יום ה', 18/10/1956 - ציילון-קולומבו-קאנדי
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ה', 18/10/1956 - ציילון-קולומבו-קאנדי

 

 

יום ה', 18/10/1956  -  ציילון-קולומבו-קאנדי

 

אמש הגיע מברק מירושלים בתשובה לבקשתי לתת הערכה לתוצאות כנס מועצת הביטחון מבחינתנו. התשובה אומרת כי עקרון חופש השיט ללא אפליה נהנָה מתמיכה בינלאומית רחבה ביותר והודגש בהחלטה שנתקבלה יותר משהוא מבוטא באמנת קושטא, שכן נאמר בה "ללא אפליה כלשהי, גלויה או נסתרת". לעומת זה נאמר באותו מברק כי בן-גוריון בנאום הפתיחה אשר נשא לוויכוח המדיני בכנסת הזהיר מאשליות וקבע כי בהחלטה נאמר פחות מבאמנת קושטא, אשר נאצר מעולם לא התכחש לה ואף על פי כן הפירה כלפינו. נראה כי המשרד מסר להכרעתי בקולומבו את הנקודה השנויה במחלוקת בינו ובין ראש-הממשלה.

בעיתונות תמצית תשובת בן-גוריון לאותו ויכוח. הדברים נמסרו, לפי הרושם, כהלכה ויש בהם הדגשה נמרצת כי נאצר הוא האויב העיקרי - ברורה כאן הכוונה ליישר את המקל אשר נכוף יותר מדי נגד עיראק, בדיוק לפי ההתרשמות שלי מהודעת גולדה ומדברי אותו "פרשן מדיני". במשך היום קיבלתי מברק מפורט מהארץ על אותו נאום תשובה ובו כמה פסוקים "בעייתיים": הכרזה כי אם נותקף לא נסתפק בהתגוננות אלא נתקיף - כאילו עומד מישהו להתקיף אותנו מחר-מחרתיים או כאילו באין מצב כזה אין הכרזתנו מצלצלת כהכנה להתקפה מצדנו; הכרזה כי עלינו להבחין "הבחנה נחרצת" בין ארגון או"ם לבין מנגנונו בארץ - רעיון מופרך בתכלית, הן כלפי המנגנון הן כלפי ארגון או"ם.

ישבתי כל הבוקר ב"עצי-מקדש" וכתבתי יומן, אך יכולתי לעשות זאת רק בהפוגות קצרות ביותר בין ביקור לביקור.

ראשון הופיע בחור ציילוני צעיר, כולו אש מתלקחת של מסירות לישראל. היה בצבא הבריטי בארץ בימי המלחמה העולמית, מזה עבר לשירות המנדט, ישב בחיפה בשנות המאבק, דוגל בידידות נפש להרי ביילין [איש קשר של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית עם הצבא הבריטי בא"י], נשאר בחיפה עד תום המשטר הבריטי ואחר כך עבד בקונסוליה הבריטית שם וכנראה עזר לנו, אומר "שלום" ו"אדוני" ו"משרד החוץ", בוכה מרה על הזנחת ענייני ישראל בקולומבו, שר הלל לד"ר ויקרימסינגה אשר עד כה לא הצליח להתקשר איתו, בקיצור כולו דרוך לשירות ואין לו מושג מה לעשות ובמה להתחיל – והוא עכשו קצין בצבא. העברתיו לידי אלישיב.

השני – ד"ר, טיפוס אחר לגמרי. משכיל ביותר ורציני ויודע בדיוק מה הוא רוצה. שימש מזכיר לוועדה ממשלתית בשאלת השפות – הביא לי דוח מודפס, אנגלית כמובן, על פעולות הוועדה והמלצותיה. חקר אותי חקור היטב על משטר השפות בארץ ולא כל כל שאלה ידעתי לענות בדיוק. למשל, כיצד יתכונן בחור ערבי לכניסה למכללת ירושלים אלא אם כן יבקר בבית ספר תיכון עברי? כמו שכבר הוסבר, התעניינותו בהישגי ישראל ובסדריה הלשוניים התנהלה בשני קווים: מעמד העברית כלפי אנגלית ומעמד הערבית כלפי העברית.

