יום ג', 23/10/1956  -  הודו-כלכותה

 

ישנתי 8.5 שעות, אומנם בהפסקות. רחצתי, אכלתי והתלבשתי בעצלתיים, אגב קריאת שני העיתונים הגדולים. הבחירות בירדן הנחילו ניצחון מכריע ל"אויבי המערב" - קרי "תומכי נאצר". המאמרים הראשיים על מדיניות חוץ מוקדשים לפולין - [ר"מ פולין] גומולקו חזר ונוהג ביד רמה וגאוּת, התביעה ליתר חופש בפנים וליתר עצמאות והעזת פנים כלפי ברית-המועצות היא במלוא תוקפה. [מרשל] רוקוסובסקי [הרוסי] נשאר המפקד הראשי אך סולק מהנהגת המפלגה הפולנית. ועדיין כל המהפכות האלו מתחוללות בתחומי המפלגה היחידה, אשר היא ואפסה עוד, ואין סימן כלשהו לתביעת חירות בארגון המפלגתי. על נקודה זו לא עמדו המאמרים הראשיים, הכתובים בדרך כלל תוך התמצאות בהירה בעובדות וראיית היקף בינלאומי רחב. נשיא הודו נתקבל בכבוד מלכים בנפאל והוא נואם והולך: הודו מעריצה את נפאל דווקא משום שזו שמרה יותר מהודו על תרבותה הקדומה; כל סכנה לנפאל היא סכנה להודו ולכן מחויבת ועומדת הודו לבוא לעזרת נפאל בצרה (זאת אומרת נגד סין!); הודו הקדימה במקצת את נאפל בתוכנית הפיתוח, אך כל הישגיה הם לרשות נפאל; ייעוד אומות אסיה הוא להתאחד ולשתף מאמצים לחיזוק העצמאות, פיתוח המשק והרמת כבוד האדם-  שני הפסוקים האחרונים כאילו נלקחו מנאומים והצהרות המוכרים לי היטב מהשבועות האחרונים. כל המגמה היא להעמיד פנים כאילו הודו העצומה מעמידה עצמה בדרגה שווה עם נאפל הננסית והכל כדי לשאת חן ולרתק את נפאל להודו ולנתקה מכל אפשרות של כפיפות לסין - למען ביטחון הודו, אשר נפאל עלולה לשמש שער פלישה לתוכה מצפון. לכבוד נשיא הודו ערך מלך נפאל כרה מפוארת, בה הסבו אל השולחן 107 מוזמנים. ולמחרת צאת נשיא הודו יבוא לנפאל השליח של מדינת ישראל. היחפוץ המלך ביקרו?

