יום א', 28/10/1956 - נפאל-קטמנדו - הודו ב'-דלהי
קמתי ב-6. יצאנו מהמלון Royal ב-7.45. בהגיענו לנמל האוויר ראיתי מה זה עוני בניוולו. כל מכונית שניגשה עטה עליה להקת נערים כעדת כלבלבים רעבים למראה עצם מושלכת. אלה היו גורי אדם משחרים לטרף. היו נערים חסונים והיו קטנטנים ונמושים. אף אלה סחבו בזרועותיהם הדקות מזוודות כבדות שהכריעוּ את קומתם לארץ. אין ספק כי יש בעם הזה כוח גידים ושרירים וכושר-סבל רב. לא לחינם הוא נושא על שכמו ממש את כל נטל משקו וחייו. לא לחינם העבירו המוניו על כתפיהם, כשהם עוברים ברגל מרחקים עצומים על פני הרים ובקעות, את כל הרכוש הרב שהביאו שליטיו מחוץ לארץ, עד למכונות כבדות וכמויות עצומות של חומרי בניין ומכוניות נוסעים ומשא, אם מפורקות לחלקיהן או נישאות שלמות כל קני במבו ארוכים. לא לחינם נחשבים חייליו, הגורקים הנודעים לתהילה, לחיילים העזים והאיתנים ביותר בצבא הבריטי. אך ראיתי נער בן י"ב-י"ג, נחמד ונבון עיניים, אשר אין ספק כי יש בו כל הנתונים להיות בן-אדם כהלכה, והוא לבוש כותונת אחת לעורו הקרועה ומחוררת במידה כזו שקשה להבין כיצד היא בכלל מחזיקה מעמד על גופו ואשר שום בעלת-בית אצלנו, אף הענייה שבעניות, לא הייתה מוצאת אותה ראויה לשמש כסמרטוט של רצפה. מדהים ומזעזע הפער בין אחד הארמונות לאין ספור של הראנים לבין הנער הזה. אומנם אומרים כי הפער הוצר במידת-מה אחרי המהפכה אך עודנו עצום ומייאש.
הגענו מוקדם מדי לנמל האוויר, או שהמטוס נתעכב, וביקשתי רשות לשבת אל שולחן אחד הפקידים וכתבתי יומן. אבל עד מהרה הכניסוני לחדר האורחים החשובים והופיעו שם חברינו הנוסעים לוועידת בומביי: נשיא מפלגת הקונגרס הגנרל סובארנה, העושה דרכו לבומביי על פני כלכותה, ודאי כדי לפקוד את רכושו הרב, ואיש החמודות בי. פי. המתעכב בפאטנה, כיוון ששם אשתו וילדיו. חטפנו שיחה עם בי. פי על אישים ועניינים בנפאל. הוא היה עסוק מאוד בימי שהותנו בקטמנדו באסיפות-הסברה בסניפי מפלגתו לאחר שובו מאירופה והתנצל שלא עמד לרשותנו כאשר היה עם לבו. והנה שמענו מפיו דברים מדהימים. לדבריו כל נטייתו של ראש הממשלה שמאלה – לסין ולקומוניזם. המלך אף הוא עוין את הודו ומעדיף את סין. אף ידידנו החדש טאפּה מכור בנפשו לאותו צד. אלוהים אדירים, האין זה ליקוי כל המאורות? ומה בזה אמת ומה שטנה על יריבים מדיניים! אבל בי. פי. הוא בחור ישר ועל כל פנים כלפי המלך אין לו עניין להעליל, שכן אילו מחר חל מהפך והוא עצמו נקרא להקים ממשלה, לא היה עולה על דעתו לחלוק על סמכות המלך. נבוכונו מאוד. כאשר הוספתי להרהר ולמיין את העובדות נוכחתי כי תורת בי. פי. מתיישבת עם כמה מהן ושופכת אור עליהן. היא משווה משמע חדש לשתיקתו של ראש הממשלה כאשר הבעתי קורת רוחי ממציאותה של משלחת טכנית אמריקנית בנפאל. היא מפרשת ביעילות את אי-זלזולו במפלגה הקומוניסטית מזה ואת קטרוגו על חתירות הודו להתנשא על נפאל מזה. בקיצור, באתי למסקנה כי דברים בגו ורק ראיתי מה קל לנפול קורבן לאשליות ולטעויות חמורות על יסוד רשמי ימים אחדים, בייחוד במקום כה מסוכסך ומעורפל כקטמנדו.
