יום ו', 26/10/1956 - נפאל-קטמנדו
הייתי ישן לילה ארוך וטוב אלמלא עצבנותי לגבי השמיכות.
אינני יכול להתרגל לאוויר הרים זה ומהבוקר מתחילים אצלי הפיהוקים הארוכים ואופפת אותי הרגשת חולשה וליאות.
נפתחה סוף סוף חנות המזכרות ממלאכת-מחשבת של נפאל, אשר בתוך המלון. השיאני יצרי וקניתי שלוש מכבנות - לצפורה, ליעל ולרנה - ועגילים למישהי. המחירים נמוכים - אפשר הסחורה אינה מעולה ביותר - ואפשר לקנות עוד ועוד.
ושוב כתבתי יומן.
ושוב הפציר בי אלישיב "להיות קצת תייר" והוציאני בכוח מהחדר האפלולי גם ביום ואשר אין בת-ריח של עובש נעקרת מתוכו - לזיוו של העולם הפתוח לשמש המסנוורת. ירדנו העירה והתחלנו לשוטט בסמטאותיה הצרות בין בתים בני שלוש קומות - הם וקומותיהם זעירי ממדים, כאילו נועדו לשמש תפאורה שעל הבמה - בקומה התחתונה חנויות ובעיליות דירות, וכל חנות כקליפת אגוז, החנווני יושב על הרצפה ודומה כי יוכל להשיג כל סחורה בהושטת יד בלי לחרוד מרבצו, והסחורות מרכולת הודו וחרושת יפאן ומעט מאוד יש בהן מתוצרת נפאל ומפרי אמנויותיה. ומכיוון ששני המצרכים השכיחים ביותר בנפאל - או על-כל-פנים בקטמנדו - הם ארמונות והיכלות, מייד נתקלנו בקבוצת מקדשים, ואלישיב החל מבחין ומפרש כיצד נתמזגו כמעט בכל אחד יסודות של דת בוּדא עם יסודות של דת הינדוּ, שכן בוּדא הוא חוטר מגזע תורת הינדוּ, וממילא שתי הדתות סובלניות ביותר לכל דת שלישית וקל וחומר זו לזו. עוד צעדים אחדים והרי לפניך ארמון מלכות, ישן נושן, ואין מתגורר בו איש, אבל בו ורק בו ולא בשום מקום אחר נערכים טכסי ההכתרה. עוד צעדים אחדים ולפנינו מעין מקדש ומסביב לו המון הולכי בטל. מה כאן? זהו המעון בו מתייחדת אותה בתולה קדושה - נערה כשרה ותמימה שהכוהנים מעלים ברשתם משום שחָברו בו כל האותות והסימנים הנראים כברוכים להוֹברים [אסטרולוגים] ונגזר עליה להישאר בתולה לצמיתות ולבלות כל חייה ביחידות באחת העליות של היכל זה, והכל עולים ומשתטחים לפניה, וגם המלך בעצמו ובכבודו מבקרה בקדושה ובטהרה וביראה פעם בשנה, ואף הוא כורע ומשתטח.
הגיעה שעתנו לנסוע אל ראש הממשלה וכמובן נפלה אי-הבנה. מזכיר החוץ, הוא המנכ"ל בלשוננו, טאפּה שמו, נתכוון לקחתנו מהמלון ולהביאנו אחר כבוד לארמון הממשלה, ואילו שליחו בלבל את היוצרות והודיענו כי עלינו לבוא למשרדו של טאפה למען יוליכנו משם. איך שהוא הגענו בעצמנו לחדרו של ראש הממשלה וכעבור דקות מספר הגיע גם טאפה נושם בכבדות מחמת החיפזון.
