יום ו', 19/10/1956 - ציילון-קאנדי-פונולוארואה
ישנתי שש שעות. צריחות ברווזים על האגם – או ההיה זה איזה עוף אגדי? - וזמירות אסיה בפי המשכימים להתפלל העירוּני.
לארוחת הבוקר בא שר העבודה והסעד. בא "אכוּל", אך הסב איתנו. השיחה הייתה מאוד חברית. הוא מבקר במחוז זה שהוא מחוזו, לחיזוק מפלגתו. הציג לפנינו את מזכיר הסניף המחוזי, בחור גבוה ויפה, פנים מאוד נעימים ונבונים. בדרך כלל, הטיפוס האנושי פה מעולה מאוד בחיצוניותו ובתרבותו. השר הבהיר לנו את המבנה המפלגתי של הארץ, הביע תקווה לאיחוד מפלגתו עם זו של שר החקלאות. ראה סיכוי גם למיזוג הפלג הטרוצקיסטי שבאופוזיציה עם המפלגה המאוחדת, שכן הללו ניערו חוצנם מהקומוניזם, אך תהליך זה כרוך בקושי וממושך, שכן תורתם נוקשה ולא על נקלה יתגמשו כדי השתתפות באחריות. שאלתיו לפשר דברי ראש הממשלה, כי עדיין לא הכריעו באיזה משטר לבחור, והשתדל להפיג חששותיו. אין כל שאלה בדבר – הם דמוקרטים גמורים ומוחלטים, אין כל גשר בינם לבין הקומוניסטים. המפלגה הקומוניסטית חוקית, כוחה מועט, אין היא מהווה סכנה רצינית, אם כי היא בוחשת בכפר ומנסה לעשות נפשות. שאלתיו בעניין "אגודות הפיתוח הכפרי" והיש איזו הסתייגות כלפיהן. אמר בגילוי לב כי זה מוסד שהקים המשטר הקודם, הליברלי הימני, אין זה ילד טיפוחיה של הממשלה החדשה, ולא עוד - אלא רשת זו משמשת בסיס לאנשי המשטר הקודם להתבצר בכפר ולגדל בו כוח נגד הממשלה הנוכחית. שאלתי אבל מה לגופו של העניין – המועיל מוסד זה לכפר או לא. אמר בהחלט מועיל ומבחינת הכפר עצמו חשוב לפתחו, ובלבד שלא ינוצל מפלגתית נגד השלטון. אמרתי בכם תלוי הדבר, לא ייתכן כי תפעלו בניגוד לטובת הכפר, אלא עליכם להכניס אנשיכם ולכבוש אגודות אלו מבפנים, עליכם להיות בברית עם הכפר ולהתבצר בו הן נגד הימין הן נגד הקומוניסטים, שאם לא כן – מה עתידכם. אמר צדקת במאה אחוז וזה בדיוק מה שאנו מתאמצים לעשות. דיברתי איתו על בעיות ועידת בומביי, שהוא יבוא אליה כראש משלחת ציילון, ולכאורה הגענו ללשון משותפת הן בעניין החזית האנטי קומוניסטית וכן לגבי מניעת התקפה ערבית על ישראל. לבסוף הגיש לי מזכרת בלתי צפויה – "עוד תולעת אחת": סומכות ספרים מעץ הובנה הנשענות על שני פילים.
יצאנו מקאנדי העיר ועלינו בהר תלול כשזיו העולם חוגג בוקרו למרחקים וביקרנו במטע תה ובבית חרושת גדול לעיבודו, הכל רכושה של משפחה אנגלית ותיקה בציילון, ושמענו הסברים מעניינים מפי בעל המפעל, אנגלי פשוט ובעל מרץ ושכל, שהתאונן באוזנינו מרה על ריבוי האוכלוסייה לרגל הילודה הגדולה מזה ופחיתת תמותת התינוקות מזה והמצב הוא כי פרנסת יישוב פועלי התה עליו, אך משנה לשנה גדֵל עודף הידיים והוא אובד עצות - ומה יהיה? נמנעתי מתשובה חותכת על שאלה נוקבת זו, רק רשמתי לפני כי ארץ ארץ ובעיותיה ללא פיתרון פשוט וקל ומהיר, ואפילו ללא פיתרון כלל, ונסענו משם למכללה.
