יום א', 21/10/1956 - הודו א'-כלכותה
חסל סדר ציילון - הבוקר עברנו משם להודו.
לאחר שינה של ארבע שעות וחצי הוערתי ב-5.15. גמעתי תה חם ולמרות כל המאמץ המטורף של הימים והשבועות האחרונים רוחי הייתה טובה עלי. בכלל הגעתי לידי מסקנה כי העייפות היא מושג יחסי מאוד, כי אפשר להקהות באופן יעיל את תחושתה וכי על כל פנים כל עוד חי האדם וכל עוד דרוך רצונו, יש לאל ידו למצוא ולגייס בקרבו עתודות כוח וסובֶל בלתי מוגבלות.
ב-6.30 היינו בנמל האוויר. מאנטי נסע, כמובן, איתנו והיה נרגש לקראת הפרידה. בנמל האוויר מצאנו את שני חסידי ישראל אשר לנו בקולומבו - ד"ר ויקרֶמֶסינגֶה והבחור קוּנֶוַרְדַנֶה, אשר פגשני ב"שלום אדוני". מהממשלה לא היה איש - כמו ביפן ובסינגפור, אבל אך העירותי על כך לאלישיב הופיעה הנציגות: סגן שר החוץ סוּבּאסינְגֶה ומנכ"ל משרדי החוץ והביטחון דֶה-סוֹיזֶה. התנצלו על האיחור הקל וכל אחד הצדקתו בפיו: אחד דר במרחק 40 מיל מהעיר ואחד חגג אמש את יום הולדת בתו עד חצות. ביקשתי את שניהם למסור תודתי העמוקה לראש-הממשלה על כל מה שנעשה למעני וכל מה שהוראיתי.
המראנו ב-7. אך נתעלה המטוס ונתאזן, ניגש אלינו אחד הנוסעים והציג עצמו בעברית "יקית" מובהקת כישראלי המבקר בארצות אלו לרגל מסחרו. היה בקולומבו כל זמן שהותנו בציילון, אך לא רצה להפריע. "יקה" גמור! סיפר כי יש בציילון זוג ישראלי, הוא כנר באותו מלון שבו ערך לי הממונה הבורמי קבלת פנים, ייחלו לבקר אותי בהנחה כי אתגורר במלון, משנודע כי אני אורחו של ראש הממשלה התביישו לגשת. אמרתי לעצמי - אפשר התביישו משום שהם רואים עצמם יורדים.
חשבתי כי אירדם מייד, ולא היא. במטוס מצאנו את שני עיתוני הבוקר האנגליים של קולומבו, ובשניהם מדובר בי. באחד כתבה מקנדי על שיחתי עם סגן נגיד המכללה, בה מודגש כי אצלנו הייתה ההוראה מלכתחילה עברית, הן בבתי הספר התיכוניים והן בגבוהים, וכי כבר פתרנו בעיית ספרי לימוד לתיכונים אבל בגבוהים עודנו נעזרים בספרים אנגלים ובכלל לימוד האנגלית בבתי ספרנו חובה. משום כך - כנראה לצורך הוויכוח המתנהל בציילון - הכתיר העיתון כתבה זו בכותרת "לימוד האנגלית בבתי הספר בישראל חובה" - במקום להכתירה "ההוראה בבתי הספר הגבוהים של ישראל- בשפה הלאומית". באותו עיתון גם כתבה מפי העיתונאי שהיה אצלנו אתמול - ובו כל הסיפור על עלייתנו לסלע המבצר של סיגיריה, ואיך הגעתי הראשון עם כל היותי בן ס"ב, וכי ברדתי רשמתי בספרspectacular & unique" " [מרהיב וייחודי], ומה מאוד התרשמתי מהפעולה הנעשית להרמת הכפר בציילון וראיתי סיכויים לחילופי ניסיון בין ציילון וישראל. בעיתון השני שוב רשימה בענייני הלשון בישראל, לא לגבי האנגלית אלא לגבי הערבית, זאת אומרת בהקבלה לבעיית טמיל בציילון.