כתבתי יומן כשעה וחצי וב-11 בא ג'נטלמן מעובדי בית המסחר של אליאס, מוזס שמו, להסיענו על פני כלכותה ולהראותנו מראותיה. פתח בדברי התפעלות מנאומי אמש-  שמוע שמע נאומים והרצאות מפי הרבה אורחים גדולים ואישים הודים חשובים - אך הרצאה כה מעניינת ומותחת בתוכנה ומשוכללת בבניינה עוד לא שמעו אוזניו. אמרתי כי לא התכוננתי כלל ודעתו הייתה כי אולי משום זה הצלחתי כה. סיפר כי אח לו בארץ, צלם בפרדס-חנה ואם ושני דודים ובניהם - וייוותר הוא לבדו פה ונפשו סולדת בארץ הזאת אך משום-מה הוא עצמו אינו מעז לעלות. בדרך אספנו את נלי תייקף ושמנו פעמינו תחילה להיכל האֵלה קאלי. יקוד-שמש ומחנק וצחנה ודוחק-אדם מסביב. בסמטה מזוהמת מוטלים על הארץ קבצנים כרותי אברים ועקומי-גוף המעוררים בחילה יותר מחמלה. ההיכל עצמו שיא הכיעור והאימים, קודר בצבעיו הכהים, ומראה פסל האֵלה בפנים, במידה שניתן להבחין בו בין מפלשי ראשי האדם המצטופפים לפניו בתפילה ובהגשת דורונים, מעורר זוועה. האלילוּת הגסה משתוללת כאן בכל. עומד עץ דל עלים, ללא פרחים ופירות, המקובל כנקבה עקרה, על ענפיו הערומים תלויות קווּצות-שער שתלשו מראשן נשים עקרות - זוהי סגולה בדוקה להרות ואלו שהנס מתקיים בהן חוזרות ומורידות את התלתל ונותנות במקומו מטבע של הודייה. בפינת חצר שמאחורי ההיכל בית מטבחיים לקורבנות, לרוב עזים. ראינו שני גדיים קטנטנים מורבצים זה אחר זה על לוח מיוחד לדבר, כשראשיהם מושענים על סומכת וצווארם בחלל ריק - ובחור גברתן, אחד מכלי הקודש, מניף מאכלת עקומה, ארוכה כחרב קצרה, ובתנופה אחת עורף את הגדי כהרף עין וראשו הכרות חלקוֹת נופל ארצה. גדיים אלה הם למאכל הכוהנים ובשייריהם זוכים מאות הקבצנים הצובאים בחלאתם על מקדש פרוע ומטונף זה. בצאתנו סיפר מוזס כי מסביב להיכל רקומה רשת עסקי ממון האכולה תאוות בצע - הודים רבים תורמים סכומים ניכרים לחלות פני האֵלה הנזעמת ולשחר חסדיה, תרומות אלו מגויסות על-ידי מתווכים וסרסורים העושים קנוניות עם הכוהנים, ומסחר הקדושה והפולחן פורח. כן מסתופפות בצל ההיכל זונות למכביר שצדות ברשתן עולי-רגל הבאים לכלכותה מקרוב ומרחוק להשתטח לפני האלילה החשובה. מר מוזס מעיד על עצמו כי אף-על-פי שהוא יליד המקום בן יליד המקום – סבו בא מבגדד ושם משפחתו היה פשוט "משה" - הוא מתפלץ מחדש כל פעם שמזדמן לו לעבור בסביבה זו, כיצד ייתכן בימינו שהמוני אדם יבואו על סיפוק צורכי נפשם הדתיים על-ידי פולחנים כה פראיים בתוך הזוהמה החומרית והמוסרית שמסביב.

משם נסענו לחצר משרפות המתים. אין ההינדוּסים קוברים את מתיהם אלא אחת דתם להעלותם באש. לפני זמן-מה נשלם בניינו של קרימטוריון חדיש ומשוכלל, בו מתבצע הכל בכוח החשמל, תוך ניקיון למופת ובלי שקרובי המשפחה יראו דבר, זולת האפר המקובץ המוגש להם לאחר מעשה. אבל אנו הוראינו את המשרפה בה הגוויות מחוסלות לפי כל כללי המסורת הקדומה. ראינו שתי מדוּרות – מערכות עצים בנויות בצורה מלבנית ואחוזות להבות, בתוך כל אחת גוויה שכבר קשה היה להבחין בה מעוצם האש המתלקחת. שתי גוויות אחרות היו מוטלות במרחק-מה מכוסות בדים, ממתינות לתורן. בני המשפחה ישבו על אצטבה פתוחה וחזו בנעשה. שוב פתח מר מוזס בתאניה - הנשמע כדבר הזה אשר יבואו הורים לשרוף את ילדם או בנים להעלות באש את אביהם ואמם ויראו במו עיניהם בהתפורר האברים וישמעו באוזנם את נפץ הגולגולת של יקיריהם ואהובי נפשם?

