועט. די להם במיץ אגוז הקוקוס לשתייה ובחופן אורז למאכל. לעומת זה הסינים - וכן ההודים, אם כי במידה קצת פחותה מהראשונים - הם בעלי מרץ ויוזמה, חרוצים ושאוּפתָנים. ממילא מובן, כי בני שני העמים האלה, שהינם זרים מרחוק באו בעיני עם הארץ, השתלטו על המסחר והחרושת, עשו עושר רב ותפסו עמדות מפתח במשק. התפרצות ההתנגשות נבלמה על-ידי השלטון הבריטי שתקופתו ארכה 300 שנה. אבל עכשיו, עם העצמאות, היא מתחוללת בכל הארצות האלו. בעיה זו מטילה, למשל, צל על יחסי בורמה והודו. אנו רוחשים אך ידידות לבורמה ואדיר חפצנו לחיות איתה בשלום גמור. אך בבורמה רואים את המיעוט ההודי כעמדה קדמית שלנו (out post), כאילו מגמתנו לפרוש באמצעותו את מרותנו עליה, בעוד שאין דבר הרחוק מאיתנו ככוונה הזאת".

אמרתי כי צר לי מאוד מאוד לחלוק שוב, אך מה אעשה והתקביל אינו תופס. אין לו כמובן שום צורך באישור מצדי לנכונות התיאור שנתן ממצב הדברים באותו אזור, אם כי עובדה היא כי אני בא עכשו מביקורים בבורמה ובמלאיה ובמו עיני ראיתי את התופעה המדאיגה שהוא עמד עליה. אך הבעיה ההיא לחוד ובעיית המזרח התיכון לחוד. אין שום דמיון בינינו בישראל לבין ההודים הסינים במאלאיה או בבורמה. מאחוריהם שם - סין והודו. מאחורינו אין כלום. הם מהגרים בארץ זרה. אנו אזרחים במולדתנו. אם לא תובן ותקובל האמת ההיסטורית הזאת, כי מדינת ישראל היא מולדת העם העברי, אזי אין בכלל על מה לשוחח. מפעלנו נעשה אז לא רק בלתי-צודק אלא פשוט בלתי מובן. הארץ ההיא היא מולדת (birthplace) עמנו. היא לא הולידה מעולם שום אומה אחרת. עמנו לא אימץ לו שום מולדת אחרת. הארץ ההיא חדלה למלא תפקיד בדברי ימי עולם, חדלה לתרום כלשהו לאוצר המין האנושי, עם גלות עמנו ממנה. גם העם היהודי, כעם ולא כצירוף מקרי של יחידים, חדל לתרום לתרבות עולם לאחר שנעקר ממולדתו. מעולם לא שכחנו את מולדתנו ומעולם לא חדלנו מניסיונות לחזור אליה. השאיפה היחידה שפעמה בלב כל בני עמנו מדורי דורות הייתה לחזור לארצנו. בשבילו לא הייתה קיימת שום ברירה, אלא או ארץ-ישראל או לא כלום. שום כוח שבעולם לא יכול לעקור מלב העם את השאיפה הזאת. יש להבין זאת כדי לדעת מה עמוקים שורשי תנועתנו בנפש העם ומה עצום הכוח המניע (urge) הרתום אליה. זוהי רדידות היסטורית (historical shallowness) להשוות את מדינת ישראל עם ממלכת הצלבנים, כמו שעושים הערבים. עיניהם טחו מראות את העובדות המכריעות של ההיסטוריה שהם הועמדו בפניהן. הם אינם מבחינים בין הרפתקה צבאית-מדינית שבאה לפתע כפרי איזה יצר חולף שתקף בתקופה מסוימת את העולם הנוצרי לבין חפץ החיים ולהט התקומה הפועמים בקרב עם שלם זה אלפיים שנה. החתירה לשוב לא פסקה בשום דור. היא נמשכת בתקופתנו תוך רציפות גמורה והתקדמות בלתי-פוסקת זה כשמונים שנה. היא עשתה חיל רב עוד תחת השלטון העותמני. היא שהולידה את הצהרת בלפור, ולא להיפך. הדרכים שלנו ושל אנגליה נפרדו עד מהרה מפני שהמדיניות הבריטית קיבלה למעשה את המשנה הערבית ומעלה בפיקדון שנמסר לידיה על-ידי חבר הלאומים. כמו שהתגברנו על מכשולים שהונחו בדרכנו על-ידי המשטר העותמני כך נאבקנו עם המשטר הבריטי עד שהוכרה זכותנו לעצמאות על-ידי האומות המאוחדות ולבסוף כבשנו אותה לעצמנו בדם.