מצאנו קבוצת בניינים וביתנים המשתרעת על פני שטח רחב. הוכנסנו לסגן הנגיד (לפי המסורת הבריטית הנגיד הוא המושל הכללי ואילו סגנו הוא למעשה ראש מינהל המוסד, האקדמי והמעשי) ולא הייתה מצדו הסברת פנים יתרה וקיבְּלָנו כאילו כלאחר יד מבלי לתת לנו כבוד רב – למשל, באותו יום אחר הצהריים נערך במכללה טכס ההסמכה של המחזור המסיים, אך הוא לא הזמינני לנכוח, ורק חזר וטען כי הם עסוקים מאוד בהכנות. בכל זאת חקר אותי שתי וערב על דרגת התפתחות העברית כשפת הוראה ולא האמין למשמע אוזניו בייחוד כשאמרתי כי גם בפקולטה לרפואה מרביצים אצלנו תורה בעברית, אם גם חובה על התלמידים להסתייע בספרי לימוד אנגלים. חזר ושאל האם אפשר ללמד גם רפואה בעברית? אצלם כידוע הוחלט בתקיפות להתנגד למדיניות הממשלה והוכרז כי בייחוד ברפואה אין להעלות על הדעת החלפת האנגלית בסינגלית.
אחד המזכירים התהלך איתנו על פני הביתנים. ביקרנו בספרייה וביקשנו לראות את המדור על ישראל ותולדות ישראל ומצאנו אוסף קטן אך לא רע – ממה שיש. אחרי כן ראינו את מעונות התלמידים – למעשה הראו לנו מעון של תלמידות, והודו: "משום ששם יותר נקי ומסודר". במכללה כאן 3000 תלמידים וכולם גרים בפנימייה והתשלום מועט שבמועט, שכר הלימוד אינו קיים כלל, ועיקר תקציב המכללה מן האוצר. תנאי המגורים של התלמידות – וכך אצל התלמידים – מפליאים בנוחותם וברווחתם. לכל אחד – ולכל אחת - חדר מיוחד, ולא חדר אחד אלא חדר מגורים עם תא שינה לחוד, הריהוט נאה, יש גם מרפסת, אך חדרי הרחצה משותפים לכל שש בנות (שלושה כיורים, אמבט אחד עם מקלחת, בית כיסא). הובילה אותנו מטרונית קשישה, גבוהה וכחושת משקל, כנראה מרשעת הגונה.
חזרנו למלון וקנינו מזכרות, בכלל זה פיל מצופה כסף לנמיר, ומשפחת פילונים קטנים לאחד הילדים ומספר חריטי קש לכל מיני בנות במשפחה ומחוצה לה.
כתבתי ללינטון ולשמעוני.
אכלנו ארוחת צהריים וקיללנו את המסורת האנגלית המטומטמת שלימדה ציילונים אלה להגיש עם הבשר רק גזר שלוק וכרוב שלוק, בלי שום ירק חי, והוא כה בשפע בארץ הזאת.
שכבתי בדיוק 10 דקות.
יצאנו לדרך ונרדמתי ולא ראיתי כמעט ולא כלום.
