יום ב', 29/10/1956  -  הודו-דלהי

 

בוקר ראשון בדלהי. הצלחתי לישון וקמתי קצת מאוחר.

בעיתונות ידיעה באותיות שמנות על הכרזת גיוס חלקי בארץ, בעקבות ישיבת ערב שלא מן המניין של הממשלה, בה הרצה בן-גוריון על המצב. הידיעה מתקשרת עם האחדת המפקדות של סוריה, ירדן ומצרים תחת מפקד עליון מצרי.

נתמלאתי חרדה של אי-ידיעה וחוסר ביטחון לגבי המתוכנן והצפוי. האומנם אין זה אלא אמצעי ביטחון כנגד כל צרה שלא תבוא? היש סימן כלשהו לנטיית מישהו מסביבנו לפתוח בתוקפנות? או שמא זהו שלב מוקדם לקראת פעולת תנופה? מהארץ לא שמעתי מילה והייתי אחוז חרון אין אונים. איך אוכל להופיע מחר לפני נהרו באין בפי דברים ברורים על כוונותינו אנו? גם אם עלי לכחד מוטב כי אדע מה אני מכחד.

החלטתי כי מוטב להביא מייד את דוד הנה, שמא יש בפיו משהו על הרקע של צעד רציני זה. טילפנתי לו ואמרתי לו לשם מה הוא דרוש לי. הוא נענה מייד. אגב כך שוחחתי גם עם [יונה] כסה.

כל הבוקר דגרתי על היומן - לגמור את פרשת ציילון. דווקא הפרק על קטמנדו כתוב כולו, אבל ציילון מהווה פער שסתימתו היא מלאכה מרובה. עלי לגמור עד יום ד'-  משלוח הדואר מבומביי.

נהניתי מתרבות המערב של בירת הודו. הסתפרתי במספרה משובחת ביותר לאחר ששער ראשי גדל פרע מטוקיו ועד הנה וסעדנו שלושתנו במסעדת "גאלילורד", אף היא מעולה ביותר.

בשובי למלון ישנתי 40 דקה. חשבתי כי תוספת זו לשבע שעות שינה בלילה תעשני לגמרי לבן-אדם, אבל אחר כך נבהלתי מנחשול העייפות שהציפני. הגירעון הגדול בשינה נותן כאן אותותיו מזמן לזמן, כשאני כובשו ומתגבר עליו על ידי איזו התעוררות לפעולה.

לתה הזוג האנגלי ג'קסון, שניהם נעימים, הוא בייחוד, אותה הכרתי בוועידת רנגון, שניהם מנהלים משרד "רויטר" בדלהי. ביקשו לדעת אם יוכלו לדווח על שיחתי עם נהרו ולא יכולתי להבטיחם דבר.

אחר כך הובא אלי עיתונאי הודי שחזר אך זה מביקור בארץ, גדוש רשמים ושופע התלהבות. גולדה אמרה לו כי אם בן-גוריון הגיבור הלאומי הראשון הרי אני השני ועוד לפני עתידות גדולים. אמרתי כי זוהי בשורה טובה לבן ס"ב.

לפנות ערב מסיבה ב"מרכז היהודי". קהילת דלהי קיבלה מהממשלה חלקת אדמה לבית עלמין. הקצוּ ממנה שטח להקמת בית. נתעוררה שאלה אם מותר הדבר מבחינה דתית - שאלו את בית הדין של הרבנות הראשית בלונדון ומשם פסקו להתיר ובלבד שיוקם קיר גבוה חוצץ בין חצר הבית לבין בית הקברות, וכך עשו. את הבית הקימו מתרומות אישיות והוא כולו בן חדר אחד גדול לאסיפות ולחגיגות, וגם לתפילה. בבואי היה האולם מלא אדם. התיישבו וניצבו כחמישים נפש, מנער ועד זקן, אנשים ונשים וטף - עד בני שנתיים, רק יונקי שדיים לא הובאו. הרוב הגדול היו "בני ישראל", אבל נצטרפו כל מיני בודדים ותלושים מיהודי המערב. בדל"ת רצופה, לאורך שני קירות, ישבו כקרואות לחתונה נשים כבודות, כולן שחומות פנים ונוצצות עיניים ושחורות שער ולבושות סארי, ואין ביניהן לבין בנות הודו למראית עין ולא כלום. אל האימהות נצמדו ילדות פעוטות, מתוקות ללא תיאור. הנערים הצטופפו עצמאיים בפינות שונות, אף נערות עמדו להקות להקות. בבואי לחצתי יד לכל אחד ולכל אחת. קם ראש העדה בנג'מין וקרא נאום מהכתב, חגיגי ונמלץ, אך מלא רגש יהודי חם ושופע. הנאום היה עתיר שבחים אישיים. כשאמר כי "לחמתי כארי", ביטא את המילה lion בהדגשה כה נמרצת שנערה אחת, פניה מלאי משובה, פרצה בצחוק רם. אף אני נשאתי נאום, בלתי מוכן לגמרי, שיצא לבבי מאוד והסב סיפוק רב. ניגשו אחר כך כמעט כולם, כל אחד לחוד, מי ביקש חתימה ומי היה לו לספר משהו על עצמו ואחדים גם סיפרו על קרוביהם בארץ ורק אחת, לא צעירה, שאלה אם יהיה לה מקום בארץ כאחות בבית-חולים. ניגשו אחד אחד גם המערביים: אייזיקס מלונדון שנתגלה כאחיה של סיידי, יושב בדלהי זה 25 שנה, יהודייה אנגלייה אחת, אשת פקיד בנציבות הבריטית, שהבטיחתני נאמנה כי שני בניה, שמבעלה הראשון, יהודים כשרים, בחורה מצרפת, ילידת גרמניה, עובדת בשידורים הצרפתיים כאן; זוג מניו-יורק – היא אפילו מברוקלין; ועוד.