לגיוון יריעת חייה הדתיים של ארץ תהומית זו הובלנו למקדשה של כת ג'יין. זהו חוטר מגזע דת הינדו שחסידיו דורשים את עקרון ההינזרות מאכילת החי לפי גרסה קיצונית ביותר. בכת זו שתי דרגות של חומרה - אחת להמון העם ואחת לכוהנים. פשוטי-עם מתפרנסים רק מחלב ומירקות ואילו הכוהנים אינם אוכלים גם צמחים, שכן יש בהם מיסוד החיים, והם שותים רק חלב ולא עלה בידי לברר מה עוד מותר לאכול. על-כל-פנים, מצווים כל בני הכת על זהירות יתירה לבל יגרמו למותו של איזה רמש או חרק ולכן הם אוכלים רק לאור היום ומשקיעת השמש עד זריחתה אין בה לפיהם דבר פן ייכשלו בחשכה ויקפחו חיי זבוב או יתוש; ולפני עלותם על משכבם הם שוכרים מישהו לישון במיטתם שעה-שעתים למען יתענגו הפשפשים מבשרו וירוו מדמו ותנוח דעתם - או אז יעלו הם על יצועם ויישנו שארית הלילה במצפון שקט ללא פחד פן יגיח הפשפש ממחבואו ויטרידם ויבואו חלילה לידי עברה בשנתם על-ידי מעיכתו בשוגג.

קשה לשער ניגוד יותר חותך ומפתיע בתחום עיר אחת ולמעשה במסגרת דת אחת מזה שבין מקדש קאלי וההיכל הזה של כת-ג'יין. לעומת הקדרות והחלאה והפראות והרעש אשר שם - כאן יופי נדיר, ניקיון מבהיק המגיע לדרגת טהרה עילאית, אוויר צח ושקט מופלא. ההיכל בנוי שיש וזכוכית צבעונית ורבות מדלתותיו ומרשתותיו כסף טהור. לפניו גינה צנועה, מלאה פסלים של גיבורי עברה של הודו, ובצידה מעון ללינת עולי-הרגל הבאים מרחוק. כת זו מונה בכל הודו כמיליון נפש בסך הכל. גם כאן יושב אליל על כיסאו בטבור האולם הפנימי, ובמצחו – "יהלום - הדר זורח ככוכב". אין להיכנס לחצר ההיכל אלא לאחר חליצת הנעלים - גב' תייקף, שלא לבשה גרביים, נצרבה בדרוך רגליה על רצפת השיש הלוהטת מקרני השמש - ואילו לאולם אסורה הכניסה בכלל ואפשר רק להציץ לתוכו דרך הדלתות והחלונות. למען האמת השלמה יש להוסיף כי באנו למקום זה שלא בשעות ה"עבודה". זו נערכת בכל יום בבוקר בשעה מסוימת והדבר המציין אותה הוא החרשת האוזניים על ידי מכות בשני תופים גדולים הנמשכות כל זמן הטכס בלי הפוגה. מכל-מקום, אין עורפים כאן גדיים קטנים ואין צובאים כאן קבצנים מוכי-גורל ומורגש ניקיון לא רק על הרצפה המבהיקה, אלא בכל האווירה שמסביב.

הסעיף האחרון בתוכניתנו היה ביקור באחת מתחנות הרכבת הגדולות של כלכותה המשמשות מחסה להמוני פליטים מבנגאל המזרחית, שהיא הפלג המזרחי של פקיסטן. עד כמה שעלה בידי לברר, אין אלה פליטי החלוקה ב-1948. שהמוניה נתפזרו על-פני הודו ונקלטו כאשר נקלטו, ורבים מהם שימשו תגבורת להמוני מחוסרי המחסה בכל הערים הגדולות, אשר אתה רואה אותם בלילות מתגוללים על המדרכות ובמבואות הבתים - אלא זוהי מעין אוכלוסייה נודדת: משפחות הינדוּסיות הנעקרות מפקיסטן עקב איבת הסביבה המוסלמית, דחיקת רגלים ושאר רדיפות, מבקשות להן מפלט בבנגאל המערבית וקודם-כל בכרך העצום כלכותה, יש חוזרות מזרחה ומנסות מזלן להכות שוב שורש, או יש מוחזרות על-ידי השלטונות, אך אינן מצליחות או אינן מתאמצות, והן נידָפות ונדחפות חזרה למערב.