ראש הממשלה [טַנקה פְּרַשַד], איש גוץ, יתחרה בשפרינצק, אך אין בו מסימני האישיות כלל ועיקר - להיפך פנים כהים ללא שמץ של שאר רוח. פתחתי באותה ההרצאה על שליחותי ועל מהותה של ישראל, ודרך התהוותה, ומפעלה, ובעיותיה היום, וקשריה באסיה וכו' וכו' - אותה הרצאה אבל במהדורה חדשה לגמרי; בעצמי תמהתי על חידושי המבנה והניסוח, אשר ידעתי כי מייד אשכחם והצטערתי כי אינם נרשמים עם אמירתם. התגובות היו קרירות ועצורות, אפילו קשיחות ובמידת-מה עוקצניות. נראה כי הולעט ממקורות אחרים. מצד אחד ידע היטב את עניין הקשר ההיסטורי אבל עם זה הפליט איזה רמז כי בעצם לקחנו את הארץ מהערבים ולבסוף הביע הסכמתו כי "העולם מוכרח למצוא פינה בשביל העם היהודי". כשעניתי כי אין צורך למצוא - הפינה קיימת ועומדת והיא היחידה והבעיה היא לשמור עליה ולחזקה ולפתחה - חייך חיוך סתום והמהם משהו, הדומה ל"כמובן" אבל רחוק מלחייב. אומנם הצהיר כמה פעמים, ובמוטעם, כי הם רוחשים לנו ידידות ושוחרים טובתנו והביע הערכה לביקורי ומה מאוד שמח וכו', אך לאור הערות אחרות מוטב היה להניח כי היו אלה דברים מהשפה ולחוץ. כאשר הסברתי תהליכי העלייה והקליטה ומדיניות השערים הפתוחים לקבל כל יהודי נידח - שאל כמה אנו בארץ וכמה בעולם ואם אין לנו כבר עודף אוכלוסייה. כשסתרתי הנחה זו, אמר כי אילו הקדמנו בייסוד המדינה בכמה עשרות שנים או בכמה דורות, חזקה עלינו כי עכשיו הייתה לנו מדינה בעלת שטח הרבה יותר גדול. היה זה רמז עקיף ברור לטענת ההתפשטות - וטיפלתי בהערתו לפי הפירוש הזה. הצגתי חזיתית עניין הקשרים הדיפלומטיים, בהסתמכי על בורמה ויפן וציילון - וכאן סיפרתי איך בישר לי בנדרנייקה את החלטת ממשלתו על קשרים דיפלומטיים. תגובתו הראשונה הייתה: "בעניין זה אנחנו מוכנים לעיין". כששאלתי מה יהא תהליך העיון אמר: "שאיפתנו היא לראות בהקמת השלום ביניכם לבין העולם הערבי". הגבתי בחריפות: "כל מדינה שהתקשרה איתנו והוכיחה לערבים כי אין יחסה אלינו תלוי בעמדתם - תרמה לקירוב השלום, ואילו כל מדינה שנהגה אחרת סייעה לדיחויו". מייד נסוג וטען כי לא נתכוון לדחייה עד שיבוא השלום - "אנו רחוקים בכלל מאזורכם ולא כל כך אכפת לנו מה יאמרו הערבים". אלישיב שילב: "המדינות שהתקשרו איתנו לא הפסידו ולא כלום אצל הערבים". הוא חזר ואמר כי יעיינו בזה. פתחתי לו פתח לגלות התעניינות באפשרות להסתייע במומחיותנו - סיפרתי משהו על בורמה והדגשתי כי כל פרי ניסיונותינו ומחקרינו הוא לרשות כל האומות הרוחשות לנו ידידות - אך הוא לא נאחז בזה. אמרתי כי כמובן לא נוכל להתחרות בארה"ב ומה טוב הדבר כי משלחת אמריקנית כה חשובה פועלת אצלם. שוב לא הגיב - כנראה שלא להתחייב על שום שבח לאותה משלחת, אשר מסתבר ששיתוף הפעולה איתה