השלישי ציילוני ששמו ביוּאל, ממונה על Y.M.C.A. בציילון והצדקתו להטרידני כפולה:

ראשית, אביו היה מנהל בית-ספר בבומביי אשר רוב תלמידיו היו יהודים בבלים והוא למד להעריך את הכישרון היהודי. מלבד היותו מנהל היה גם מורה למתמטיקה והתפעל תמיד מתפיסתם במתמטיקה של הנערים יוצאי בגדד או בני יוצאי בגדד..

שנית, הוא נוצרי ואביו היה נוצרי וכל משפחתו וידידיו נוצרים וכולם מאמינים כי תקומת ישראל באה בתוקף הנבואות שבתנ"ך ויש בה התגלות ההשגחה האלוהית.

בא גם רביעי, אף הוא טיפוס נלהב, רוצה לדעת על אמנות ותיאטרון וריקודים – אף אותו העברתי לאלישיב.

מסמר היום – ארוחת צהריים של ראש הממשלה. מה שכבר ציינתי לגבי ההגינות והרמה הממלכתית של הסידורים שנעשו בשבילי הולך ומתקיים. הארוחה נתקיימה ב"עצי מקדש" - באגף אחר של הבניין אשר בו אוּכסַנו, המיועד למסיבות ולקבלות פנים מטעם הממשלה. הסבו אל השולחן שנים עשר: זקן-השופטים, נשיא הסנאט, יושב-ראש בית הנבחרים, שר הפנים, שרת הבריאות, ממלא מקום שר האוצר, מנהיג האופוזיציה, מנכ"ל ראש הממשלה-חוץ-הגנה, מזכירו הפרטי של ראש הממשלה, מַנטי שלנו ושנינו.

זקן השופטים ונשיא הסנאט אנשים ערים מאוד, שפעו התעניינות והרבו בשאלות יותר מכל השאר. יושב-ראש בית הנבחרים מוסלמי, היה יותר מאופק, אך הרבה להתעניין אף הוא ללא כל טינה גלויה. שר הפנים נראה איש חיוור ו"סביל", שרת הבריאות אישה מלאת חן, מאוד אצילית, דיברה מעט אך לעניין. ממלא מקום שר האוצר אף הוא שתק. מנהיג האופוזיציה [איש האימים פּירירה (שוב שם פורטוגלי!)] הטרוצקיסט השמאלי העומד במרדו, אישיות רמה, משכיל ותקיף בדעתו, שאל הרבה בענייני משק, בעלות, שכר, ארגון פועלים, שירותים ציבוריים ועוד. סופר לי עליו אחר כך כי היה מקורב מאוד ללסקי [בלונדון] וידוע היטב בחוגים האינטלקטואליים של השמאל באנגליה.