נהרו אמר: you are a very eloquent advocate of your cause!, אבל גם אלמלא כן, מקובלת ההנחה היסודית כי שאיפת העם היהודי לעצמאות מוצדקת וכי השאיפה הכבירה הזאת (this very  powerful urge) מוכרחה למצוא אחיזה ולהכות שורש בקרקע אי-שם (Somewhere).

שיסעתיו ואמרתי: "לא אי-שם כי אם בישראל.

אמר: "ברור, ברור, כי אי-שם זה פירושו בישראל (it is clear that that 'somewhere' is Israel) אך השאלה שהצגתי בעינה עומדת: מהו הפיתרון? הן הפיתרון אינו יכול להיות צבאי". הוא חזר והביע דאגתו העמוקה להתפתחויות הצפויות והיה ברור כי הוא חושב על כניסות מדינות ערביות אחרות למערכה.

אמרתי כי כשהוא בא לשלול פיתרון צבאי הריהו "מַטיף למגוּיר". אבל מה נעשה ונוצָרים מצבים על-ידי הצד שכנגד המחייבים פעולה צבאית מצדנו? שום ממשלה לא תוכל להתפרק מאחריות לביטחון תושבי ארצה.

נהרו אמר כי הוא מסופק ביעילותן של פעולות צבאיות אלו, שכן הן מרחיקות את השלום וגורמות להידוק טבעת האיבה מסביב לישראל.

אמרתי כי אין לנו ברירה אלא להחזיק מעמד. חשוב מאוד להחיש את השלום על-ידי גיבוש דעה מאוחדת בעולם, בראש וראשונה באסיה, והפעלת לחץ מוסרי ודווקא ידידותי על מצרים ושאר ארצות ערב, אך אם הדבר באמת אינו אפשרי כי אז יימשך המצב הקיים על כל סכנותיו. אנו עומדים בפני איום הולך וגובר. בראש מצרים עומד אדם מוכה שיגעון של גדלות. הוא חותר לפרוס רשתו על ארצות שכנות בצפון-מזרח אפריקה ובמערב אסיה. הוא נחל כמה הצלחות מפוצצות ואלו שיכרו וסחררו אותו. הן מפרנסות את תאוות הכיבוש הבוערת בו. הוא מכתר עכשיו את ישראל כדי לחסלה. הבחירות האחרונות בירדן הרחיבו את השפעתו. על הכל מאפילה עסקת הנשק שלו מאשתקד שלמענה הוא הקריב את צורכי הפיתוח של ארצו ואת טובתם של המוני העם ועל ידיה הוא פתח מחזור חדש של מירוץ זיון. גם אנו נאלצנו להקדיש אמצעים נוספים לרכישת נשק, עם כל הקושי הכרוך בדבר.

נהרו חלק עלי לגבי נאצר. הרושם הישיר שלו, אמר, הוא אחר ממה ששמע ממני. בעיניו נאצר הוא איש מתון יחסית. הוא מסוגל כמובן לשאת נאום רגשני אבל אין נהרו סבור כי נאצר הוא אדם ששולטים בו תאוות ויצריםI wouldn't say that he is a man governed by lust or passion .

אמרתי כי כנראה שיטת נאצר היא להבדיל היטב בין הופעותיו כלפי פנים וכלפי חוץ.

בשלב זה נתתי דעתי על מהלך השיחה. היא התנהלה כל הזמן באווירה של שלווה נפשית וכאילו ללא כל לחץ של זמן. נהרו לא הציץ על השעון אף פעם אחת. כשחלפה מחצית השעה הראשונה נכנס המזכיר ונתן לו פתק, אך הוא קרא אותו, חייך, והניחו הצדה, ליכסנתי מבט לשעון הקיר שהיה תלוי בפינה על הקיר שמאחורי גבו של נהרו וראיתי כי השעה מתקרבת לשתיים-עשרה. החלטתי לעבור לנושא אחר.

אמרתי כי במכתבי אליו אמרתי כי אין בדעתי לבוא אליו בדרישה כלשהי. אף על פי כן ארשה לעצמי לעורר בעיה מעשית אחת המעיקה עלינו. הן לא בכל שנה יזדמן לי לבוא הנה לראותו. זוהי הזדמנות נדירה.

כאן הפסקתי את עצמי ואמרתי כי ברצוני להעיר על משהו צדדי. אני נמצא בהודו רק ימים מעטים - שלושה ימים לפני ביקורי בנפאל ויומיים לאחריו. במשך הימים האלה קראתי את העיתונות היומית של בומביי, כלכותה ודלהי והתרשמתי עמוקות מהנטל הרובץ על ראש הממשלה ומהמאמץ הכביר שהוא עושה ברציפות מפתיעה, כמעט יום יום, להשמיע דבריו באוזני העם. ולא זו בלבד שהוא מגיב על בעיות השעה בנאומיו ובהודעותיו לעיתונות, אלא הוא משתמש בכל הזדמנות כדי להבהיר לציבור את העקרונות המדיניים והמוסריים המונחים ביסוד אירועי השעה או המתעוררים לרגליהם ולהעמיק את הכרתו והבנתו. זהו מסע חינוכי יחיד במינו אשר הוא מקיימו יחידי ואני מלא הערצה להתמדה המוסרית ולכוח השכלי המתגלים בו. בשבילי הייתה זו חוויה מאלפת ביותר ורציתי להביע לו את רחשי לבי בעניין זה.