את אשר ראו עיני בתחנת רכבת זו ייבצר ממני לתאר במילים כתובות – אולי אוכל לספר פעם בעל פה. בתוך רשות הרבים, בצל קורת גג הפלדה המקומר, משני עברי המשעול הצר שנשאר פנוי לנוסעים ולבאים, על-פני כל הרחבה הארוכה, מצטופפים בישיבה ובשכיבה על הרצפה המוני אדם, לרוב משפחות-משפחות. על מחצלת של מטר על מטר אתה רואה לפניך משפחה שלמה, אב ואם וילדים, או אם וילדים וסב, או רק האם על ילדיה, או ילדים בלבד. כאן כלי הבישול וכאן האח המבוערת או איזה פרימוס ישן וכאן קערת הרחצה וכאן ערימת הסחבות שהיא אוצר הלבוש, כרית ושמיכה ואיזה מעיל ממורטט. אם מיניקה תינוק וגופיפו כנוצה, אחות כבת שש שוטפת מתוך ספל ראשו של פעוט בן שנתיים, אישה מבשלת נזיד או דייסה, זקן קורס ואוכל, בחורים מגודלים ישנים זה בצד זה, משפחה שלמה ישנה כשגופות ההורים והילדים מפותלות ומשולבות זו בזו - עירום ומחסור ורזון ושפל, ועצב, עצב בלי גבול, עם כניעה אילמת לגורל. אם יש משמע לפועל העברי "נמקים" - כאן ראיתיו בעליל, חשתיו, מיששתיו.