לפני הארוחה ובטרם הופיע ראש הממשלה שהיה עסוק באיזה ישיבה - מן העיתונים למדתי יום-יום עד כמה הוא עמוס: בחירות מוניציפליות בכל הארץ ובעיית הלשון ושביתת רופאים המאיימת והלאמת התחבורה האבטובוסית ועוד ועוד - היו פעילים בעיקר ראשי הפרלמנט וזקן השופטים. הנושאים היו שיטת הבחירות בישראל, ומגרעותיהן של הבחירות היחסיות אשר מישהו בציילון דוגל בהן, והרכב הקבינט בישראל, וכל עניין הדמוקרטיה הישראלית. ראש הסנאט הופתע בשומעו כי כל חברי הכנסת שלנו נבחרים. אצלם יש מספר של ממונים בכל אחד משני הבתים. חזר ושאל: האומנם אין אף ממונה אחד? כשאמרתי כי הדמוקרטיה שלנו ותיקה מהמדינה ויש שורשיה עמוקים בעָבָרנו סברו השומעים כי הכוונה לעברם של העולים שחיו חיים דמוקרטיים בארצות מוצאם. אמרתי כי ברוב המקרים המצב הוא בדיוק להיפך, אלא כוונתי לדמוקרטיה של חברתנו הטרום-ממלכתית בתוך ישראל והסברתי תהליכי ההתיישבות וגיבושי השלטון העצמי שצמחו אצלנו לפני המדינה ושימשו יסודות איתנים לבניינה ולמשטרהּ. אשר למסורת הדמוקרטית שהביאו עמם העולים בצקלונם הבאתי לדוגמה את עליית תימן וסיפרתי עליה לגופה סיפור מרתק, כולל עניין קיום הנבואה של "כנפי נשרים".

אירע לי "תקר קטן". כשהוצג שר הפנים ראיתי להשמיע באוזניו מחמאה על האגודה לפיתוח הכפר שראיתי ועל המפעל הזה כולו, הנתון במסגרת משרדו. והנה במקום להודות לי על התעניינותי והערכתי – לא אמר דבר וראיתיו כאילו נבוך במקצת. לא הבינותי מה קרה כאן ואמרתי לעצמי כי יש לברר.

ליד השולחן ישבתי מימינו של ראש הממשלה כשמימיני הטרוצקיסט דה-סילבה (שוב שם פורטוגלי) פירירה וכמעט לא הניחו לי לאכול, מזה ומזה. ברגע מסוים העביר ראש הממשלה את החיוך המתוק והערמומי כאחד מעל פניו, הנמיך קולו ושאל ברצינות עמוקה: "אמור נא לי, היש באמת סיכוי לשלום ביניכם לבין הערבים? האם אתה מאמין בזה?" ראיתי בשאלה זו ביטוי למידה מסוימת של אמון אישי. אמרתי: "בהחלט, גם אם יעבור זמן רב עד אז, אולי שנות דור. סוף סוף יקום דור אשר נולד לתוך עולם שישראל קיימת ועומדת בו, ואילו הדור אשר ישראל קמה לעיניו ולא יכול להשתחרר כל ימי חייו מתחושת ההֶלֶם, אכזבת התבוסה ויצר הנקם - יִיתם לגווע. העיקר הוא כי אין ניגודי עניינים מהותיים בין ישראל לבין המוני העמים שמסביב והללו סופם להתבלט ולהכריע". הוספתי כי עד שיבשילו תהליכים אלה יכולות לפרוץ פורענויות חמורות ולכן הרבה תלוי בהשפעות הפועלות על מדינות ערב, אם הן מחזקות את רוחות השלום או את רוחות המלחמה. מזה עברתי לוועידת בנדונג כדוגמה ממארת לחיזוק הנוקשות הערבית והרחקת השלום על-ידי כניעה לה ופתחתי בהתקפה. עד אז התנהלה השיחה ביני לבין ראש הממשלה כשמסביב מדברים המסובים איש עם רעהו, אבל בשלב זה נשתתק השולחן והכל החלו להקשיב. אמרתי: "איך יכולתם לנעול בפנינו את הדלת – להשאירנו מאחוריה, כאילו היינו עדת טמאים האסורים בנגיעה, מין מעמד "פּארייה" בקרב עמי אסיה? ועוד הוספתם חטא על פשע – ניגשתם לדון ולפסוק הלכות על עתידה של ישראל בהיעדרה ומבלי שיישמע קולה תחילה. איך לא הרגשתם כי אתם הורסים על-ידי כך את הבסיס המוסרי שעליו אתם ניצבים, מועלים בעקרונות הנעלים של כלליוּת ושוויון שאתם עצמכם הכרזתם עליהם, נותנים מופת לחוסר יושר משווע? הן על-ידי התנהגות זו השפלתם את עצמכם, חיללתם את המסורת המוסרית שאתם דוגלים בה ואשר אנו בישראל כה כיבדנו והערצנו אותה". נשתררה דממת מוות מסביב וראש הממשלה אמר בקול נמוך: "צדקת". הוספתי ואמרתי כי עוול כזה אסור כי יחזור – אם ייעשה שוב ניסיון כזה נקים שערורייה עולמית.

