שבת, 20/10/1956  -  ציילון-לב האי

שוב קמתי בשש ושוב כתבתי יומן. אני נחפז מאוד לסיים את הפרקים על יפן ועל הונג קונג ועל סינגפור, למען אוכל לשלוח הביתה מבומביי.

בשעה מוקדמת יצאנו לסיור בלוויית הפקיד המחוזי של מחלקת-ההתיישבות – מעניין כי הציילונים קוראים לה colonization Dept. ואינם נזקקים למונחים resettlemenst או settlement. שוב נתקלנו בעובד ממשלתי צעיר, משכיל במקצועו, מסור בלב ונפש לתפקידו, נלהב מהעניין שהוא עוסק בו וכולו לוהט להסביר ולהראות. ובכן המפעל כפול:

א) שיקום הבריכות, אליהן מוּטים מי-נהרות העוברים ממרחקים באזור היבש, עם התקנת תעלות-השקיה ראשיות;

ב) העברת מחוסרי-קרקע ממחוזות צפופים והנחלתם באזור זה.

זאת אומרת הפרחת אזור שומם ופיזור האוכלוסייה כאחד – או במילים אחרות הפרחת השממה ויצירת משקים חדשים בעת ובעונה אחת. התוכנית מכוונת בסך הכל ליישוב 30,000 משפחות. עובדים כבר שמונה שנים ויושבו כ-10,000. בתחילה היה צורך למשוך אנשים להתיישבות ולדבר על לבם. עתה קמה תנועה ויש לחץ גדול של מועמדים. כאשר ניגשו לפעולה מצאו "קוֹרסים" שנאחזו על דעת עצמם. לאלה הקציבו 8 אקר למשפחה, 3 ב"אדמה נמוכה", בהשקיה, לגידול אורז "ברפש", ו-5 ב"אדמה גבוהה", לתבואות וקטניות וירקות ומטעים, ללא השקייה. מאז הקטינו את היחידה למתיישבים החדשים עד 5 אקר, 3 הגבוה [בעל] ו-2 הנמוך [שלחין]. מצאו כי היחידה הקודמת מופרזת ובקרב הראשונים פרצה רווחה יתירה - עד לקניית מכוניות, ואין לדבר על אופניים ורדיו. הכנסת כל מתיישב עולה כאן עשרת מונים על מה שהייתה במקום ישיבתם הקודם, שם התפרנס מעבודה שכירה אצל אחרים ושכרו היה זעום ביותר. הקרקע ניתנת בתשלומים לשיעורים ומששולם כל מחירה, היא קמה לנחלה למתיישב כקניין פרטי. ראינו תעלת מים גדולה וסיירנו בכפר חדש. הפקיד הנלהב, כעמיתיו בחבל לכיש ובפרוזדור ירושלים ובכל מקום אחר, הפציר בנו ברגש כי ניסע מרחק-מה לראות בעבודת פינוי הג'ונגל - איך עוקרים עצים על שורשיהם לאחר ששרפו את השיחים ועשבי הבר - אך לא הספיקה שעתנו.

ויהי בעומדנו על תעלת ההשקיה, כשהמים הרבים זורמים ושוקקים בה, ונישא עינינו ונֵרֵא להקת נערות בוקעת מתוך הג'ונגל, כבנות אגדה ילידות יער היוצאות לשחק במרחב האחו. מי הן ומה הן? כולן חמודות אחת אחת, צעירות ונאות בלבוש הסארי, ומהגות ומצפצפות וצוחקות טמילית וניכר בהן שהן בנות תרבות כולן. ניגשתי אליהן ושאלתי: היש דוברת אנגלית? ענו כולן במקהלה: כולנו! מי אתן? מורות! מאין? מג'אפנה - עיר בצפון האי. מה מעשיכן כאן? מסיירות באזור ההתיישבות ובעתיקות. מכמה בתי-ספר אתן? מבית-ספר אחד! כמה תלמידים? 800. מה השכלתכן? בית-ספר תיכוני ובית-מדרש למורות ויש גם בוגרות מכללה! מה תורינה? אנגלית וחשבון ומדעים - כל דבר! מה דתכן? נוצריות. האין בחור איתכן? יש ויש – הנהו! רק אז ראיתי בחור מצניע-לכת, עומד מן הצד ומצלמה בידו, אף הוא מורה. היש בכן נשואות? יש אחת, הנהי! ואז שאלו: מי אתה? אמרתי: נחשנה מאין אני: מארץ אסיה במערב. ניחשו ולא מצאו. כשאמרתי מישראל - פרצו קריאות התפעלות. ואז אמרתי מי אני. קראה אחת בעליצות: במקומך בא מיסטר בן-גוריון? שאלתי: מנין בקיאות זו? אמרו כולן: כלום אין אנו קוראות עיתונים? אבל השכלתן הגיעה אחורנית רק לחילופי ראש הממשלה האחרונים ולא ידעו כי אני עצמי באתי פעם במקום בן-גוריון. נפרדנו כבר והלכנו לדרכנו - לאחר שהזמינוני מאוד לבוא לג'אפנה ולבקר בבית-ספרן - והנה אחת רצה ושואלת אם אסכים להצטלם איתן. מובן כי נעניתי. כולן הצטופפו סביבי בהתלהבות רבה והבחור צילם.