וכאשר יצאנו מתוך גיא הסבל והייסורים הזה לאוויר העולם אירעה לנו תקרית המהווה חוויה מאלפת וסיפור בפני עצמו. עוד בהיותנו בתוך התחנה הפצרתי כמה פעמים באלישיב כי יצלם קבוצה זו או זו והוא לא נענה, שלא לעורר יותר מדי תשומת לב, וכפי שהתברר אחר-כך, טוב עשה. אך בעומדנו מול התחנה הוא הוציא את המצלמה וניסה לכוונה, אך כיוון שהאור לא היה נוח, גנז אותה שוב. נכנסנו לתוך המכונית של אליאס, בה נסענו כל הבוקר, ועמדנו לזוז כשפתאום ניגש במרוצה בחור הודי, בחוצפה רבה פתח את הדלת ודרש מאיתנו לצאת עד שיקרא לשוטר, כיוון שראה את אלישיב מצלם, וזה אסור. מוזס וגב' תייקף טענו כי מותר לצלם ואלישיב טען כי הוא לא צילם כלל, אבל הבחור לא נסוג וחוצפתו גדלה. מוזס סגר בכוח את הדלת ופקד על הנהג לנסוע, אבל זה היסס וכשזז נסע לאט ובינתיים צצו שני שוטרים - הבחור צעק באוזניהם מה שצעק בבנגאלית, אשר מוזס אינו שומע אותה, הוא מדבר רק הינדית - והללו עצרו את המכונית. החל דין ודברים בין מר מוזס והשוטרים, כשאותו בחור מחוצף מרעיש עולמות. כהרף עין הוקפה המכונית אספסוף של בחורים מבוגרים ונערים, כולם מהמסתובבים כאן למכביר באפס מעשה, שנדבקו ממש למכונית כזבובים אל עוגה. מוזס התרתח והתעצבן ושידולי כלפיו כי יתנהג בשקט גמור לא הועילו. הבינותיו טוען כי במכונית זו נוסע שגריר ישראל אשר יש לו מוּעדה לארוחת-צהרים עם מושלה של בנגאל. ודאי רק בטעות ומתוך הרתחה לא אמר כי הנוסע במכונית הוא נשיא מדינת ישראל בעצמו ובכבודו. השוטרים היו נבוכים ולא ידעו נפשם. היו רגעים שעמדו כאילו מהצד ואז אמרתי: מדוע איננו נוסעים לדרכנו? אמרה גב' תייקף: חס וחלילה - אז אנו אבודים. ההמון יסתער על המכונית, ישיג אותה, ינפץ אותה, ישרוף אותה ואנו נספוג מכות רצח. אין לך קיבוץ בני אדם אשר אין להשתלט עליו ואין לשער כלל מראש מה הוא מסוגל לעשות כאספסוף ההודי. אמרתי: הן יש שוטרים! אמרה: השוטרים לא ינקפו אצבע ואם תהיה חקירה יודיעו כי לא ראו ולא שמעו דבר. לבסוף הובא למקום סמל, שמע את הצדדים ופסק כי אנו חופשים לאחוז דרכנו. ההמון סר מעלינו הדרך נפתחה, שוב ניתנה פקודה לנהג לנסוע והוא שוב היסס והביט אחורנית ומאחורינו הייתה מרקחה והשוטרים ציוו שוב לעצור וסופו של דבר היה כי מוזס ואותו בחור והשוטרים הלכו למרכז המשטרה שבתחנת הרכבת. יצאנו בינתיים מהמכונית למדרכה לשאוף רוח - במכונית עומדת היה מחנק נורא - וחיכינו עד בוש כשאנו משמשים נושא לתשומת לבם הסתכלותם הסקרנית של זוגות עיניים סקרניות של כל עוברים ושבים והנעצרים להסתכל. גב' תייקף לא התאפקה והלכה לחפש את תחנת המשטרה. אמרתי לאלישיב ללכת אחריה. מסר לי את צרור הכסף שבכיסו והלך. היינו כולנו שרויים בעצבנות - בהרגשה של מצור בין פראי אדם וחוסר כל ישע. הסתכלתי בפנים שמסביב - קשיוּת וקנאוּת ואפלת יצרים סתומים, לא התמימות של בני עם בורמה ולא הרוֹך של אנשי ציילון. רבים ראו בהימסר לידי אותו תיק עור קטן ובתיתי אותו בכיס. לאחר הסיפורים ששמעתי לא הוצאתי מכלל אפשרות התנפלות לעיני השמש. ניגש בחור ושאל באנגלית קלושה: מאיזו ארץ אתה? חזרתי ושאלתי: האם אתה מדבר אנגלית? אמר: לא, ושוב שאל באנגלית אותה השאלה. שוב שאלתי את שלי ושוב אמר לא. אמרתי: אם כך לא נוכל לדבר. עמד והביט עלי במבט נוקב וקהה כאחד, עמד והביט עד שהסתלק. השנאה לזר הלבן מוחשת כאן ביד. סוף סוף חזרה המשלחת - מוזס ואלישיב והגברת. מייד נסענו והחלו הסיפורים. התברר כי בהחלט מותר לצלם מחוץ לתחנה אבל לא בתוכה, אלא כאשר נודע לקצין כי מוזס עצמו הוא אזרח הודי - פסק כי היה מותר לו לצלם גם בתוך התחנה, ורק לזרים אסור. מוזס הגיש תלונה נגד אותו בחור, אך כשדרשה גב' תייקף את שמו, סירב הקצין להכריח את הבחור לגלות זהותו. עם זה נודע כי הבחור הוא תלמיד מכללה אשר בעוברו לפני התחנה בערה בו חמתו כשראה איש זר מצלם מראה שההודים בושים בו. כשהזדהה מוזס כ"הודי מלידה" טען הבחור: אבל חבריך זרים. נתמלא מוזס ההודי התמרמרות אצילה והתריס: הזוהי הדרך להתנהג כלפי זרים? האם על-ידי נימוסים כאלה נרים קרן ארצנו בעולם? הקצין נענה למוזס ונתן לו צדק. לבסוף הביע הקצין ביטחונו כי אותו בחור מצטער על התערבותו ובזה נתחסלה התקרית.

התקרית הזאת, הפעוטה לכאורה, שילחה בנו בכל-זאת צמרמורת ברגעים מסוימים - נוכח ההתערבות הפרועה של בחור עובר ברחוב, הטמטום והמבוכה של השוטרים, והזעם הכבוש והמאיים להתפרץ של המון נבער ומר-נפש. בעיקר מיאנו להירגע תושבי הקבע של כלכותה – מוזס וגב' תייקף.