לארוחת ערב אצל ד"ר וגב' סן. הם זוג מאוד הדוק וכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו. הוא הודי גמור, רופא דגול, אחד מחסידי אומות העולם לגבינו. היה בארץ, קשור עם ההסתדרות הרפואית, עוזר בכל. היא, חנה שמה, [גב' סן מתה מאז] מעורבת, אביה היה הינדו ואמה מ"בני ישראל", אך התחנכה כיהודייה ורואה עצמה כבת עמנו, לה במיוחד קשרים אישיים חשובים בחברה המדינית ההודית, וביתה מעין "טרקלין", אך יש אומרים כי אחרי הכל הציוני האמיתי שבמשפחה הוא הבעל ולא האישה, אם כי הוא גוי גמור ותלמיד חכם נחבא אל הכלים ואילו היא אשת-חיל רבת פעלים. להם בת יחידה, שלכאורה יש בה רק רבע של דם יהודי, ואף על פי כן היא רואה עצמה יהודייה, על כל פנים בנפשה, ונושאת לוחות הברית כענק. היא נשואה לדיפלומט הודי המשרת עכשו בקמבודיה, לפני כן היו בבואנוס איירס ונפגשו איתנו בקבלת הפנים אצל צור ביום העצמאות. המסובים היו בעיקר זוגות מעורבים. את בעלי-הבית ועל בתם כבר הזכרתי. באו שיווה ראו ואשתו הווינאית, שהכרתים בניו-יורק. שיווה ראו הוא אחיו של בנגל ראו המנוח, חבר הפרלמנט, הזדקן מאוד, כנראה חולה לב אנוש. התעניין הרבה ויעץ לי לקיים מסיבת עיתונאים בטרם אצא את דלהי - תוכנית המציקה לי מאוד בשל אי שליטתי ברקע העניינים בארץ. הייתה גב' נהרו – אותו הכרתי פעם בניו-יורק וגם כיום הוא שם בשליחות, הוא בן-דודו של הפנדיט, ואילו היא יהודייה הונגרית, המדברת הינדית ברהיטות ובטבעיות גמורה. היה גם זוג יהודי ממש מבומביי, מהעדה הבבלית, ולבסוף היו שני גברים נפרדים: אחד זקן ומכובד מאוד, שמו פנדיט קונצרוּ, חבר בית הנבחרים ומדינאי קשיש, יושב-ראש הוועדה לחלוקת המדינות, ואחד מיודענו פניקאר.