הוא ישב רכון ומרוכז, כדרכו בשעת הקשבה, אך הפעם עמקו עיניו ובלחייו השחומות הבהיק אור חדש. נראה היה כי התרגש, אך לא הוציא הגה מפיו.

ובכן, אמרתי, לא אוכל להימנע מלעורר שאלה מעשית.

אמר: "שאלת היחסים בינינו?"

אמרתי: כמובן. היש הצדקה כלשהי למצב זה שאין אתם on speaking terms איתנו, מדברים איתנו כדבר איש אל רעהו?

עשה תנועה בידיו כלפַי כאומר: הנה אנו מדברים!

אמרתי כי אין אלה יחסי דיבור בהתאם למושגים המקובלים בעולם התרבותי של זמננו. אין בינינו שום צינורות קבועים לחילופי דעות וידיעות. הנה, למשל, אנו מחולקים ביחס לאישיותו של נאצר. יש בידי הוכחות עובדתיות חותכות כי הוא טועה במשפטו, אלא שאין הזמן מרשה לגולל אותן. אבל נניח כי הוא צודק ולא אני, כי אז לשיטתו, אם נאצר באמת מתון, הוא צריך להיות מעוניין להגיע פעם להסדר איתנו. כיצד יגיע לכך? מישהו יצטרך לעזור. כאן יש מקום להודו למלא שליחות. הן ברור כי עזרתה תהיה רצויה לנאצר הרבה יותר מעזרת ארה"ב או אנגליה. אך כיצד תוכל הודו להיות לתועלת בתפקיד כזה אם אין כל קשר בינה לבין ישראל? אם הערכתו את נאצר נכונה, הוא עצמו צריך להיות מעוניין כי הודו תהא מיוצגת בירושלים.

נהרו אמר: "לכאורה צדקת: ובאמת, יש לנו כבר חמישים נציגויות כאן בדלהי ואין כל סיבה לא להוסיף נציגות ישראלית. הנה האחרונה שהופיעה הייתה ספרד אשר אפילו לא ביקשנוה". שיסעתיו ואמרתי כי אני זוכר היטב את הנאום של אחותו [ויג'איה לקשמי פַּנדיט] באו"ם נגד ספרד. "בעצם", המשיך, "אין לי שום נימוק הגיוני חזק נגד דבריך (I can't raise any strong argument againstwhat you say). הייתה לי פעם שיחה עם שגרירכם בוושינגטון, כמדומני ב-1949, ואחרי זה הכרנו בכם. כאשר עשינו את הצעד הזה, חשבנו, באופן סתום במקצת ,(vaguely) כי לאחר זמן לא רב יבוא בעקבותיו הצעד השני - קשירת הקשרים הדיפלומטיים. אבל כל פעם שחשבנו על כך קרה משהו שהכביד".

זה לא היה לגמרי תיאור נכון של ההשתלשלות, אבל לא ציינתי זאת.

אמרתי: "אבל האומנם תוכל להצדיק את המצב הקיים? הן למעשה אין אתה נייטרלי בסכסוך שבינינו לבין הערבים. אתה עומד לצדם נגדנו". - הוא קירטע בפניו אך לא אמר דבר והמשכתי: "לנו אתה אומר כי תיכנס איתנו לקשרים דיפלומטיים רק לאחר השלום, ואילו עם הערבים אתה מקיים קשרים דיפלומטיים מבלי להתנותם בשלום, וזה בשעה שאנו רוצים בשלום והערבים מסרבים. עמדתך מרחיקה את השלום ומעודדת את הסרבנות הערבית.

בשלב זה היה ברור כי הוא נתון במצוקה. ניסה לפטור אותי בחיוך ואמר: "אבל עם הערבים היינו קשורים מלכתחילה. אתם באתם אחר כך."

שאלתי: "מתי נהייתם לעצמאים?"

אמר: "ב-1947."

אמרתי: "ואנחנו במאי 1948. האומנם תוך אותה תקופה קצרה כבר נוצר קשדי"ף ביניכם לבין כל מדינות ערב?"

אמר: "לא אזכור, אך על כל פנים עם מצרים התקשרנו מייד."