אז שאל זקן השופטים: "אבל מדוע אין שלום? מה שורש שנאתם זו אליכם?" אמרתי: "אדרבה - אסביר". והרציתי, שוב כשכל השולחן מקשיב, את עניין תולדות העם ותולדות הארץ ואת כורח החיים שבתנועת שיבת ציון והלהט העצור בה ואת התנגדותם הנפשית של הערבים לה ואת חוסר השוויון המכריע בין העוול לערבים על-ידי ייחוד הארץ לנו לבין העוול לנו על-ידי גזילתה מאיתנו, את ההפרש ההומם בין שטחי העצמאות הערבית והיהודית, ואת החזון היוצר שבהסכם פייצל-וייצמן, ואת התגייסות מדינות ערב למנוע הקמת מדינת עם זר בתוכן ואת מר-המפלה ותאוות הנקם ואת הסכנה הנשקפת ואת אדיר חפצנו לחיות בשלום ונכונותנו התקיפה למלחמה.

חזר זקן השופטים ושאל: "אך היש לערבים תביעות מאיתכם?" שוב נפתח פתח להרצאת והסברתי כי תנאיהם לשלום אינם אלא העמדת פנים כלפי חוץ כאילו עקרונית הם לשלום ולמעשה אין אלה אלא אסוואה למזימת הכחדת ישראל, שרק התביעה לשטח פירושה חבלה בכושר קיומה של ישראל מבחוץ ואילו התביעה להחזרת הפליטים משמעותה פיצוץ ישראל מבפנים.

הרגשתי כי השעה מאוחרת, אבל בהיותי אוחז בציצית ראשם של ענייני יסוד ושליט על השולחן, אמרתי: "בי אדונָי! סילחו נא אם אנצל סבלנותכם ואדיבותכם הנפלאה. אבל לא בכל שני וחמישי אפגש איתכם, זוהי הזדמנות נדירה, יש לי מה להסביר, אנא האזינו". שוב נתהדק הקשב ונתחדשה הדריכות ואז הסברתי יסודית ובמפורט עניין החלטת 1947 - ההבחנה המתחייבת בין עיקרה של ההחלטה והחידוש היוצר שבה, שהוא דבר הקמת מדינה יהודית יחידה בעולם, לבין מסגרתה ותוצאת הלוואי שלה, שהם תוספת מדינה ערבית והגבולות המשונים שבין שתי המדינות והברית הכלכלית ביניהן; השילוב והתלות שבין כל חלקי ההחלטה העושים אותה בת-ביצוע רק במאוחד, כחטיבה אחת שלמה; ההנחה שעליה הושתתה התוכנית, כי כל שלושת הגורמים הנוגעים בדבר יקבלוה וישתפו פעולה בביצועה בלב שלם - וכיצד הוכשלה ומדוע חוסר שחר מדיני הוא ומזימת קטל למדינה לדבר עכשיו על החזרתה לחיים לאחר שלמעשה נולדה נפל. קשרתי את ההסברה עם הודעת נורי [סעיד] האחרונה ותגובת משרד החוץ הבריטי והוקעתי את התעתועים שבדבר. נשארו רתוקים עד תום - עד שאמרתי לראש הממשלה: "גמרתי, תודה לך ולכולכם" – והתרתי את הרצועה. ראש הממשלה מיהר לישיבה ונפרדנו בחמימות-מה. כל השאר הודו מאוד על ההסברה. הזמנתי כולם לבקר בארץ בכל הזדמנות שתאונה להם.