אמר מוזס: אין לכם מושג עד היכן יכולה להגיע הפראוּת. אם מכונית פוגעת בילד או בפרה, שלא באשמת הנהג כלל, מייד מתקבץ המון, מתנפל על המכונית, שורף אותה בו במקום, שובר את עצמות הנהג - ואין דין ואין דיין. המשטרה אינה רואה ואינה שומעת.

הוסיפה גב' תייקף: ואין כל טעם להתאונן - לא יצא מזה שום דבר. להגיע פה בארץ הזאת אין משפט צדק. כשאתה ניגש לבניין בית הדין, מקיפים אותך הולכי בטל ומציעים עצמם כעדי שקר במחיר 2-3 רופיות. נדבקים בך ואינם מרפים ומבטיחים אותך נאמנה כי יעידו נחרצות ובשבועה כל מה שתשים בפיהם - רק תלמד אותם היטב מה עליהם להגיד כי ראו ושמעו, ותוכל לסמוך עליהם, כי לא ייכשלו. שוק זה נערך לעיני השמש - ממילא מובן בידיעת השוטרים והשופטים.

אמר מוזס: לעת עתה אין נוגעים בנו היהודים, אבל אין כל ביטחון. השנאה לזרים עוברת כל גבול וכל איש לבן נחשב לאנגלי - זאת אומרת, עוכר הארץ הזאת, אשר איתו יש חשבון של דורות על עלבונות וקיפוחים. הנה אשתי בהירת פנים, אף-על-פי שהיא ילידת הודו ובת עדתי. כשהיא עוברת ברחוב נטפלים אליה ואומרים עליה דברים אשר בושה לחזור עליהם, והיא מבינה את הנאמר ודמה רותח אך היא מוכרחה לשתוק, כי זהו הרע במיעוטו. אי אפשר להישאר בארץ הזאת – עלינו לברוח, אם לישראל או לאמריקה או לאיזה מקום שהוא, רק לא להישאר.

אמרה גב' תייקף: לכן אני מפצירה בבעלי כי נעלה לארץ. נורא לחיות במקום בו אינך בטוח כי לא יקרה לך דבר מה נורא, יכוּךָ על לא דבר או אפילו ירצחוך נפש ואיש לא יבוא על עונשו.

אותה שעה עברנו על פני שורת חנויות באחד הרחובות ה"מזרחיים" של העיר. אמר מוזס: הנה כאן חנויות אשר הגנבים מוכרים בהן את שללם. אירעה גניבה בביתך – מייד אתה בא הנה ולרוב אתה מוצא את החפץ הגנוב ויכול אתה לפדותו בכסף מלא. אין כל טעם להזעיק משטרה - החפץ ייעלם ולא תוכל עוד להשיגו. יתר על-כן, לאנשי המשטרה עצמם יש טובת הנאה ממצב זה.

אמרה גב' תייקף: בוקר אחד בא מטאטא הרחוב שליד ביתנו ומספר לי מעשה כזה: מלח שירד העירה והשתכר באחד מבתי המרזח נפל על המדרכה בקרבת ביתנו ונשאר שכוב במצב של אובדן החושים. ניגש שוטר אל בעל הסיפור והסיתו להריק את כיסי השיכור - הוא, השוטר, יזכה במלקוח וייתן חלקו למטאטא-הרחוב. זה סירב, אבל עכשיו הוא חושש פן יתנקם בו אותו שוטר ויעליל עליו איזו עבירה.

הגעתי לבית של ג'ייקובים לארוחת צהרים ונשמתי לרווחה. סיפרנו המוצאות אותנו ושמענו סיפורים כהנה וכהנה. חדר מרוהט בתכלית הפשטות ועיקרו [פסנתר] "סטיינויי" ענקי. אלא שהוכרחנו להמתין לארוחה בלי רחמים, כאילו רק בבואנו החלו לבשלה. הוצג לפני גֶ'ֶרמי הקטן - שחרחר ופתלתל ושמנמן. אחרי הארוחה ביקשתי ללכת אבל בעלת הבית התחננה כי אחכה לשובו של ג'ונתן בן החמש מבית-הספר (של נזירות קתוליות). שוב המתנה אינסופית, עד שהופיע הבכור, והנה הוא צהבהב וממושקף ומסרב להושיט יד, למגינת לב אמו.