כשהתעוררתי היינו כבר בלב האזור היבש. אזור זה הוא בעייתה הקשה של ציילון החקלאית – זהו הנגב שלה, אם כי הוא במרכז האי – וכנגב הוא משמש אתגר והתגובה לאתגר היא התיישבות והשקייה ופיתוח, והקללה הופכת ברכה. ומדוע יבש האזור? מפני שהרים סגרו עליו והציבו תריס כלפי רוחות ים נושאי רטיבות מלהגיע אליו. אך לא תמיד היה האזור שומם. במאות י"א–י"ב קמו מלכים נאורים שנתנו דעתם להפרותו ובנו סכרים ואיגמו נהרות ואגרו מי גשמים והובילום בתעלות והשקו והפרו. אלא הייתה חרבם איש ברעהו ועלו כובשים מהודו והארץ הוכתה שאִייה ומשבאו האנגלים לא נתנו דעתם להחזיר את מפעלי השקייה לקדמתם ופרץ הג'ונגל באזור והבריכות נחרבו והתעלות נתמלאו עפר - עד שלבסוף, ערב העצמאות, החל השלטון הבריטי במפעל של פיתוח בצעדים איטיים והססניים ואילו השלטון העצמאי, ודווקא החדש, מצעידים עכשו את המפעל בקצב מזורז קדימה.
עיקר מפעל הפיתוח נראה מחר. היום עברנו על פני שטחי ג'ונגל קודרים וזעיר-שם זעיר-שם ראינו חלקות מפוּנות – העצים נגדעו, אך שורשיהם לא נעקרו, ואיכרים "קורסים" שהסתננו מאזורים עדיפי-אוכלוסים, מתוך דלת הכפר המחוסרת קרקע, נאחזו על דעת עצמם בפינות אלו והם מעבדים קרקע בינות למצבות העצים, יפה כוחם לגדוע אך אין יפה לעקור, והם מתגוררים בסוכות בין האילנות שנשתיירו לצל, וכעבור זמן עוברים למקום אחר ומקיימים משטר של חקלאות-פרע ניידת. אינם משתהים במקום אחד יותר משנה-שנתיים, כי מים טרם יהיו בארץ להשקיה, והגשמים זעומים, ומשנוצלה הקרקע פעם-פעמיים, שוב אין כוחה להניב.
כעבור שעתיים הגענו למחוז חפצנו הראשון – מצודת הסלע המפורסמת סיניגיריה. מעשה במלך אכזר, שחי במאה החמישית לספירה, אשר בהיותו נסיך שרף חותנו המלך חיים את אמו, משום שזו היכתה את כלתה בת המלך עד זוב דם, ויתעבר הנסיך לנקום נקמת אמו וקבר את המלך חיים בתוך קיר וימלוך תחתיו, גם ביקש לרצוח נפש את אחיו לבל יחמוד את כתרו ויתנקש בחייו, והאח ברח והחל מאיים על המלך החדש ממרחקים. אז נתפס המלך למרה שחורה וחי חיי פחד ובלהות וכדי להתבצר ולהתעצם בנה לו טירה ומצודה על פסגת סלע איתן ורם אשר לתימהון לבם ולבלבול דעותיהם של כל הגיאולוגים מזדקר עד היום, תלול ועירום, מתוך המישור החלק שמסביב, יחיד ומפתיע. סלע זה ושרידי המבצר שעליו והמדרגות החצובות בו והסולמות הצמודים אליו הם אחת ממצבות הקדומים של האי – תלפיות לכל תייר וחידת-מחקר לכל איש מדע.