וכאן בא מפנה מפתיע. היה רשום בזיכרוני לגעת בעניין בנדונג ולא הייתי בטוח אם תספיק שעתי. והנה הוא פתח בנושא זה ללא כל קשר ישיר עם הקודם, כאילו בדחיפת המצפון בלבד. ההקשר ההגיוני היה להסביר ולהזמין אצלי רחמים - באלו ייסורים הם לוקים מידי הערבים כשהם מנסים להביע הכרה כלשהי במעמדה של ישראל.

אמר: "הנה קח את עניין ועידת בנדונג. לכתחילה כשנועדנו בקולומבו חמשתנו והחלטנו לגשת ליוזמה זו התעוררה מייד שאלת שיתופה של ישראל. אנו, בורמה וציילון היינו בעד הזמנתכם. אינדונסיה ופאקיסטן היו נגד. אתה סבור כי פאקיסטן היא אויבת כה מושבעת שלכם? לגמרי לא, העניין כולו לא אכפת לה כלל, ואין זו בשבילה אלא הזדמנות של נרגנות ותככים. לבסוף התברר לחלוטין כי אם תוזמן ישראל לא יבואו הערבים, אחרים איימו כי בלי הערבים גם הם לא ישתתפו וכל העניין עמד להתפורר. על כורחנו הסכמנו כי הפעם לא תוזמנו.

כל זה נאמר ברוח נכאה ובלשון של הצטדקות, בחינת: "היכנס נא למצבי, חוס עלי, אמור בעצמך איך יכולתי לנהוג אחרת?"

המשיך: "והנה, כשבאנו לבנדונג, עוד לפני שנפתחה הוועידה, הייתה פגישה בלתי רשמית של המדינות שנתאספו לדון על סדר היום. אותה שעה טרם הגיעו כל המשלחות ובין המאחרים היו פאקיסטן ותורכיה. בהתייעצות הגישו הערבים את העניין שלהם נגדכם. דעתי ודעת או נו הייתה כי לאחר שלא הוזמנתם אין לדון בעניין הנוגע לכם בהיעדרכם. בכלל ביקשנו להימנע בוועידה זו מדיון בכל מחלוקת שהיא, אלא לרכזה רק בעניינים המשותפים. הערבים לא הביעו התנגדות למחיקת הסעיף. כמובן, איש מהם לא הסכים לכך במפורש, כי הלא הם תמיד פוחדים זה מזה פן המוותר יאשם בבגידה. אבל הם לא מחו וכך נקבע.

אך למחרת היום הופיעה משלחת פאקיסטן והתחילה מרעישה עולמות. כיצד העזנו לקבוע מסמרות לגבי סדר היום שלא על דעת כל המשלחות? דרשו כינוס ישיבה חדשה ובינתיים הסיתו את הערבים להתנגד והבטיחו להם תמיכתם. בישיבה נשא או נו נאום יפה מאוד, הוא בכלל אדם מצויןa very fine man") "), אבל האש כבר התלקחה ואי-אפשר היה לכבות.

שאלתי מה דירבן את פאקיסטן להתעקש עד לידי כך? אמר כי רק הרצון להציק להודו. הם בדרך כלל חסרי כל אחריות ואֵי תרגום עברי ל- ?"basic exhibitionists"[חשפנים בשורשם]. חרה להם כשהוכח כי יש לנו השפעה על הערבים. גם הייתה זו פגיעה בכבודם שעניין כזה וסדר היום כולו הוכרעו בלעדיהם ולכן גמרו ללמד אותנו לקח, רק כדי להכעיס. אגב שאל ליחסינו עם תורכיה. אמרתי כי היחסים תקינים, אפילו ידידותיים במידת מה, אך כמובן מסויגים עקב יחסיהם עם הערבים, אבל יש קשדי"ף, קשרי מסחר רחבים, חילופי משלחות וכו'. אמר כי הוא שואל משום שגם תורכיה גילתה איבה כלפינו באותה ישיבה.

לבסוף סיפר כי במליאת הוועידה הוא נשא נאום אשר בו השתדל מאוד לפייס (על מה?) את הערבים: הביע אהדה לפליטים ובכלל התקרב ככל האפשר לעמדה הערבית, אבל עם כל זה דרש הסדר של משא ומתן ("negotiated settlement") עם ישראל. לתימהונו עורר נאום זה את זעם הערבים. המצרים - הוא לא אמר "נאצר" - באו אליו וסיפרו כי להם לא היה איכפת כל כך, אך ערבים אחרים התרעמו עליו מאוד.

בזה תם ונדם.