כרוך בבעיות ובחיכוכים. אמרתי כי הדבר הטוב שיוכל לעשות הוא לשלוח אלינו פקיד נבון למען ילמד ויסיק אם יש להם מה לקבל מאיתנו. הוספתי כי בכלל הם חייבים עכשיו ביקור לנו והריני מזמינו לבוא. אמר כי יש בדעתו לבקר פעם במזרח-התיכון ואם יתגשם הדבר, נהי נא בטוחים כי יבוא גם אלינו. פתאום שאל: "היש לכם מומחים לחיפוש נפט?" אמרתי כי יש ויש. אמר כי זה חשוב להם מאוד. אמרתי: "אדרבה!" שאל אם סכסוך סואץ אינו מסייע לנו והסברתי לו עמדתנו. עוררתי בעיית "בנדונג". הוא היה סבור כי היינו שם. הגבתי בצחוק מר - "אילו היינו!" הסברתי לו מה קרה בבנדונג והוא חקר ודרש מדוע הוּצאנו משם. הבהרתי את העניין והוספתי כי מכאן ואילך או תתקיים בנדונג בהשתתפותנו או לא תתקיים כלל. על זה הגיב בספרו כי כשנפגש עם ראש ממשלת אינדונסיה בפקין הציע לו לכנס את ועידת בנדונג לטיפול בבעיית סואץ והוא מניח כי סוקארנו יעשה זאת. אמרתי כי אם שוב ייעשה ניסיון לכנס ועידה כזו בלעדינו - נרעיש עולמות ונהפוך את העניין לשערורייה בינלאומית. ושוב שאל פתאום: "אתה סוציאליסט?" והוסיף כי ודאי אני מכיר את [ביפ"י] קויראלה. אמרתי "הן" ו"הן" אך אמרתי בתוקף כי מענייננו קודם כל לקשור קשרי ידידות עם הארצות כפי שהן מיוצגות על-ידי ממשלותיהן וכי לנפאל באתי כנציג ממשלה השלוּח אל ממשלה. שוב אותו חיוך בלתי שובה לב. כשקמתי ללכת שאל: "מתי נתראה?" לא הבינותי בדיוק מה כוונתו בשאלה זו, אך מוכרח הייתי להגיב ואמרתי: "אני מקווה בקרוב - ובירושלים!"
יצאנו מאוכזבים משיחה זו. האיש לא נראה לי כהsimple" " כאשר הגדירוֹ אותו בחור - להיפך, עשה עלי רושם של ערום ומעמיק-מזימה. אין כל ספק כי הוא רואה את הסוציאליסטים כאויביו בנפש וייתכן כי הסתייגותו הברורה כלפינו נבעה בין השאר ממקור זה. אך אין גם ספק כי הוא גורס את הגישה הערבית לכמה צדדים של בעייתנו. מכל הבחינות אמרנו לעצמנו, כי צְדָקָה יעשה הקב"ה עם ישראל אם יביא לידי החלפתו של ראש ממשלה זה באיש הקונגרס. אך בינתיים הוא על כיסאו ורק בעקבות שיחה קשה זו נזכרתי במה שאמרתי ערב צאתי מירושלים כי נסיעתי הפעם תהיה בשבילי שחייה נגד הזרם [ב-1959, בבחירות כלליות, זכתה המפלגה הסוצ' ברוב מכריע והמלך נאלץ להסכים עם היותו של ביפ"י קויראלה לרה"מ; ב-1960, בהפיכה מלוכנית, נטל המלך את השלטון לידיו והשליך את ביפ"י לכלא] .
אלישיב היה מאוכזב משיחה זו עוד יותר ממני. אני לא קלטתי את המילים: "הן לקחתם את הארץ מהערבים" - אלישיב נשבע כי שמע אותן יוצאות מפורש מפיו. אני לא הייתי מוכן לקבל את המשפט "העולם מוכרח למצוא בשבילכם מקום" כמשמעות דווקא שלא בישראל. אלישיב היה בטוח כי זו הכוונה. לדידי ניתן פסוק זה להתפרש כמקבל את עובדת קיומה של ישראל במקומה.