טיסתנו לדלהי ארכה כשש שעות, מזה שעה מקטמנדו לפאטנה, שעה משם לבנאריס, שעה משם ללאקנו, שעה וחצי משם לדלהי, עם חניות של מחצית השעה. כמעט כל הזמן טסנו על פני מישור-אין-סוף של אדמה חקלאית פורייה ומעובדת עד תום - שטיח אחד רצוף של משבצות ירוקות וצהובות וחומות - שדות זרועים וקצורים וחרושים - מלבנים וריבועים ומשולשים ופסים צרים, צירופים מצירופים שונים של ההנדסה מישורית ושלושה צבעי יסוד.
בפאטנה פגשה את בּי פּי אשתו עם אחד הילדים – מכרתי מרנגון, ודאי אהיה לצחוק, אך באמת ובתמים אם צעירה שכולה מחמדים. הביאה עד כה לעולם שלושה בנים - ארבע ושש ושמונה. הבינוני בא איתה לפגוש את אביו, יורם היה יכול להיות כמוהו, אלא שלמעשה יורם כמובן הרבה יותר יפה. מה היא עושה בפאטנה? יושבת עם הילדים, למען ילכו לבית-ספר אמריקני. הילדים מדברים נפאלית בבית והינדית ברחוב ואנגלית בבית-הספר ומתבלבלים בין השלוש ואינם יודעים אף אחת כהלכה. ובּי פי מבשר ואומר כי הנה נפתח עכשיו בית-ספר אמריקני בקטמנדו - אותו בית-ספר אשר הזוג רוז דיברו עליו כעל דבר-מה מאוד ארעי ומאולתר - ואולי יחזיר את המשפחה לביתה. וזה בּי פי, הלאומי והמהפכן הגדול.
בקטמנדו היינו נתוקים כמעט מעיתונות ומחדשות העולם. יוצא שם איזה סמרטוט אנגלי, שיש בו כל דבר-שיעמום ושום חדשות ראויות לשמן. יוצאים כמה עיתונים בנפאלית ובהינדית. עיתוני כלכותה מתקבלים למחרת היום. יום אחד לא נתקבל בכלל שום עיתון. במטוס התנפלנו על עיתוני אתמול והיום וראינו עולם בלהבות. מאורעות הונגריה מדהימים ותיאורו המפורט והחי של נואל בַּארבֶּר כעד ראייה להרעשה הרצחנית של המון המפגינים על-ידי הטנקים הרוסים בכיכר מרכזית, כשהללו עומדים צפופים ללא מפלט ונקצרים בלי רחם - מחריד ומסמר שערות ונראה כנורא אפילו ממרחץ-הדמים של 9 בינואר 1905 לפני ארמון הצאר בפטרבורג בימי גאפון ו[פנחס] רוטנברג.
הודו [ב]
נחתנו בבירת הודו ב-3.30. זוהי הבירה הראשונה באסיה אחרי טהרן בה לא פגשני איש מהשלטון - רק קונסול ישראל ומספר יהודים, צירוף של "בני ישראל", שכולם פקידי ממשלה, ואמריקנים העובדים בשגרירות או במשלחת. הפגישה הייתה לבבית ונלהבת ומייד הזמינוני לבוא למרכז הקהילה והיו מאושרים על כי נעניתי מייד - כנראה היו מוכנים גם לסירוב, עקב הנטל הרב של עיסוקים מדיניים.
בדרכנו מנמל האוויר עברנו על-פני דלהי החדשה - בירה אדירה שיש בה שדרה שדרותיים רבות-הוד וקשת זיכרון ומצבות אחדות ובנייני-פאר לפרלמנט ולכמה משרדים ומקדשים ומסגדים ורחובות-מסחר ושכונות של שגרירויות ורובעי שיכון, אבל עודנה משופעת במרחבים פנויים וכל עתידה לפניה לגדול ולהתנאות.
בתי המלון גדולים בדלהי החדשה מלאים כולם לרגל ועדת אונסק"ו המתחילה בשבוע הבא וכל מיני משלחות, בתוכן משלחת רוסית גדולה, ואבי [אבשלום כספי] השיג לנו חדרים במלון "מיידנס" בדלהי הישנה, המתחילה החל משער מסוים ומהווה שטח רצוף עם החדשה.