אמרתי: טוב, אך מה המסקנה? הן ועידת באנדונג פסלה את עצמה מכל בחינה מוסרית. היא הפרה במו ידיה את עקרונות היסוד שעליהם הושתתה - כלליות הייצוג ושוויון המעמד. היא הרעה לעשות מזה. לאחר שהיא העמידה אותנו מאחורי הדלת והמזוזה היא ניגשה לדון ולפסוק בבעיית עצם גורלנו. איזה מופת היא נתנה של הגינות ויושר בעניינים בינלאומיים? זהו חילול הכבוד והמסורת הרוחנית של אותן מדינות אסיה אשר את מורשתן התרבותית ישראל מעריכה במידה כה עמוקה. אם בעתיד יחזור עוול כזה תשמיע ישראל את מחאתה באוזני העולם כולו.

הוא שתק, אך פניו היו כאובים.

בינתיים ארכה השיחה מאוד והרגשתי בסימנים ראשונים של קוצר רוח. כשחלפה שעה שוב נכנס המזכיר והניח פתק על השולחן. אף על פי כן פתחתי בנושא חדש - השיט בסואץ. אמרתי כי קראתי מה שאמר במסיבת עיתונאים בתשובה לשאלה על זכותה של ישראל: לכאורה הזכות קיימת, אבל מצרים טוענת כי היא פוקעת משום מצב המלחמה! ואולי יהיה צורך להשיג חוות דעת מוסמכת של בית דין עליון. הסברתי לו את תוכן אמנת קושטא שלפיו כל טענות מצרים הן מאפע. הזכרתי כי בהודעה קודמת הוא אמר כי עם כל הכרתו בזכותה של מצרים להלאים את החברה, מוטב היה אילו עשתה זאת קצת אחרת - הוא שיסע אותי ותיקן: "אמרתי כי אני הייתי נוהג אחרת" - ועם זה הדגיש כי חובת מצרים היא לקיים חופש שיט לכל. עכשיו נתקבל רושם כי הוא נסוג, בציינו כי לגבי ישראל יש עניין לא ברור הטעון הכרעה משפטית.

נהרו אמר כי הוא לא הביע דעתו, אלא מסר רק את העמדה המצרית. שאלתי מדוע לא הגדיר עמדתו. אם דעתו היא כי גם ישראל זכאית לחופש שיט יכול היה לומר, כי אומנם מצרים טוענת וכו', אך דעת הודו היא כך וכך. להצהרה כזו היה משקל רב ונאצר היה אולי מסתמך עליה כלפי חבריו.

הוא לא ענה לגופו של עניין, אלא אמר: "אל-נא תחשוב כי נאצר הוא כל יכול. יש לו צרות צרורות עם חבריו ועם ממשלות ערביות אחרות. אל נא תשכח כי היו מנהיגים ערבים שנרצחו."

שאלתיו אם קרישנה מנון עורר שאלת ישראל בשיחותיו בקהיר על משטר תעלת סואץ. הוא ענה: "בהחלט", אך לא פירש ולא הוספתי לשאול.

בסיום הדברים חזרתי לבעיית היחסים. אמרתי כי הנה בשיחה זו למדתי מפיו לא מעט. מדוע הוא שולל מעצמו את האפשרות להשפיע על מחשבתה המדינית בישראל בתמידות ובאורח סדיר? הנה עכשיו מצב חמור הגורם לו דאגה. אם יהיה לו מה להגיד למדינות של אזורנו - בישראל לא יעמוד לרשותו שום מכשיר לכך. האומנם זהו מצב רצוי?

הוא גימגם משהו שלא תפסתי, כשאנו עומדים כבר. אמרתי: "ובכן אנו נפרדים מבלי שנהיה !terms speaking on [מדברים זה עם זה כאיש עם רעהו]". הוא אמר: "הן דיברנו!" אמרתי: "איננוterm  speaking on  לפי משמעות המונח הזה במסגרת היחסים הבין לאומיים המקובלים בעולם התרבותי, אשר הודו היא חלק כה חשוב ממנו.

ליד הדלת אמרתי כי מאוד הייתי רוצה להיפגש עם מאוּלנא אזאד ואודה לו אם יבקש את מזכירו לסדר זאת. הסכים מייד. יצא איתי לחדר המזכירות, בו נוספו בינתיים ממתינים, ואמר משהו למזכיר ואחר כך פנה אלי וביקשני להמתין חמש דקות. כעבור זמן זה יצא, לקחני אל החלון ואמר כי דיבר בעצמו עם אזאד, מצאו לא בקו הבריאות, עד כדי שלא יוכל להשתתף בישיבת הממשלה היום אחר הצהריים, אבל בקשתו היא כי אטלפן למזכירו מחר בבוקר, ואם בינתיים יוטב לו - ישמח לקבלני. הודיתי לו ובזה נפרדנו. שיחתנו נמשכה שעה ורבע.