כשיצאנו עוד נותר זמן עד לארוחה הבריטית וניגשנו למעון המשלחת האמריקנית -בניין גדול ומסועף מחוץ לעיר. שוב עברנו על פני מראות נוף ציוריים ביותר – גינות ושדות זה מעל לזה, נחלי מים, גדרות מתפתלים ואילנות אדירים ורעננים. לא מצאנו ב-usom [בית משלחת הסיוע האמריקנית] לא את המנהל רוז ולא את היהודי שגילינו, נתן פישר. השארנו פתקאות ונסענו לשגרירות. הקדמנו קצת ומצאנו שתי גברות: אשת השגריר, גב' טוֹלינטוֹן ורעייתו של הגנרל פְּיוּ, ראש המטה בסינגפור העושה כאן. הראשונה אנגליה טובה – אפשר היה לראות זאת במבט ראשון ולקבל אישור מבת צחוקה ואופן דיבורה - והשנייה אנגליה יפה, פקחית, אך ייתכן מרושעת - לא התברר. עד מהרה באו גם הבעלים – השגריר, איש רעים, מרבה שיחה, אינו לוקה בחריפות מוח, מזכיר במזגו הנוח ובמידה המתונה של ברק שיכלו את פרנסיס אוונס, שהוא באמת ידידו, כיוון ששניהם צמחו מהמעמד הקונסולרי; ואילו הגנרל נבון ומכובד, אינו משַחֵת מילים לריק, עושה רושם של קצין מוכשר, ועם זה מאוד אדיב ואפילו נחמד. איתם בא גם בריגדיר אחד, הממונה על גיוס הגוּרקים בנפאל בשביל הצבא הבריטי בהונג-קונג, מאוד חי וער ומתעניין בכל, לרבות במקרה זה ישראל.
חדר האורחים של בית השגריר - על טהרת הסגנון, אשר עם כל חומר שגרתו אינו מאבד את חינו, והוא נותן אותותיו בכל - ברצפת העץ המלוטשת, בכוננית הזכוכית המלבנית, בכורסות ובדרגשים הרחבים, בכיסאות הדקים והקלים, בווילונות המצוירים וכו' וכו'. הכל אומר a corner that is forever england [פינה שלעולמים היא אנגליה]. בחדר האוכל שני שולחנות: אחד מלבני וארוך בשביל חברה גדולה ואחד במאונך לו, לרוחב החדר, ביצי וקטן, לחבורה קטנה. אל שולחן זה ישבנו.
הייתי כמובן במרכז ההתעניינות - השגריר טיפל בי באדיבות מיוחדת והגנרל לא החמיץ שום הזדמנות לפנות אלי בלשון" סֶר". אך בייחוד עטו עלי הנשים והבריגדיר - שאלו בלי סוף והיו מוכנים להקשיב מעבר לכל גבול של זמן. השגרירית שאלה והקשיבה והגיבה בהתרגשות, אשר מאוד התפלאתי עליה, ואילו הגנרלית חקרה ודרשה בשכל קר ובהבנה מדויקת, אך גם היא ברצון אמיתי לדעת ולהשכיל. אחרי כל שיחותי עם הנפאלים, הן המספקות והן המאכזבות, הייתי כנקלע מעגלה מאובקת למכונית נקייה.
שוב בהרבה גילויי בורות לגבי עובדות ראשוניות - בין השאר בהנחה איתנה כי עד היום הזה תל אביב היא בירת ישראל, שהרי כלום אין השגרירות הבריטית שוכנת שם? הגנרלית התעניינה מאוד בעלייה ובקליטתה והייתי מוכרח להרצות הרצאה שלמה על הכלכלה היהודית בגולה ובארץ וכיצד משכבה אופקית אנו נהפכים למבנה אנכי. הבריגדיר ביקש לדעת הָערכתי לגבי תוצאות סכסוך סואץ. אמרתי כי יש להבחין בין שתי בעיות: הפיקוח הבין לאומי והשימוש העולמי בתעלה. שני אלה נתערבבו אך אינם היינו הך. ייתכן פיקוח בין לאומי אגב אפליה כלפי מדינה מסוימת. וכן ייתכן שלטון לאומי גמור בתעלה ללא אפליה. אני מנחש כי בשאלה הראשונה תושג פשרה בין אנגליה-צרפת לבין מצרים, אשר אנגליה תוכל לטעון כי היא מבטיחה מעמד מספיק לברית המשתמשים בתעלה ואילו נאצר יוכל להתברך כי היא שומרת על עקרון ריבונות מצרים. אשר לשאלה השנייה אמרתי כי אני תוהה ותמה לדעת אם אומנם תתעקש אנגליה על זכותה של ישראל לאחר שתגיע להסכם עם מצרים ועניין ישראל יעמוד למפגע להסכם זה. השגרירית צעקה: אבל הם לא יעיזו להפקיר אתכם עכשיו! אמרתי: אדרבא, תשפיעי על אנתוני אידן!