המלון נאה בהחלט. אך הסתדרתי, הזמנתי לטלפון את דוד [הכהן, חבר משלחת מפא"י לוועידה הסוציאליסטית האסיינית] בבומביי לברכו לשלום ולשאול לחדשות מהארץ [חברי המשלחת האחרים - ראובן ברקת, יונה כסה, רחל צברי, חנן בר-און]. לא היה בפיו הרבה בשיחה ראשונה זו. שאלני אם לא כדאי לו לבוא לדלהי. פקפקתי - אהיה עסוק כאן, אם כי מסמר התוכנית הוא השיחה עם הנהרו, הרי המעיק עלי ביותר הוא דבר ההרצאה ב"מועצה לענייני עולם" שעלי להתכונן אליה כהוגן, הכלל לא יהיה זמן לשוחח. הבינותי גם מאבי כי עניין נסיעת דוד לדלהי עלולה לעורר בעיות בין החברים שבאו איתו.
אבי הביא לי דואר עצום - 18 מכתבים ועיתונים לרוב. במכתבים שלושה מצפורה, שניים מוולטר, אחד מארתור, אחד מתקוע, אחד מאליהו אילת ועוד ועוד.
מכתבי צפורה מ-13, מ-16 ומ-22 בחודש זה - הראשון מחמדיה ושני האחרים מירושלים. המכתב מחמדיה מתאר את לווית עידו באפיקים ומעיר על מעשה קלקיליה: "מה יעזור לנו אובדן 18 בחורים צעירים, כמעט כולם קצינים, בחורים אחד-אחד? טוב, הרסנו כבר את כל המשטרות ומה הלאה? התיעצר בזה שפיכת הדמים?"
מירושלים כותבת צפורה כי העיתונים מזכירים אותי כמעט יום יום ויש הרגשה כי אני פועל גדולות. היא הוציאה מהיומן את השיחות, רוחמה העתיקה, והחומר נשלח לגולדה, לאחרים במשרד החוץ ולאחדים במפלגה. צפורה מספרת על נאומו של בן-גוריון בכנסת [על מדיניות חוץ וביטחון, ב-15.10 (דה"כ כ"א, ע' 65-57), חמישה ימים אחר הפעולה בקלקיליה] שלפי ההתרשמות הכללית לא חידש ולא הבהיר ומוסיפה כי "ההרגשה ברחוב היא - וכך שומעים בכל מקום - כי בעצם התגמול אינו כדאי כיוון שאינו פותר דבר. בחוסאן ובקלקיליה סבלנו אבדות קשות והקורבנות הטילו דיכאון כבד. אומרים כי ירושלים הייתה אבלה מאוד בסוף השבוע שעבר כאשר הייתי בחמדיה כי נפלו ממנה שלושה בחורים שהכל הכירו אותם". תערובת כה אופיינית ל"ארצנו הקטנטונת" של שיקולים מדיניים עם רגשות אישיים ומקומיים. גולדה, ממשיכה צפורה, מלחמתית מאוד והיא סבורה כי במלחמתיות זו ובהליכתה בעיניים עצומות אחרי הרמטכ"ל מגלה גולדה תלישות מהמציאות הישראלית, ואפשר זלזול בן-גוריון בה דוחפה לצידו של משה דיין. הודעת גולדה על הצבא העיראקי הרגיזה מאוד את בן-גוריון שראה אותה מופרזת. עכשיו אומרים כי בן-גוריון הפך "שָרֵתי" ואילו גולדה היא הלוחמנית ואחת התוצאות היא שאין שרת החוץ משתתפת כלל בוויכוח המדיני בכנסת. עוד נאמר במכתב מפי מישהו כי מזכירים אותי עכשיו תכופות ורבים המודים כי צדקתי. צפורה מתרגשת: "נוצר מצב אבסורדי - במתיחות השוררת עכשיו, כשאין יודע מה ילד יום מחר, אתה נעדר מהארץ!" אך היא מוסיפה תוך יישוב דעת: "נוכח כל התסבוכת שנוצרה טוב כי אינך בארץ בימים אלה, אם גם רבים חושבים כי דווקא אתה יכולת למנוע מתיחויות ולהרחיק סכנות הנראות עכשיו כבלתי נמנעות".
במכתב האחרון מסופר משהו על ההתייעצות עם ארבעת השגרירים. אליהו [אילת] ויעקב [צור] מספרים כי הם בעצם עורכים סמינר לגולדה - שום כיוון, שום השראה, שום הדרכה אינם מקבלים.