שאלתי את פקיד ההתיישבות אם מתייסדות בכפרים החדשים "אגודות פיתוח". אמר הן. שאלתי מה התיאום בינן לבין השלטון המקומי. אמר: זאת לא אדע, זה חורג מתפקידי, אבל הנה השר שלי במחוז, אולי תשאלוהו. מי השר? שר הקרקעות והפיתוח הקרקעי, והנה מתקיים היום כינוס מחוזי תלת-חודשי של פקידי האזור הכפרי בהשתתפותו. אמרתי מייד כי עלינו לבקש פגישה. נסענו למרכז המחוז בעיר פונולארוּאה. השר טרם הגיע. קצין המחוז ישב ראש. הוציאוהו אלינו - בחור גבוה, חולצה פתוחה. אמרתי כי מכיוון שנזדמנתי למחוז בהיות השר כאן, ברצוני לברכו לשלום, אם רק פנויה שעתו. אמר כי אך יבוא השר ימסור לו ויודיעני. חזרנו לבית המרגוע וקראנו עיתונים. לא עברה שעה קלה וצילצל הטלפון. נסענו והוזמנו מייד להיכנס פנימה. החדר היה מלא – ודאי כארבעים איש, רובם צעירים, היו גם נשים אחדות. השר ישב ליד קצין המחוז שניהל את ההתייעצות. השר הסביר כי הוא נמצא כאן לא כשר אלא כנבחר המחוז והוא משתתף בפגישות אלו המיועדות לתיאום הפעולה בין הענפים השונים של המינהל - מחוז, אוצר, חקלאות, קרקעות, פנים, חינוך וכו'. התפתחה שיחה ביני לבינו כשהכל מקשיבים בעניין. אמר כי אחת הבעיות שהם מטופלים בה היא העמקת הדמוקרטיה. השרים הם נבחרים והם נתונים לביקורת הפרלמנט והעיתונות ויש להם אופוזיציה ועליהם להיות ערים וקשובים לדעת הקהל. לא כן הפקידות, בייחוד במחוזות, שנשארה מסוגרת בדל"ת אמות של משרדיה - אומנם היא מטפלת בצורכי העם, אך אין היא נתונה לביקורת ציבורית ואין מתפתחת בה רגישות לדעת הקהל. הם מחפשים דרכים לתיקון המעוות הזה. את קצינוּת המחוז כשלעצמה בדעתם לבטל - זהו שריד מהשלטון הזר אשר ריכז בידו הכל ובאמצעות המחוז שלט על כל שטחי החיים של העם. עכשיו יש צורך רק בפקידות לענפים מסוימים ובשלטון עצמי. שאלתיו בדבר התיאום בין האגודות לפיתוח והקואופרציה והשלטון המקומי. אמר כי הבעיה קיימת בין הראשון והשלישי, שכן השני תפקידיו וסמכויותיו קבועים ועומדים. הפיתרון הוא להעביר את אגודות הפיתוח הכפריות ממשרד הפנים למשרד השלטון המקומי. כשיימצאו תחת גג אחד ממילא יקום התיאום ואולי יתמזגו. למדתי כי משרד הפנים אינו חולש על השלטון המקומי; כי יש בציילון משרד מיוחד לענייני השלטון המקומי; כי המגמה היא כנראה להבליע את אגודות הפיתוח הכפרי בשלטון העצמי ועל-ידי כך גם לבער את קני מרותה של מפלגת השלטון הקודמת. שאלתי כמה שאלות בדבר ההשקייה - ישב ליד השולחן המהנדס הממונה עליה - והבעתי הערכה רבה למפעל שראיתי. אמר השר: אילו אתם הייתם כאן, הייתם מחוללים מהפכות באי הזה, שלעומתן מה שאנו עושים הוא כאין וכאפס. אמרתי: לא היא. אילו היינו כאן, יושבים על שפעת המים, לא היינו עומדים בפני אתגר ולא היינו מגיבים על-ידי גילוי מרץ. ארצנו ענייה ומצאנוה יבשה ולכן התאמצנו. ברשותו קמתי ונשאתי נאום קצר בו הודיתי על שהכניסוני בצל קורתם ונהגו בי אמון ואחווה וסיפרתי על ההבדלים בין ציילון וישראל ועל המשותף ביניהם ובייחוד הבהרתי את עניין שיבת העם העקור לארצו והשרשתו מחדש בקרקע ובעיית העלייה וקליטתה והתיישבותה.