אישה נרגשת זו גלשה על גדותיה בשעת הפרידה. איני יודע מה נדלק בנפשה, אך היא הייתה כולה נסערת. חזרה ואמרה:אני בלב ונפש איתכם, אני תומכת בכם בכל מאת האחוזים. חשבתי שמא יהודייה היא - ושאלתי אם היו לה ידידים יהודים וציונים. אמרה לא, זה יחסה העצמי, היא התעניינה תמיד, היא בטוחה כי איתנו הצדק, ויתירה מזו - כי God is on your side [האלוהים לצדכם]. באומרה זאת עמדו דמעות בעיניה. והיא לקחה ידי בשתי ידיה ואחר כך לקחה שתי ידי. הייתה ממש exaltee [משולהבת]. הודיתי לה על נפשיותה ואמרתי כי זהו אחד הרגעים בהם מכאיב לי בחריפות מיוחדת היעדרה של אשתי ממסע זה. אמרה: "how lovely of you to say this. Will you please send your wife all my love!". [מה נאה מצדך שאמרת זאת, אנא מסור לה את אהבתי]. נפרדנו נורא בידידות - הרי לך! השגריר אף הוא הבטיחני אז כי הוא משוכנע נאמנה כי לא תצמח שום ברכה מהתעלמות מעניינה של ישראל - כמובן, עלי להבין כי הוא אומר זאת באורח פרטי לחלוטין. הבינותי. אגב, השגריר והגנרל ביקרו את ראש הממשלה בדיוק לפנַי והשגריר סיפר כי ראש הממשלה התחלק איתו, בין השאר, ברושם שלילי שקיבל מהשתלטות האמריקנים על יפן, שאחת מתוצאותיה המזיקות היא העידוד שהיא נותנת לחיזוק הקומוניסטים והסוציאליסטים. הצמדת שני אלה והזכרתם בנשימה אחת בפי ראש הממשלה מעידה היטב על כיוונו ופרצופו החברתי ועל פנייתו המדינית.
משיחת אלישיב עם הגנרל הסתבר כי שליחותו של זה בנפאל היא להבטיח המשך גיוסם של גורקה לצבא הבריטי. הבריגדיר אמר לי כי משלוחי הכסף של חיילים אלה למשפחותיהם מצטרפים לחצי מיליון לי"ש לשנה - תוספת לא מבוטלת לתקציב מטבע החוץ של מדינה זו. אלה המעדיפים להעביר משפחותיהם להונג-קונג ניתנות להם כל ההקלות לכך.
חזרנו למלון וישנתי כרבע שעה. אצל האנגלים נתגריתי ונתעוררתי אך עכשו שוב השתלטה עלי הליאות ונתחדשו הפיהוקים הארוכים והמתישים.