מכתבי וולטר מכילים הרבה חדשות משרדיות - מינויים והעברות - וסיפור אחד מלבב. מתברר כי כאשר תהה לאוסון על קנקנו של בן-גוריון לגבי כניסת צבא עיראקי לירדן, דיבר על הצבתו לא ממזרח לרבת-עמון, כפי שכתבה צפורה בדואר הקודם שקיבלתי, אלא בעבר-הירדן מזרחה, ולכך לא הביע בן-גוריון התנגדות ולאוסון היה עליז ומאושר ומיהר לדווח למחמ"ד, אבל משנודע הדבר לאנשינו במשרד החוץ הלכו לבן-גוריון והרעישו עולמות ושיכנעוהו כי שגה וכי יש להתנגד בכלל לכניסת הצבא העיראקי (שוב לא ראיתי כאן הבחנה בין שתי הרעות ונקיטת המועטת שבהן - ירדן מעורקת עדיפה לנו מירדן ממוצרת!) ואז חזרו אל לאוסון ובלבלו דעתו בתוספת כל מיני תנאים וסייגים עד שלמעשה שמו את הסכמת ראש-הממשלה לאל.
מכתבו של ארתור מלא קדרות. הוא נמנע גם במכתב אישי אלי, השלוח בדואר דיפלומטי, מלשפוך עלי נייר את אשר בלבו. הוא יוצא לעצרת ולא אראנו בארץ בשובי.
סבור הייתי כי כל שארית היום תהיה פנויה מהטרדות וקודש ליומן, אך רבות מחשבות וכו'. מיודעי הוותיק פַּניקר [דיפלומט, היסטוריון וסופר, שג' הודו באו"ם ב-1947 ואח"כ בסין, במצרים ובירדן, ובצרפת; ספרו "אסיה ושלטון המערב" יצא ב"עם עובד" ב-1958] - ההודי המשכיל והחריף והמבריק והמרבה דיבור והדוגל בידידות לנו והחשוד לדידנו בכנות לא מלאה ואף על פי כן הוא תמיד מעניין ומאלף ומגרה בניתוחיו החודרים ובברקי נבואותיו המדיניות - נודע לו כי באתי והריהו משחר להיפגש. בא עם ידיד שלו והזמנוּם לארוחת ערב במלוננו. בפתח דבריו התנבא: "במזרח התיכון מוכרח לפרוץ בקרוב משבר מפוצץ!" אמרתי: "לאו דווקא, הסערה הרוגשת עכשיו יכולה גם לשוך כאשר קרה כבר לא פעם". שאל: "הנכון הרושם שלי כי בן גוריון אינו אותה אש מתלקחת עכשו כאשר היה בשנים הקודמות?" אמרתי כי אם נכון הדבר ודאי יש לזה הסבר פסיכולוגי. יוזמת השיחה הייתה רוב הזמן בידיו. התהלך בצעדי ענק על-פני יבשות – פסוח עלהימים, כי במה נחשבו? - ופסק הלכות וחרץ גורלות של גויים וארצות: מזרח ומערב, ארצות-הברית וברית-המועצות, ובמיוחד באירופה - רוסיה ופולין וגרמניה וצרפת. לדעתו יתמיד תהליך התרת הרצועה במזרח אירופה ובעקבותיו תבוא התרופפות המתח האנטי קומוניסטי במערב אירופה והתפרקות הליכוד השורר שם במידת-מה כיום. כן שוטט ברחבי אסיה - סין ובורמה ומאלאיה, ואף עד נפאל הגיע ודיבר כבן בית גמור בחדרי חדריהן של נרגנויותיה [אינטריגות]. הייתה זו בשבילי הזדמנות יקרת ערך להיווכח איזו מידה הגונה של התמצאות קניתי לי אגב מסעי זה בהוויותיהן של כל הארצות האלו, פרט לסין אשר טרם הכרתיה מכלי ראשון, ומה עלובה הייתה עמידתי בשיחה זו אלמלא המסע. אומנם גם עכשיו אין כל השוואה ביני לבין בקי מופלג כפניקר, אלוף ההיסטוריה האסיינית ואחד ממדינאיה המרכזיים בימינו, אבל לפחות אין חבל זה בשבילי כספר החתום. נפתחה לפני אסיה!
אמרתי כי את רוב הארצות שביקרתי מצאתי שרויות בפחד סתום או תודעי מפני עוצמתה המאיימת של סין. צלה של מעצמה אדירה זו מוטל על כל שכנותיה הדרומיות. אמר: "אם תהיינה מפותחות וחזקות - במסגרת יכולתן העצמית - ואם הודו תהיה מפותחת וחזקה ואם כולן תתלכדנה סביב הודו, לא ייראו רע".