אבי ואלישיב סיפרו כי ב-11.30 הופיע בעל המועדה שאחרי והמזכיר הכניס פתק, ב-12 בא השלישי ושוב הוכנס פתק. זאת אומרת לכתחילה קבע לי נהרו חצי שעה - איזו תמימות !

יצאתי מהשיחה לא מפורק כי אם מתוח. אומנם אמרתי הרבה ודומני לעניין. היה הכרח לשלב בשיחה הסבר נוקב של מקורות הציונות כדי לקלוע חץ בשורש הסתייגותו של נהרו מאיתנו הנעוץ בשגרתו האנטי-אימפריאליסטית, לפיה הוא ראה במפעל הציוני מכשיר של השתלטות בריטית וזמורת זר באסיה. התברר לי כי הוא למד משהו, אבל ספק אם נעקר מלבו אותו שורש של זרות וטינה. התכוננתי לומר משהו על מסעותַי, לסכם את רשמַי על כיווני ההתפתחות הכלליים בארצות שראיתי, ולנסות לברר דעתו על הבעיה הגורלית של עתיד היחסים בין סין לבין שאר חלקי היבשת. כל הנושאים האלה נשארו מחוץ לתחום. האדם עצמו נשאר סתום אך במידה שגילה טפחים היו אלה בלתי מעודדים, אם לא מבחינת הכוונות הרי מבחינת המסקנות המעשיות. בשלוש נקודות נסתתמו טענותיו: בעניין היחסים, בעניין "בנדונג" ובעניין סואץ. אך אף על פי שבניצוח הייתה כאן ידי על העליונה, לגבי העמדה הוא נשאר בשלו, מבלי שיהא אכפת לו כל כך אם צדק או לא. אומנם בעניין "בנדונג" היה ניכר על פניו סבל נפשי אבל גם כאן עזר לו השיקול המדיני להבליג על כך. סיכומי היה, אפוא, כי לא השגתי ממנו דבר זולת היכרות אישית, הסברת כמה מושגים, וזריעת זרע אשר אולי - מאוד אולי - ינבוט במשך הזמן.

לא נעלם ממני כי הוא לא עשה אפילו ניסיון להזמיננו לארוחה.

חזרנו למלון לארוחת הצהריים. מ-12.30 עד 2, אגב אכילה, סיפרתי את השיחה לדוד, לאלישיב ולאבי. אלישיב רשם. בזמן השיחה עשיתי רשימות מקוטעות שעזרו לי לשחזר את מהלכה. את הדוח השני שביומן הזה רשמתי בביקורי השני בדלהי, כעבור שבועיים – ביום ג' 13 בנובמבר, והנני ממשיך.

באמצע הארוחה נתקבל מברק גלוי שהכיל את הודעת דובר משרד החוץ על רקע המבצע ומטרתו. הנחתיו הצדה ורק לאחר שסיימתי את הדוח קראתיו. מאוד הייתי מאוכזב מאיחורו של מברק זה בשלוש שעות. במקום לקלוע באוויר יכולתי בשיחתי עם נהרו להסתמך על עובדות נוקבות. הודעת הדובר עושה חשבון צדק עם נאצר על כל מעלליו ומסתמכת על מה שאירע בימים האחרונים: חידוש פעולות הפידאיין שגרמו לנו 24 קורבנות - הרוגים ופצועים; תפיסת שתי כנופיות ליד ארז ואחת ליד שדה-בוקר. בין "המעללים" הובלטו, כמובן, עניין ההסגר הימי, גם ההפרעות לטיס והחרם המסחרי, אך מטרת המבצע הוגדרה כמשימת טיהור סיני מקני המרצחים וממרכזי ארגון הכנופיות. המסמר השני שבהודעה - הקמת פיקוד משותף של מצרים, סוריה וירדן, שבעקבותיה הושמו צבאותיהן של שתי הארצות הצפוניות תחת פיקוד מצרי, והאיום הישיר לישראל הכרוך במפנה זה. מדוע לא הודיעוני קודם על כך – פליאה!

נשאלו השאלות: מדוע לא נתפרסמו פרטים אלה קודם לכן? מדוע לא נדחה המבצע ליום אחד כדי לתת בינתיים לעובדות אלה להיחרת בהתרשמות הציבור? איך נוכיח עכשו כי אנו מגיבים ולא מתקיפים יזוֹמָנית?

אבל על כל פנים התברר משהו מהרקע הבלתי אמצעי של הפעולה ולאור הפרטים החדשים היא נראתה פחות גולמי ובוטה – יותר נתונה בתוך איזו מסגרת, עם כל היותה מרחיקת לכת ללא תקדים.