סוף סוף הגעתי הביתה והתברר לי כי הטיול של הבוקר עייף אותי יותר מיום עבודה רגיל שלי. ישנתי כרבע שעה. כתבתי יומן. שוב יצאתי עם התייקפים לקנות משהו, אך גב' תייקף מצאה בין חפציה בדיוק מה שביקשתי ושכנעה אותי לקחתו, שכן אצלה מונח הדבר ללא שימוש. היה זה חריט ערב אדום-זהב שרציתי לקנות בשביל רינה לאחר שקניתי חריט ערב שחור-זהב בשביל צפורה.

חזרתי וכתבתי וקראתי קצת ספרות על נפאל והתברר לי מראש כי אצא משם עתיר סיפורים. הביוגרפיה הקצרה של המלך החדש, שיצאה מטעם הממשלה, היא מלאכת מחשבת של עיתון היתולי בתוכנה ובסגנונה. שתי דוגמאות:

א) "את בקיאותו ממקורות ראשונים בעולם המערבי רכש הוד מלכותו אגב ביקורו בניצה, בקאן ובמונטה קארלו";

ב) "הוד מלכותו מקדיש את עצמו לענייני המדינה מהשעה אחת עד השעה שבע אחר-הצהריים ברציפות". מה עושה הוד מלכותו מהבוקר עד השעה אחת - לא נאמר.

אכלנו ארוחת ערב בחברת בעל ביתנו [אליאס] אשר סיפר גדולות על היקף עסקיו - בתי חרושת לסיגריות, ובתי חרושת לאריגים, וטחנת עצמות גדולה, ומכרה פחם המפיק 50,000 טון לחודש ועוד ועוד. לאחר הארוחה, שוב עם התייקפים, לראות סרט קולנוע הודי - משחק חלש, תוכן ילדותי, עלילה משולבת במחזות-ריקודים ללא כל כורח הגיוני - אך מחזות אלה מלבבים מאוד ויש במחולות הללו שיא של הפעלת כל ההבעות וכל אברי הגוף, בחינת כל עצמותי תאמרנה, או בכל רמ"ח. לא ישבנו עד הסוף - עייפתי ומיהרתי לשוב הביתה לארוז.

גם התייקפים, גם מר אליאס, גם פרידלנד אחד, "יקי" טיפוסי, שבא לבקרני, לא חדלו לדבר על נאומי אמש. אליאס אמר כי עשיתי רושם כביר על השומעים והדבר היה לשיחת היום בקרב יהודי כלכותה.

בשובי הביתה השיאני יצרי להמשיך ביומן. הייתי בטוח כי בעל הבית, שחדרו מול חדרי, ישן זה כבר שנת ישרים. ההזמנה לקולנוע הייתה שלו, אבל הוא הביא אותי ואת התייקפים לשם, הושיבנו והתנצל כי עליו לשוב הביתה, שכן דרכו להקדים לשכב ולהשכים קום. אבל כשגמרתי לארוז והייתה השעה חצות התפלאתי לראות אור בחדרו. ניגשתי והנה הוא שכוב על מיטתו חצי ערום ולומד... גרמנית. רוח שטות נכנסה בזקן זה והתחיל ללמוד גרמנית בעצמו, על לא שום דבר, סתם ככה, והוא נהנה מאוד כשעולה בידו להרכיב משפט צולע על שתי רגליו. בזמן האחרון התקשר עם איזו זקנה המרביצה בו דקדוק ותפסתיו עורך תיקון חצות - לאחר שישן כשלוש שעות - בהכנת שיעורו. תמונה מוכרת [מבית יהודה מאירוב, אבי צ"ש].

שכבתי ב-12.30.