עברנו את הים ועלינו על תת-יבשת הודו. ארץ שטוחה ללא נוף, חוּמה כמעט ללא ירק - איזה ניגוד לציילון, לא ייפלא כי מאז ומעולם נהרו מכאן המונים לאותו אי גן עדן. נחיתה ראשונה בעיר הודית בעלת שם ארוך ומסובך שבקיצור קוראים לה פּריצ'י. כאן האכילונו ארוחת בוקר – לאחר שעברנו את המכס, ללא בדיקה, ואת ביקורת הדרכונים, יען זה היה לנו שער הכניסה להודו. קניתי כאן את העיתון "הינדוּ" של מאדראס, אחד מארבעת או מחמשת העיתונים היומיים החשובים ביותר של הודו ומצאתי בו דוח מפורט ומובלט על הדיונים במועצת הביטחון לרגל התלונות של ירדן וישראל – תמונה של הכרעה מוסרית גמורה לטובת ירדן, גם אם בין השיטין מבצבצת אחריותה של ירדן למצב הביטחון בגבול. ועל כל פנים רג'י [קדרון] דיבר שם כהלכה - ונוסף לזה מאמר ראשי ראשון על יחסי ישראל-ירדן. מאמר זה, מעין קבלת-פנים ראשונה שלי בהודו, הפתיעני בבקיאותו, בחריפות ניתוחו ובאיזונו. הוא מופנה בעיקרו נגד אנגליה, אבל גם במידה רבה נגד הערבים, תולה בהם את הקולר להיעדר השלום, מוקיע סירובם ליישב פליטים בארצותיהם ובכלל אינו נוטה להם חסד כלל וכלל. הנימה השלילית היחידה נגד ישראל היא רק לגבי מעשי התגמול - ביקורתית ולא עוינת.
הניתור השני היה למאדראס. שוב לא פקדה אותי השינה [בטיסה ממדרס לבומביי]. ניסיתי לכתוב יומן אך המטוס הדו-מנועי רטט יותר מדי וגם נתקל בעננים וסוף שנקלע לתוך סופת גשם סוחף. בינתיים נשתנה מסביבנו הנוף האנושי - נעלמו אחרוני האירופים והעם ההודי השתלט. הניתור השלישי – קרוב לארבע שעות – היה ממאדראס לבומביי.הצלחתי לכתוב משהו אך רוב הזמן קראתי.
לבומביי הגענו קרוב ל-3 אחר הצהריים. אבי כספי פגשני בראש הכבש ונשקני מנשיקות פיו. למטה חיכו רחל אשתו, נציג הסוכנות חצור ואשתו ונכבדי העדה היהודית, גברים ונשים. מנהג הודו הוא לקדם פני אורח חשוב בזרי פרחים – זרים במובנה הנכון של המילה העברית, זאת אומרת לא boukuet כי אם garland - ולתלותם על צווארו. על צווארי נתלו לא פחות מחמישה – שניים על ידי שני נערים ישראלים, בן של כספי בן של חצור ועוד שלושה על ידי יהודים. בתוך בית נמל-האוויר המתין קהל יותר רב. היו כאן נציגי כל ח"י הארגונים היהודים של העיר – בכללם בבלים ו"בני ישראל" כאחד. כן הופיעו ד"ר פַּריק, נציג המפלגה הסוציאליסטית בבומביי, ומיודעי מ[וועידת] רנגון [סול] ריס, אנגלי שהינו בן עמנו, אשר תוך ארבע שנים אלה פרש מתפקידו כמזכיר המחלקה לענייני חוץ של מפלגת העבודה והפך מרצה באחת ממכללות אוכספורד. אף על פי כן בא לוועידת בומביי ולא שמחתי ביותר לשמוע ממנו כי גם [קלמנט] אטלי [ממנהיגי ה"לייבור", ר"מ בריטניה 1945-51], המסייר עכשיו בהודו ומתקבל בכבוד רב, יבוא לוועידה. ישבנו כולנו בחדר המיועד לאורחים דגולים. זקן אחד מהחבורה היהודית קם וניסה לשאת נאום ברכה אשר עלה בידי לקצרו וכשגמר הסברתי כי אין אני אלא עובר אורח הפעם ועוד אשוב לבומביי לרגל הוועידה ואז ניפגש ונדבר כהלכה. פּריק שאלני בשם [מנהיג המפלגה] אשוק מיטא, הנמצא בבומביי, אם אהיה מוכן להרצות בפומבי מטעם המפלגה על כל נושא שאבחר – רצוי לפני התחלת הוועידה. אמרתי כי אני מעוניין מאוד להיענות הזמנה זו אבל לא ברור לי עדיין מתי יתקיים ראיוני עם נהרו והכל תלוי בזה.
נסענו העירה – מהלך חצי שעה – לביתו של כספי. בומביי כשהייתה - תערובת מזרח ומערב וריחות משונים ורחובות חסרי כל צורה והמוני אדם, גברים לובשי-לבן ונשים עוטות סארי. דירת הכספים והקונסוליה באותו הבית. כוונת הכספים היא כי בימי הוועידה אתאכסן אצלם. הודיתי מאוד אך הבעתי ספק אם יצלח סידור זה, שכן בקדחת הוועידה מוטב למשלחתנו לדור בכפיפה אחת לשם התייעצויות מאוחר בלילה ומוקדם בבוקר. טענת אבי הייתה כי אם למלון - עלי להתאכסן ב"תַג' מַחַל", שהוא מלון יקר מאוד (אולנהאור הגרמני דרש בכל תוקף להיות מאוכסן שם) ואם פירוש הדבר כי גם יתר חברי המשלחת יצטרכו לדור שם וההוצאות תעלינה למעלה ראש. לא השתכנעתי כי לא אוכל להצטרף למשלחת במלון שבו היא מיועדת להתאכסן, אשר גם הוא הגון, והשארתי את השאלה פתוחה.