שבנו לבית המרגוע ולקחנו משם את איש מחלקת העתיקות של מחוז זה. שוב אותו טיפוס של פקיד צעיר ומשכיל - הפעם נתקלנו בידען מופלג - אוצר בלום של ידיעות היסטוריות וארכיאולוגיות - תאריכים ושמות וסברות והשערות של מומחים נשרו מפיו בלי הרף. ראינו פסל מפורסם בעולם – "הבוּדא השוכב" וכמה מקדשים וחורבות. בדרך ראינו אותו מקום אליו רצה לסחוב אותנו איש ההתיישבות – עקירת ג'ונגל-בתולים. שוב חזרנו לבית המרגוע ויצאנו לדרכנו חזרה לקולומבו, מהלך 135 מיל. יצאנו בצהריים והגענו הביתה ב-4.30, לאחר שהתעכבנו בדרך לחצי שעה לשם אכילה. הייתי בטוח כי בשובי אשכב מייד, אך לאחר שבאנו מאסתי בשכיבה. שתיתי תה ומסרתי חליפה לגיהוץ והצלפתי על עצמי לסיים את פרק היומן. בינתיים הביא מאנטי את אשתו וילדו לביקור של היכרות. נתנו לאישה מתנות מהאוצר של אלישיב, ומקטורת כסף תימנית למאנטי עצמו. האישה נעימה, דקה מאוד, הילד כבן שנה והיא כבר מכינה את הילדה. מדברת אנגלית היטב, הייתה מורה, גמרה את המכללה לידי קאנדי, מכירה היטב את המטרונית. שאלתיה: "אמרי את האמת, היא מרשעת?" אמרה: "היא מכשפה גמורה, בתולה זקנה, מעולם לא יכלה להבין אותנו, נערות צעירות, ותמיד התעמרה בנו". שוב נוכחתי כי "הכל כמו אצלנו".

נסענו לקבלת הפנים אצל הממונה הבורמני. שוב חסרה לי מאוד צפורה, אשר חשבתי עליה ועל היעדרה בכל הסיור הנפלא שעשיתי. האורחים לא היו רבים. בין השאר הייתה כאן בחורה הודית, מזכירה ראשונה בשגרירותם כאן, אחת משש הנשים בשירות הדיפלומטי ההודי, דקה ואצילה ונחמדה כתימנייה.

חזרנו ואכלנו ארוחת ערב אחרונה תחת צל קורה זה. ארזתי ארוכות וסידרתי ניירות מבולבלים שהצטברו. אגב אריזה התברר לי לפלצותי כי הצלחתי להרכיב כתם כהה ובולט לחליפה התכולה שלי - בגדי העיקרי במסע זה. נתקבל מברק מהארץ כי רחל צברי סופחה למשלחת ל[וועידה הסוציאליסטית ב]בומביי - זה בתגובה לדרישתי כי ייכלל במשלחת חבר בעל פרצוף מזרחי מובהק.

שלחתי מברק לללה וביקשתיה להבריק לי לבומביי מה שלומה. לפי חשבוני היא כבר בשער החודש החמישי ואם החזיקה מעמד עד כה יש לבטוח בסיום מוצלח.

שכבתי אחר חצות.

סיכום - ציילון קצר. הארץ מעניינת מאוד, תוססת, מלאה בעיות, אך גם דרוכה במאמץ של התקדמות בכיוונים רבים. הסכמת ממשלתה לקשרים דיפלומטיים איתנו הוא הישג חשוב שיש לדעת לנצלו. הרבה תלוי באיש-הביניים שנשלח הנה ויש לעשות זאת בקרוב. אין להניח כי יתפתחו כאן אותם היחסים הקיימים בינינו לבין בורמה, אך משהו מעין זה אולי ייתכן. ראש הממשלה הוא טיפוס מורכב וממולח ואין לסמוך על שום גישה עקרונית-מוסרית מצדו. אף על פי כן הוא איש משכיל, דינמי, מעוניין מאוד להיחשב כמנהיג מתקדם ויוצר ואפשר יעמדו לו תכונותיו אלו במידת-מה. מסביבו יש אנשים אשר ייתכנו יחסי חברים קרובים בינינו לבינם. יש לעודד את אלה לבקר בארץ. על כל פנים היה בביקורי משום מבצע של הבקעה.