קרוב ל-4.30 בא טאפה במכונית קטנה, נאה והדורה, והובילנו לארמון המלך. שיבחתי את המכונית וסיפרתי כי התייסרנו קשה בסידור התובלה שלנו. המלון נתן לנו אתמול מכונית מימי מתושלח, כולה רצוצה ומחובלת, והיום הוענקה לנו מכונית אחרת, פתוחה לגמרי. אני בטוח כי הוא הבין את הרמז
ארמון המלך - תכלית הפאר, וקשה לתפוס כיצד יכולה – או כיצד יָכלה - ארץ דלה וענייה זו לכלכל את כל בנייני התפארת האלה על חיי הרווחה והמותרות אשר שקקו ושהשתוללו בהם. כיום אין המלך מתגורר בארמון הגדול הזה, השמור רק למעמדים חגיגיים מיוחדים, אלא הוא איווה לו מושב בבית צנוע המהווה אגף של הארמון, אף הוא מרווח למדי, ולפניו גינה כלילת יופי. בשער פגש בנו אלוף-משנה והציג עצמו כשלישו של המלך, בפנים החצר התייצב לפנינו קצין אחר אשר לא הוברר מה תפקידו בחיים ואילו על המדרגות קיבל פנינו נסיך צעיר המשמש מזכיר פרטי להוד מלכותו. לאחר שעברנו את כל המדורים האלה, אגב קידות ולחיצות ידיים ושאלת איש לשלום רעהו, הוכנסנו לחדר קטן, מאוד חדיש ומהונדס בציורי כתליו ובריהוטו, ובו על דרגש קטן וצר ישב בחור צעיר, דק וכחוש. המלך קם לקראתנו, לחץ יד, ביקש לשבת. הסתכלתי בו היטב. הוא בן ל"ז, אך יכול להיות גם בן כ"ג. פנים נעדרי כל חן. העיניים אינן קיימות בשביל האורח - המלך מרכיב משקפי שמש שחורות בתוך החדר. הוא מקיים מצוות המסורת של מכנסיים לבנים הלופתים את השוקיים בתכלית ההידוק ומבליטים במקרה זה עד כמה דקות הרגלים - כשל נער צעיר וחלוש. מעילו אירופי והצבע חום-סגול. רדיד משי לבן מכסה את חזהו עד צוואר. על ראשו הכיפה המסורתית שעינה כעין המעיל.
הייתי סבור כי המלך שומע אנגלית ויוכל לנהל שיחה ישירה, אך טאפה, שנתלווה אלינו, החל מתרגם אותי ואת המלך ואז נתתי דעתי לדבר בפסקות קצרות, שלא להכביד על התרגום. הרציתי הרצאתי במהדורה חדשה לגמרי, מקוצרת למלכים. דאגתי לקצר ככל האפשר בכל סעיף ולהניח תמיד פתח פתוח לשאלות. אך שום התעניינות לא נתגלתה, שום שאלה לא הוצגה, שום תגובה לא הושמעה - זולת תודה על ברכת הנשיא והבעת קורת רוח מביקורי והבטחה כי לב המלך רוחש ידידות לישראל, הכל כמצוות אנשים מלומדה, בשפה רפה, בקול חלוש ודק, כמעט בלחש, במשפטים מצומקים, אשר טאפה דאג להרחיבם ולהכניס בהם קצת לחלוחית וצבע. דיברתי ודיברתי ובסיומה של כל פיסקה שלי שמעתי תגובה תפלה ונבובה מכל תוכן או לא שמעתי שום תגובה ולאחר דומייה קצרה חזרתי ואמרתי משהו ושוב אותו דבר. ניסיון כזה עוד לא היה לי מעולם. הבחור ישב מכופתר ומהודק ומנותק ומרוחק - ומשותק ללא כל זיע של יד או רגל, סנטר או פה, עין או עפעף. היה משהו מת, בלתי אנושי, חנוט או מאובן בכל התופעה הזאת. החדר כאילו נהפך לתא של נזיר הקופא בהסתכלותו. הרגשתי מחנק גמור, כאילו נגזל ממני האוויר לנשימה. לפני הייתה לא דמות אדם חי אלא מומיה דוממת אשר איזה כישוף מוציא מתוכה מספר הגיים סתומים, שגם הם אינם מהעולם הזה - מין כתב חרטומים של קולות אשר השפתיים רוחשות אותם מבלי שיהא מקורם במוח או דרך מעברם בגרון. לאחר שבתגובה לאחת מפסקותי נאמר משהו שהייתה בו חזרה על התודה והשמחה והבעת הידידות, הבינותי כי הראיון נסתיים. שאלתי במבט עיני את טאפה וקיבלתי נדנוד ראש מאשר. קמתי ואף המלך קם ולחצנו יד והסתלקתי. מליד הדלת הסתכלתי בו. הוא חזר לשבת, מאובן כשהיה. אכן הייתה זו חוויה!