עם כניסתנו לדירה מצא אבי מברק חדש - בשבילי. זו הייתה תשובת ללה למברקי מקולומבו. "שתי מילים": "כשורה - רַבחֵן". אין כילדה הזאת! חשבתי בעצמי - מה תענה? אם לא אירעה שום תקלה ודאי תענה "כשורה" - בשום אופן לא "בסדר". אך היא הוסיפה דבר-משובה, לפי מיטב הסגנון המשפחתי ["רב-חן" - ערבוב-שיבוש של רב-תודות וחן-חן שהיה שגור בפי אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון, והיה למטבע-לשון בבית שרת]. ובקוראי את שתי המילים ראיתיה צוחקת ונוצצת, וקורצת עין. אך העיקר הוא לא הסגנון כי אם האדם - ובכן היא על סף החודש החמישי!
הוענקה לי שפעת הדואר שנצטבר: צרור גדול של עיתונים - אותו הנחתי הצדה לקריאה במטוס. מכתב קצר מצפורה - אישור לקבלת הצרור הראשון של דפי יומני, פרשת בורמה; מכתב מחיים - כולו חיים ותנופה ושלל-צבעים; מכתב מוולטר - הערכת מסעי ודוח קצר ומעניין על סיום מסעו במזרח אירופה, בזה תמונה קודרת ביותר ממצב יהדות רומניה; מכתב מארתור - ניתוח מר של "שיטת פיצוץ תחנות המשטרה הירדניות", המקוימת לדעתו תוך עיוורון גמור לגבי תוצאותיה המדיניות, ועד כמה שנוכח משיחה אישית עם בן-גוריון - ללא כל מחשבה עליהן; מכתב מזלמן שז"ר - כולו שופע חום ונפשיות וממשי וחיובי בתוכנו לגבי-החומר לספר האישים שמסרתי לעיונו. המכתב האחרון גרם לי קורת רוח רבה. ציפיתי במקצת-מורא למשפטו של זלמן - שמא ימצא את הספר כבד ומשעמם. אומנם אילו חשב כזאת, לא היה אומר את הדברים במפורש, אך מכלל אופן אמירת ההן הייתי קולט מידת הלאו. והנה לא מיניה. המכתב משבח מאוד את החומר ומרים על נס את חשיבותו החינוכית. יתר על כן, המכתב מעיד כי זלמן עבר על כל הרשימות והמסות בהקפדה רבה, שכן הוא מכיל שורה של הצעות מעשיות לתיקונים ולהתאמות בין הפרקים השונים. כן הוא מזכירני נִשְכָּחה אחת: כתבתי משהו על ברל [כצנלסון] מייד לאחר מותו - הייתי אז בלונדון - והדבר נמצא בידי מרדכי קושניר. זלמן ממליץ מאוד על כלילת הרשימה ההיא.
בבומביי מצאתי גם את החוברת שהוציאה מחלקת ההסברה של משרד החוץ, המכילה מבחר נאומַי. חוברת זו נועדה לסול לי דרך בבירות-אסיה. היא איחרה "רק" את רנגון, מנילה, טוקיו, סינגפור, קואלה-לומפור וקולומבו. אין כמונו לאחר ולהחמיץ. החוברת נאה מאוד.
האכזבה הקשה בדואר זה הייתה היעדר הדוח שביקשתי במברק על ענייני ירדן - לקראת שיחתי עם נהרו.