חנינו בבית מרגוע לתיירים במרחק-מה מהסלע ושתינו שם תה שהיה לברכה. קיבל שם פנינו פקיד מחלקת העתיקות היושב בכפר סיניגיריה ועולה על אותו סלע כמעט מדי יום ביומו והוא בקי בו ובכל תולדותיו ובכל מעלותיו ומורדותיו ממש כשמריה גוטמן איש נען במצדה. באמת מרנין היה לפגוש בבחור משכיל היודע היטב את מקצועו והשרידים שהוא ממונה עליהם ומסור לתפקידו ומסביר בחשק ובהצלחה. נסענו עד רגלי הסלע ועלינו עליו ברגל. גובהו 600 רגל – הרבה פחות ממצדה – אך מעלהו הרבה יותר תלול, אם כי הוא מצויד ומסודר להפליא, תערובת של ישן וחדש, וחיזוק הישן על-ידי החדש. פשוט יש לעלות ולעלות במדרגות חצובות ובסולמות בנויים, וכן לטפס בשיפועי סלעים חלקלקים אשר נעשו בהם שקעים לאחיזת רגלים תוך אחיזת ידיים במעקה ברזל שהוצב לביטחון. עליתי ראשון – כשאלישיב ומאנטי הרחק מאחורי. מהפסגה מראה שגיא על מרחביה, אבל את הים לא ראינו משום עבר – להזכירך כי האי ציילון גדול מישראל פי חמישה לפחות. הירידה הייתה לא פחות מאומצת מהעלייה, אך הרבה יותר מהירה. שוב הקדמתי בהרבה את הצעירים, שניהם קצינים, אך כשהגעתי אל "הבסיס" הייתי רטוב כולי עד לסחיטה וטוב שהייתה איתי המזוודה וחילפתי במכונית את הגופייה והחולצה והייתי לבן-אדם. בספר שהוגש לי לחתימה ולהערות כתבתי: Spectacular & unique
נסענו צפונה. ירדה השמש והחשכה השתלטה כהרף עין. הכביש חצה בג'ונגל העבות ומאנטי סיפר כי מרובים פה הפילים והלישים ויש אורבים להם בלילות על-יד מקומות השתייה לראותם חיים וטבעיים. לארוחת ערב הגענו לבית המרגוע של פולונארואה – אף הוא מקום-תיור מפורסם. הוקצה לי חדר ענקי אשר הלכתי לאיבוד בו.
יצאנו לאכול והנה את מי עיני רואות יושב וסועד לבו בכל פה ובנפש חפצה - לוז'יה הזקן, הצרפתי שהיה פעם אחד מסגניו של מזכיר כללי של או"ם ושאמר לי פעם בהתלהבות רבה: on va diner dejeuner!. ניגשתי אליו והכירני ונתלהב מאוד מהפגישה אך מייד פתח בגערה ובאלה על ישראל, משום שהצביעה בוועדה של אקוסו"ק עם דרום אפריקה בעד ביטול ועדה בין לאומית אנטי גזענית שנתמנתה לדווח על מעללי אותה ממשלה בשחוריה – Israel raciste! אחרי זה נגמרה בשבילו ישראל ואינו רוצה לדעת עליה, אבל הוא בשר ודם וידיד פרטי שלי והנה נפגשנו בפולונארוּאה בלב ציילון ואיככה יחרימני, להפך הוא מאושר לראות פני, ומה שלומי ומה מעשי כאן, מנין ולאן, ומה שלום פלוני?
לארוחת הערב הוגש שוב בשר עם גזר שלוק וכרוב שלוק ולא התאפקתי וקראתי את מנהל הבית ונתתי לו שיעור בהכנת גזר חי ומרוסק, בתוספת טיפות לימון, והקשיב בתמיהה ובדרך ארץ רב. אחרי ארוחת הערב הופיעה דמות משונה, בחורה גבוהה וחסונה, מאוד צפונית, התברר כי היא פינית, ומסיירת בעולם וכותבת מאמרים ועטה עלי כמוצאת שלל, והייתה בארץ ולא ראתה כלום וסיירה בארצות ערב, ורצונה לדעת ומשאלותיים-שלוש התגלה כי היא משכלת למחצה ונבערת מדעת ושטחית להבהיל וגוללתי אותה על מאנטי ופרשתי לחדרי לכתיבת היומן. באמצע הכתיבה כבו האורות לפי הנוהג כאן ומחיתי נמרצות ושוב הודלק החשמל למעני אך בכל זאת הפסקתי לכתוב ושכבתי קרוב לחצות.