ואני בתמימותי עוד חשבתי כי לפי ההיגיון האנושי והפשוט של שעת הראיון יוגש לנו ספל תה! טאפה ליוונו חזרה לארמון והיזמַנוהו מחר לארוחת-צהריים.
חזרתי בקושי לעצמי וליומן - גם לאחר ששתיתי תה חם במלון ושבה אלי רוחי.
על המרפסת ראיתי קצין הודי – בחור גברתן, פנים אמיצים, חייל כהלכה, דרגתו סגן-אלוף. פתאום קם האיש וניגש אלי ושאל אם אינני מה שהנני. אישרתי. הציג עצמו - מינגֶל מכלכותה, יהודי, קצין סדיר, חבר המשלחת הצבאית ההודית לארגונו המחודש של הצבא הנפאלי. אותו פרידלנד מכלכותה כתב לו על בואנו והוא מאושר מאוד להכירני וכו' ומאוד ישמח אם ניאות לבוא אליו לארוחה. נדברנו על מחר בערב. אמרתי לו כי זהו ליל-שבת ראשון במסעי זה שנבצר ממני לבקר בו בבית-כנסת יהודי.
ב-6 הופיע המזכיר צעיר של מפא"י הנפאלית ואיתו חבורה שלמה של עיתונאים. הללו התיישבו סביב השולחן העגול בחדרי והמסיבה נפתחה. אלא מייד התברר כי הללו לא הביאו איתם נייר. סיפקתי נייר. אחר-כך התברר כי אצל אחדים אזל הדיו. סיפקתי דיו. מייד דאג אחד, אגב מילוי העט, להדליף דיו על המפה הלבנה ונוצר כתם גדול. פתחנו את המסיבה בשישה עיתונאים אך כל זמן המסיבה הופיעו בזה אחר זה המאחרים וכל אחד פתח בשאלות מלכתחילה. אנגליתם של כמה מהשואלים הייתה משונה מאוד והוכרחו לשאול כמה פעמים עד שתפסתי כוונתם. בכל זאת שאלו גם הרבה לעניין וניתנה לי האפשרות להסביר לא מעט.
בינתיים הגיע היהודי שבמשלחת האמריקנית, נתן פישר. נתגלה בדמות מגושמת למדי, רחוק מכל עניין יהודי וישראלי, אשתו נוצרייה קובנית. לא היה על מה לדבר איתו, שום עניין מיוחד לא גילה, על ענייני המשלחת חשש להרחיב דיבור, רק ביקש כי נבוא לסעוד אצלו וכשנתברר כי לא נוכל הבטיח לשלוח לנו סַלַמי כשר.
בשעת ארוחת הערב במלון הופיעו פתאום השגריר הבריטי ורעייתו, לבושים "מִכלול". נפגשנו כידידים ותיקים והשגרירה שוב התרגשה והשתפכה. צלחה עליהם הרוח והזמינונו שוב למחר בערב - תתאסף אצלם חבורת מדינאים נפאלים מכל המינים לפגישה עם הגנרל ועלה על דעתם שמא תעניין חברה זו גם אותנו. איזו שאלה!
כל הערב כתבתי יומן ומאוחר בערב נכנס לחדרי אמריקני שראיתיו עם אשתו בחדר האוכל - פרופסור למשפטים ב"ייל", אורח-מרצה מטעם "קרן פולברייט" במכללת לוקנו בהודו, אשתו יהודייה. הם מתעתדים לבקר באפריל בארץ. אמר כי אשתו מאוד חושקת לעשות איתי הכרה ונדברנו כי נאכל מחר יחד ארוחת בוקר. מוצאם מקונטיקט.
כתבתי גלויה לחיים לחמדיה.
שכבתי באחת.