פַּניקאר עצמו החל לדבר על בעיית יחסינו עם הודו ושאל אם בשיחה עם נהרו אציג תביעה לקשדי"ף. אמרתי כי ודאי נגיע לנושא זה, אם כי במכתבי אמרתי כי אינני בא להציג שום דרישות, אלא רק לברר בעיות. שאלתי אילו מייד אחרי הכרת הודו בישראל הסכימה הודו לקשדי"ף, כלום היה לה הדבר לרועץ במידה כלשהי? אמר: "בהחלט לא, הדבר היה עובר מבלי שאיש יפצה פה". הסכים להערכתי כי יחסו השלילי של נהרו לציונות, אשר בנוקשותו הרעיונית הוא ראה אותה כמכשיר אימפריאליסטי, היה בעוכרי קשדי"ף באותו שלב. להצדקת נהרו - ופניקאר מאוד נזהר מלקטרג על הפנדיט יתר על המידה - הוא ציין כי הייתה תקופה בה היה היגיון ידוע לזהות את הציונות עם אנגליה. הציונים האנגלים הרבו לדבר על זהות העניינים בין שני הגורמים, גם החלה רווחת סיסמת הדומיניון השביעי. התברר כי האיש המפתיע הזה, שיש לו קשרים אישיים בעולם כולו, היה ידיד-בית של יאשיהו וג'בוד [חבר הפרלמנט הבריטי ("לייבור"), חסיד מושבע של הציונות, הטיף להפיכת א"י לדומיניון שביעי; ר' כרכי "יומן מדיני"] - על כל פנים סיפר פרטים ופרטי פרטים על ביקוריו אצלו. לאחר שהוחמצה ההזדמנות הראשונה [לכינון קשדי"ף] נעשה העניין יותר קשה. מאז, הסביר, עשתה פאקיסטן מבעיית היחסים עם ישראל קרניים לנגח את הודו כלפי העולם הערבי והמוסלמי. אפילו פרסומי הגיליון שמוציאה הקונסוליה שלנו בבומביי - דו-שבועון ושמו News from israel [חדשות מישראל] - שימשו בידי פאקיסטן חומר תעמולה נגד הודו. אבל עכשיו יש שוב שלב שבו הדבר אפשרי, לדעתו. מעולם לא הייתה קרן הודו כה רמה בעולם הערבי כפי שהיא עכשיו ואין לנהרו מה להתיירא מפני פגיעתה של פאקיסטן. הווה אומר, הסיכויים שופרו ויש טעם לחדש עכשיו את התביעה. לשם חיזוקה מייעץ לי פניקאר לראות את מַאוֹלַנא עזאד, המוסלמי הגדול, אישיות כלל-הודית נערצת, נשיא הקונגרס, שר החינוך וחבר ועדת השלושה לענייני חוץ, בעל גישה מיוחדת לנהרו והשפעה עליו. טוב יהיה אם נהרו עצמו יסדר לי את הפגישה.
אמרתי לחברים כי ההצעה נראית לי מאוד וכדאי לי למענה להאריך שהותי בדלהי עוד ליום אחד ולדחות את מסיבת העיתונאים שנקבעה לי בבומביי ב-31, תוך שיקול לא להבליעה בתהודת הוועידה הנפתחת רשמית ב-1 בנובמבר (למעשה רק ב-15 בו).