כיוון שהיה כאן פניקאר לא הייתי פטור משיחה איתו. סיפר לי כיצד בהיותו שגריר הודו בקהיר ומואמן גם לירדן ולסוריה, היה מבקר בירושלים העתיקה ומשקיף משם בגעגועים לעֶברנו. אגב כך נזכר במעשה שהיה: שופט שלום אחד, שביקר בביתו בירושלים, הודה לפניו בלי כל מוסר כליות כי רוצח עבדאללה התגורר לפני כן כמה ימים בביתו וכי גם ידו הייתה בקשר. גם הוסיף כי עמדו לרצוח נפש את טלאל [בן עבדאללה, אבי חוסיין] אלא שהלה הריח משהו ובבואו לירושלים התאכסן לא במעון שהוכן לו אלא במחנה ה"ליגיון" שמחוץ לעיר ולכן ניצל. לדעת פניקאר נרצח עבדאללה יותר עקב העדפתו ענייני השושלת על טובת הארץ ודבקותו באנגלים, מאשר בגלל מגעיו איתנו. הפלשתינאים הם היסוד הממאיר בירדן והם מאחורי פיטוריו של גלאב. גלאב ניהל מדיניות של הבטחת נאמנותו של ה"ליגיון" לכיסא המלכות על ידי גיוסם של בני השבטים בלבד לתוכו. הפלשתינאים ביקשו לפרוץ לעצמם דרך לשורות ה"ליגיון" לשם השתלטות עליו.

מכל המדינאים הערבים שהכיר במזרח התיכון השנוא על פניקאר הוא [הסורי אדיב] שישקלי.

שיחה ממושכת הייתה לי עם המדינאי הזקן שמצאתיו מזוין מכף רגל ועד ראש בטענות ובקטרוגים ערביים. יתר על-כן, הוא נזדמן לימים אחדים לארץ בשנות השלושים וכנראה ראה אז בעיקר ערבים ואיזה עיתונאים אמריקנים שמסתבר כי היו עוינים לנו. אומנם ראה גם את "סגנו" של קיש, שלא יכול להיזכר בשמו. ובכן, כיצד באתם לתבוע לכם את הארץ לאחר 2000 שנה, מה אילו הודים תבעו להם כל מיני שטחים, והן אתם קיימים רק הודות לתמיכה מבחוץ, ואת הערבים נישלתם מאדמתם עוד לפני היות לכם מדינה וכו'. נאבקתי איתו הרבה, תוך היאזרות באדיבות ובסבלנות בלי גבול, וסתמתי מבחינת הוויכוח את כל טענותיו, אם כי אין ספק כי הספק והטינה נשארו עמוקים. בכל זאת עובדה אחת ערערה במידה רבה את בטיחותו בנכונות ידיעותיו ודעותיו. הוא היה בטוח כי השתלטנו על כל ירושלים, לרבות העתיקה - זאת אומרת, כי המסגד וכנסיית הקבר הינם בידינו - וכשהוברר לו ללא ספק כי טעות בידו, נבוך מאוד.

לקראת סיומו של הנשף - האכילה והשיחות היו במפוזר - תפס אותי שוב פניקאר לשיחה סודית. הוא העמיק חשוב מאמש על שיחתי עם נהרו למחר ורצונו להציע לי קו. שמא אומר לנהרו כי על ידי היעדר קשדי"ף הוא מפסיד הזדמנות של תיווך בינינו ובין מצרים. לדעתו מוכן נאצר בלבו למשא ומתן וברור לו כי בלי גורם ביניים לא יזוז העניין, אבל הוא מואס באמריקנים ובאנגלים ואילו בהודו יש לו אמון. לדעת פניקאר עשוי סיכוי זה להשפיע על נהרו ולמשוך את לבו למילוי שליחות וגם אם ייוודע הדבר לקרישנה מנון, יראה כאן הלה לעצמו תפקיד רם ונישא. רק יש להסביר לו היטב כי בלי נוכחות הודו בירושלים לא תגיע לעולם למילוי תפקיד כזה וכן יש להסביר כי אף נאצר יבין זאת היטב ולכן לא רק לא יתרעם אלא יהיה מרוצה מקשדי"ף הודו-ישראל. אמרתי כי הרעיון בכללו מתקבל על הדעת ואראה כיצד אוכל להסתייע בו.

חזרתי למלון ב-11 וכעבור חצי שעה הגיע. ישבנו עד אחת. סיפר לי משהו על רקע קלקיליה ועל הערכת תוצאותיה, על החיכוכים בין בן גוריון וגולדה – בעיקר לפי הקווים שתיארה צפורה במכתבה - ועל המשברים בין מפא"י ומפ"ם בממשלה. על תוכנית הגיוס לא ידע דבר ונבצר ממנו לפרשו. לא מן הנמנע כי חושבים על מלחמה - הכל ייתכן - אך ייתכן גם כי גייסו רק גדודים אחדים, לזמן-מה, על כל צרה.

ובכן נשארתי כשהייתי - תוהה על התעלומה, מרגיש ולא בטוח כי משהו מתרקם, אובד-עצות לדעת מה ולמתי, ואם בכלל.

שוב שכבתי ב-1.30.