מסרתי למשלוח לארץ את דפי היומן – כ-50 במספר - עד שבת 13.10 ועד בכלל, זאת אומרת עד בואי לקואלה-לומפור. גם כתבתי מכתב קצר למנכ"ל. מסרתי לרחל כספי לבנים לכביסה. פרקתי מעלי והשארתי פה מטען מיותר - מתנות שנצטברו וחפצי תלבושת מיותרים - למען הקל עלינו וחסוך דמי מיטען יתרים. נדברתי עם אבי [כספי] כי יטלפן מחר בבוקר לדלהי לבקש קביעה סופית של המועדה עם נהרו. בינתיים היה אלישיב, כדרכו, שקוד על המלאכה: חיבר מברקים על סיום ציילון וסדר-המסעות הקרוב והכתיב דוח מפורט על שיחתי עם טונקו. הוא מפגר בדיווח מחוסר זמן לנשום. הוא כותב כל הזמן גם מאמרי-תיאור לפרסום ב"דבר" וב"ג'רוסלם פוסט" [כ"סופר מיוחד"]. בין כך ובין כך הגיעה שעתנו לחזור לנמל האוויר. הגענו ב-6. המטוס עמד להמריא ב-6.30 אך נתעכב לרגל איחור מטוס שהביא לו נוסעים מלונדון. חיכינו עד בוש ובינתיים כתבתי לשמשון ענבל, גם שמעתי מפי [נציג הסוכנות, דב] צחור על ענייני עלייה מהודו ומצב החינוך העברי בבומביי - קהילה בת 18,000
יצאנו [לכלכותה] קרוב ל-8. המטוס של "קווי האוויר ההודיים", אבל לא דו-מנועי, אלא "קונסטליישן" כהלכה, מרווח מאוד במחלקתו הראשונה, יותר צפוף בשנייה. הוא עושה דרכו על פני כלכותה, בנגקוק והונג-קונג לטוקיו. מלא עד אפס מקום. הטייסות בשיא היעילות - כל הסגל על טהרת ההודיות - והשירות למופת. הוגשה לנו ארוחת ערב כיד המלך, רק להוציא משקאות חריפים. רוב הדרך קראתי עיתוני הארץ. ארבה לי בהם מהלומה כבדה: לא תשעה משלנו נפלו בקרב קלקיליה, אלא שמונה - בכולם חמישה קצינים. גם אחרי שקראתי את הצרור כולו ולא פסחתי, כמדומני, על שום הודעה ושום תיאור מפורט של הקרב עצמו, לא נתברר לי מדוע נאמר בהודעה הראשונה כי נפלו תשעה וכיצד הוסבר אחר כך פשר הטעות המבהילה. הרושם הכללי של העיתונות - מדכא ומחריד (מחריד כלשונו - מעורר חרדה,alarming בלע"ז). הארץ קיבלה כאילו את המבצע עצמו - זאת אומרת את ההחלטה המדינית עליו - כצעד שאין להרהר אחריו, אם משום היותו כורח המצב או סתם גזרת גורל. עצם הממדים של המבצע, אשר ספק אם מבחינת מתח הקרב היו כמותם גם במלחמת השחרור, ובעיקר הגבורה וכושר המעשה הצבאי שנתגלו בו, ולבסוף תהילת הנצח שנועדה לנופלים - כאילו שיתקו כל שיקול מדיני ועשו את המאורע לנושא של התרגשות לאומית העומדת ממילא בסתירה לכל מחשבה צלולה ומפוכחת. הדיון היחיד המתנהל בעיתונות הוא אם היה כורח גמור במספר קורבנות כה רב מצידנו והמסקנה היא כי יש לשחרר מבצעים אלה מהמגבלות שהוטלו עליהם לגבי הימנעות מפגיעה באזרחים, אי השימוש במטוסים ובטנקים, פגיעה דווקא ביעדים הקרובים למקום ההתגרות וכיו"ב. [ישראל] ברזילי נאם בתל-אביב והתפתל במשעול הצר בין חובת התגובה לבין התרסנות מלהביא לידי מלחמה. לפי איזה מצפן ניתן לקיים אותה מצווה מבלי להיות קורבן לסכנה - לא פירש. על רקע של ליקוי מאורות כללי זה לא ייפלא אם מטורף כ[הרצל] רוזנבלום מטיף לניתוק הקשרים עם אנגליה - טירוף שיש בו עדות לכיוון הכללי. אומנם לא ייתכן כי מתחת לשטח ומעבר למבוטא בעיתונות בלשון מפורשת אין לופתים את הציבור הרגשה של אי-שקט עמוק וחקרי לב נוקבים. במידת-מה משתקף הדבר דווקא במאמר אחד ב"למרחב" ["מיבצע קלקיליה - הרהורים ראשונים" מאת מ' ב"ג (מאיר בן-גור)] - כמובן לא ב"דבר". חשבתי, אנה אנו באים. אש השנאה מתלקחת יותר ויותר וטבעת האש מתלכדת. אין ספק כי פועל אצלנו היצר להרביץ ולהפגין כלפי גדולי עולם כי אנו תקיפים ונועזים.
שוב לא נמנמתי רגע קט.
לכלכותה הגענו ב-11.30. פגשונו יהודים: ד"ר תייקף ואשתו ועוד כמה מכובדים ועסקנים ציונים. הובלנו לבית אחד מהם, אף הוא אליאס שמו, בו נתאכסן כל עוד אנו בכלכותה. רק עם כניסתי למכונית צללתי בתהום העייפוצת עד שנבהלתי בעצמי, פן אתעלף. תייקף דיבר כל הזמן, אך אני נרדמתי וישנתי כמעט כל הדרך עד לבית. שכבתי ב-12.30.