הוזכרה הוועידה בבומביי. פניקר לא חסך שבט לשונו מאחותנו המפלגה הסוציאליסטית ההודית המכונה "פראג'ה" – להבדיל ממפלגת "לוהייא" - והיה ברור כי הוא מתייחס אליה בבוז "אינטלקטואלי" ומדיני כאחד ורואה את מנהיגיה ככת הולכי בטל וחדלי אישים המסתגרים בדל"ת אמות של הלכה שדופה ותפלה ותולשים עצמם כליל מקרקע המציאות הממשית והיוצרת. דיבר בביטול על ג'. פ. שהלך וקשר את עולמו עם תנועה ריאקציונית גמורה - זו הגדרתו ל"בהודאן", תנועת הוויתור על עודפי אחוזות למען יוענקו במתנה למעוטי קרקע, ולא משום עצם העיקרון של מתת-קרקע בהתנדבות, אלא משום שמנהיג התנועה הזאת, וינוֹבּה, כורך אותה בהתנגדות לכל תיעוש ובהקפאת הכפר ההודי על רקמתו הקיימת. העריך חיובית את אשוֹק מיטא כאדם הגון ובעל מוח, אך פסל לחלוטין את מדיניותו וביטל ערכו כגורם בחיי הודו. הסוציאליסט החשוב היחיד שיש בהודו הוא נהרוּ! האיש הזה הבין מה שטחו מראות עיני הדוגלים בתורה הנוקשה של סוציאליזם עיוני - כי אין שום סיכוי בהודו למפלגה הדוגלת רשמית בתוכנית סוציאליסטית ולעומת זה יש כל הסיכוי שבעולם להחדרת יסודות סוציאליסטיים מכריעים לתוכניתו של הקונגרס, אשר הוא בלבד הינו תנועה לאומית רחבה, המלכדת המונים ומבצעת את התקדמותה הכלכלית והחברתית של הארץ. הן אתם עצמכם, טען, כלומר מפא"י, הנכם מפלגה לאומית ועליכם להבין את ההבדל. המשתמע, אתם שהנכם מדינאים מעשיים וברוכי כושר פעולה - מה ראיתם להתחבר דווקא עם עדת בטלני דור אלה, ההוזים בהקיץ ומשחיתים דבריהם לריק. אין למפלגה זו שום סיכוי בבחירות הקרובות, אפילו הקומוניסטים יקבלו יותר ממנה, ולשלטון היא לא תגיע לעולם.
פניקאר הזמיננו כולנו לארוחת ערב ב-30 - לאחר הראיון עם נהרו - ובהיפרדו מאיתנו השאירני המום ותשוש משפעת מילולו הרם והנסער ומהדף נחשולי רעיונותיו. הוא גדוש ומבעבע וגולש, מבריק ושנון, מחפה בהשכלתו העצומה על שטחיותו היסודית ובמקוריותו על רברבנותו.
סיפרתי לו כי לראשונה שמעתי שמו [בלונדון] מפי [ריצ'רד] פרוינד, עכשיו פריי, מחבר הספר "zero hour" [שעת האפס]. אמר מייד כי לאמיתו של דבר הוא, פניקאר, כתב את הספר - התיימרות חיסרת כל שחר ומצפון! לא אמרתי מה אמר אז עליו פרוינד. הימים היו ימי ועידת השולחן העגול ההודית [ב-1931], בה הופיע פניקאר כמזכיר לשכת הנסיכויות ההודית וכדובר בשם כולן וסינוור עיני האנגלים, גם עשה רושם כביר על העיתונאים, בשכלו המזהיר ובמזגו התוסס. פרוינד אמר לי אז כי זהו ראש הממשלה העתיד של הודו העצמאית והמאוחדת. אם כך אמר פרוינד, חזקה כי לא פחות מזה חשב פניקאר על עצמו. והנה מהו עכשיו? שלשום שגריר בסין, אתמול שגריר בקהיר, מחר שגריר בפריס - הוא עומד על סף הנסיעה לבירתו החדשה. בין מינוי למינוי השתתף בוועדת השלושה לחלוקה החדשה של הודו למדינות - עבודה כבירה שגזלה למעלה משנה. כל אלה אינם מספיקים מחצית משאלות לבו של שאוּפתן זה, הסבור בוודאי כי ראוי היה להיות לפחות יד ימינו של נהרו, חולש על ידו ובאמצעותו על כיבשונה של המדינה האדירה כולה ובדרך זו פוסק הלכות על הוויות העולם. כיום אין הוא אלא "פקק", אומנם מוזהב, ומנת חלקו סיכלון עמוק.
חזרנו לעניין היחסים [ישראל-הודו] ופניקאר פסק כי נהרו יודע ומבין עכשיו היטב את בעייתנו (ההשתמעות: "אנוכי חינכתיו והשכלתיו"), אלא הצרה היא כי משרד-החוץ ההודי נבער מדעת בסוגיה זו. אמרתי כי אילו ראש משרד-החוץ נסמך רק על משרדו לגבי ידיעותיו, הייתה בורותו של זה צרה גדולה, אך כיוון שהראש יודע ומבין, הרי בורות משרדו אינה אלא חצי צרה ואפשר אינה מעלה ומורידה כלל.
לבסוף הביע פניקאר קורת רוחו מהתקשרותי עם Council of Foreign Affairs, ה"מועצה לענייני עולם" להרצות לפניהם. זהו מוסד חשוב וכדאי לי מאוד להופיע בו
כתבתי יומן עד 1.30.