לא היה פנאי רב להרהר ולנחש. הייתי חייב להתרכז מייד בהכנת ההרצאה לאחר הצהריים. החלטתי שוב, כמו במנילה, לכתוב את כולה ולקראה מעל הכתב. הסתייעתי בהרצאה של מנילה, מחקתי ממנה ביטויים שהיו מכוונים לקהל נוצרי והוספתי כמה שילובים שהגדילו את ההרצאה לפחות ב-50%. בין השאר שילבתי מובאות מאמנת קושטא אשר קיבלתי כאן משבתאי רוזן [היועץ המשפטי של משרד החוץ] בתשובה למברק ששיגרתי. עבדתי כשלוש שעות רצופות. ב-5 שכבתי אך נשארתי ער, רק עצמתי עיני ושכבתי רבע שעה בלי נוע. ב-5.30 נסענו למקום ההרצאה.

ל"מועצה לענייני עולם" של דלהי בניין מיוחד, "סאפּרוּ האוּס" שמו - בית גדול בן שתי קומות העושה רושם רב. נתקבלתי במבוא על-ידי חברי ההנהלה, הוראיתי את הספרייה ונתכבדתי בתה. בבית שני אולמות - אחד גדול מאוד ואחד יותר צנוע, מכיל כשלוש מאות איש. הרצאתי נערכה בשני. כשנכנסנו היה אולם זה מלא מפה לפה. רבים עמדו ליד הקירות ורבים צבאו על הדלתות והחלונות מכל העברים. רוב הקהל היה הודי, אך נראו גם פנים אירופיות ולא חסרו - אם כי באו רק במתי-מעט - אחינו בני ישראל.

נוכח מראה הבניין מבפנים ומבחוץ, הספרייה, האולמות וכל מערכת הפעולות, אמרתי לעצמי מי יתננו מוסד כזה ובניין כזה בירושלים.

בהעיפי עין על הקהל נוכחתי כי אין בקרבו אנשים בעלי משקל. הללו מצויים בחבר המנהלים אך נראה כי אינם נוהגים לבקר בהרצאות. השומעים עשו ברובם רושם של בחורים שוחרי דעת, טיפוסים "אקסטרניים", וכל מיני יוצאי דופן שיש להם עניין מיוחד בנושא אם מתוך יחס אמיתי או על-מנת למצוא הזדמנות ל"הרביץ". אבל הצפיפות והדריכות בישרו קשב טוב להרצאה וחום של ויכוח לאחריה.

גם כאן החלטתי לפתוח בהתייחסות למאורעות. קראתי את מברק הדובר מהחל ועד כלה. הפסוקים החריפים נגד נאצר צלצלו כהתגרות צורמת באוזני רבים שבעיניהם - כמו בעיני מרבית העם ההודי - נאצר הוא אחד הגיבורים הלאומיים של ימינו. קריאת ההרצאה ארכה בדיוק שלושת רבעי שעה - חמש דקות פחות מהמכסימום שנקבע לי. הקשב היה דרוך ואיש לא פצה פיו - כאן מולך בכיפה עקרון ההתאפקות ואין איש מרשה לעצמו הפרעה או קריאת ביניים. אך האווירה הייתה טעונה חשמל וזה החל מתיז גצים ומשמיע נפצים מייד עם החל השאלות והתשובות.

שכחתי לציין כי היושב ראש שלי היה ד"ר לוקאנאטַן, מי שעמד בראש אחד ממוסדות או"ם באסיה ועכשיו הוא נשיא המועצה הלאומית למחקר תעשייתי. כיוון שביקר בארץ, נשא נאום פתיחה מלא תשבוחות למפעל הפיתוח שלנו וקילוסים אישיים לי אך מסויג מבחינה מדינית.

השאלות היו כמעט כולן וכחניות ורובן עוינות. לא הוצגה אף שאלה אחת תוך רצון לדעת משהו נוסף על ישראל כמדינה, כארץ, כחברה. חלקה המרכזי של הרצאתי טיפלתי דווקא בכל הצדדים החיוביים האלה של יצירתנו, אך בשאלות לא להם שום הד. כל השאלות בלי יוצא מהכלל נסבו על ציר היחסים - זאת אומרת ההתנגשות - בין ישראל לשכנותיה, כאילו המדינה כשלעצמה, מפעלה ובעיות בניינה, הישגיה וסיכוייה, אינם מעניינים איש. היה מעמד חי וער ותוסס ורותח, עם הרבה התלקחויות ומתָחים. למעשה התנהל ויכוח במסווה של שאלות.

אחד תקף אותי נמרצות על מעשי תוקפנות שהורשענו בהם לפי פסקי או"ם בישיבות ועדות שביתת הנשק ומועצת הביטחון. גילה בקיאות מופלגת בפרשה זו והכריז כי גם הפעם אנו חייבים בתוקפנות וההסבר הכלול במברק שקראתי אינו משכנע כלל ועיקר. אחד, כנראה ערבי, תבע מייד את עלבון החלטת 1947. אחרי שהציג שאלתו נשאר עומד וכשהתחלתי לענות מייד שיסע אותי בשאלה נוספת. אמרתי כי סבור הייתי כי סיים שאלתו ואולי יניח לי להשיב ואז נשתתק אך נשאר עומד. שאלתי אם יואיל לשבת וסירב. אז ישבתי ורק אז התערב היושב ראש והושיבו ואני קמתי והמשכתי והיו מחיאות כפיים לטובתי. אחר שנראה ערבי, בחור צעיר מאוד, קפץ על רגליו לסתור את דברי על היעדר כוחות אי-סדירים אצלנו וטפח על פני את דיר-יאסין וקיביה – בארסיות אשר רק ערבי מסוגל לה. אחד ביקש לדעת מדוע התפטרתי, מתוך הבלטת הניגודים ביני לבין בן-גוריון. היו גם שאלות "נייטרליות" ורק אחד מילא תפקיד של "תנא דמסייע" בשאלו אם מטרת המבצע המתנהל בסיני היא לכבוש את תעלת סואץ. כמובן כי עניתי בשלילה נחרצת והיו מחיאות כפים.

כמו במנילה כן גם פה נתקבלה בתשואות רמות הכרָזָתי על מדיניותנו לגבי התעלה. אמרתי כי לא מחינו נגד ההלאמה, אין אנו עומדים על בינאום, בעצם לא כל כך אכפת לנו איזה משטר יוקם בתעלה - ובלבד שתובטח זכות השיט החופשי לכל, בלי שום יוצא מהכלל, לרבות ולא להוציא את ישראל. מחיאות הכפיים באו אחרי ההדגשה האחרונה אך הם התייחסו לנוסחה כולה.

השאלות והתשובות נמשכו כשעה - כפליים ומעלה מכרגיל במוסד זה.

ב-8.30 חזרנו למלון לארוחת ערב. אחריה התקנתי את טופס הנאום להעתקה בשביל העיתונות. הכתבתי מברק לסיכום שיחתי עם נהרו. רשמתי את שלד היום בשביל היומן. ב-11 התיישבתי על היומן וכתבתי עד קרוב ל-4. מחר בבוקר טס אדם מהימן לבומביי - הוא ייקח את המעטפה שתישָלח מחר אחר-הצהריים מבומביי לארץ. גמרתי את פרשת נפאל - עד 27 באוקטובר.

מאוחר בערב נודע כי צרפת ואנגליה הפנו אולטימטום למצרים וישראל – להתרחק כדי 10 מיל מהתעלה, משני עבריה, למען יוכל כוח אנגלי-צרפתי לתפוס את האזור "זמנית". נדרש ציות תוך 12 שעות וָלא - ישתמשו בכוח.

ידיעה זו הסעירה. אחת משתיים, או הייתה כאן קנוניה מראש איתנו - האומנם גם מצד אנגליה? שמא רק מצד צרפת? - או השתיים ניצלו לטובתן ולביצוע זממן הממושך את המצב שנוצר על ידי פלישתנו לסיני. בין כך ובין כך נתנו יד לתבערה גדולה. מה יעשה עכשיו נאצר? מה תעשה ברית המועצות? מה יעשו שאר מדינות ערב?

אמרתי לדוד [הכהן], אשר יחד איתו הפכתי והפכתי בכל הסברות והאפשרויות האלו, כי בן-גוריון משחק כאן "va banque" [מונח המשמש במשחקי קלפים]. ברור כי מטרתו למגר את נאצר ואין הוא נקי בשיקוליו ובמניעיו מהיסוד האישי של שנאת נאצר והתחרות בו. עשו אותו למדינאי הדגול ולאיש החזק של המזרח התיכון? - אנוכי אראה לו את נחת זרועי והעולם כולו ילמד לדעת מי כאן הגיבור האמיתי. חשבתי ולא אמרתי כי מגמה זו מוגברת על ידי ומואצת על ידי קוצר-הרוח של בן שבעים לחולל תמורה מרחיקה לכת כל עוד כוחו במותניו ולא נס ליחו.

אחר חצות הביאו הבחורים מחדרם למעלה ידיעות שהצליחו לקלוט בקול ישראל.כנגד דיון שהחל כנראה במועצת הביטחון הודיעה צרפת כי אם ייעשה ניסיון לגנות את ישראל, היא תפעיל את הווטו. אידן לאחר שמסר הודעה בבית הנבחרים על האולטימטום, בהיותו נתון תחת מטר שאלות של מנהיגי סיעת העבודה, טען כי לישראל נשקפה סכנת כליה עקב מזימות מצרים וכי היא פעלה בתגובה על התגרות חמורה. נשתנו סדרי בראשית!

שכבתי ב-4.15.