היה לי סיפוק נפש עצום ממבצע זה ששיקעתי בו מאמץ נפשי כביר. באמת הרגשתי כי הפעם צלחה עלי הרוח. גם הייתה לי שמחה "מקצועית" - כי השלמתי את אשר החסרתי בשיחתי הראשונה עם בנדרנייקה: עניין ועידת בנדונג וסוגיית 1947.

עליתי לחדרי, התפשטתי, ושכבתי רבע שעה בעיניים עצומות, מבלי שישנתי רגע. כולי הייתי נסער ותוסס ובקושי התרגעתי.

ב-3.20 – באיחור של 20 דקה - יצאנו לדרך הארוכה צפונה, לסיור הגדול שנקבע על-ידי משרד החוץ בתוכניתנו. הלכנו הלוך ונסוע - לא על פני נוף אלא בקרב גן רצוף ויהי האי כולו בעינינו גן-עדן עלי אדמות. נזכרתי בסיפור על ציילון שקראתי בשחר ילדותי, ודאי היה זה תרגום מאנגלית לרוסית, ושם תיאורי האילנות והצל העמוק, ונוכחתי כי בדיוק כך ראיתי לפני את האי בעיני רוחי כפי שאני רואה אותו כיום בעליל. העיניים צללו בירק הדָשן והמבהיק ובצל העמוק ונרהבו מהוד הגזעים הנישאים של דקלי-הקוקוס, המהווים חורשות עבותות, מסורגות במטעי גומי, אף הם עצים רמים וגאים. הקוקוס הוא תנובת הארץ מקדמת דנא ואילו הגומי זמורת זר, הובא מברזיל רק לפני כשמונים שנה אבל קנה לו אזרחות גמורה. בין חורשה לחורשה שדות אורז, רובם ריבועים נתונים בין שלוש שורות של אילנות גבוהים, כשהצלע הרביעית פתוחה לכביש ומשווה להם דמות של תמונה במסגרת. וכל עשר או חמש-עשרה דקות - כפר שבתיו פזורים בחורשות והוא פולט מתוכו שורת חנויות ומסעדות ומוסכים משני עברי הכביש ותפארת האדם מתמזגת בהוד הטבע וה"קדילאק" שוטף ומגמא דרך והנפש רוננת משמש ומירק ומשפע ברכה. התחלנו מתרוממים מעלה מעלה ונעשה יותר ויותר קריר והצטערתי שלא הצטיידתי בפקרס הלבן, שהיה כה נאה להזדמנות זו, וביקשתי כי יסגרו עלי את ה"קדילאק" לבל אצטנן מרוח הפרצים, לאחר שלהט החום נשאר מאחורינו עם התקרבנו אל השקיעה ועם עלותנו בהר. סח לנו מנטי [הקצין המלווה] כי סביבה זו מיוחסת בגזעה וגאה על יפי נשיה – ואף אומנם ראינו בחורות כמגדלות, זקופות ומחוטבות קומה, פניהן מלאות ועיניהן עגולות – לא צרות וארוכות כבארצות בהן עברנו – ויוקדות באש שחורה ושיער ראשן עבות ומבריק בתשחרתו. שמתי לב כי בכלל מובהקות נשי הארץ בכוח הצמיחה הבראשיתי של שער ראשן, שהוא שיא-בְּרַק-השְחור בעינו וכבד ועבות וארוך – מהן הקולעות אותו לצמות כנחשים, לרוב נערות צעירות, ומהן השומטות אותו סרוּק אך לא קלוע במורד עורפן וגבן ומהן העָגות אותו לתסרוקת עגולה וכבדה כאלייה על מַפרַקתן. וככל שעלינו בהר הלך הכביש והתפתל, הלך וטיפס לרום, ולא עוד גן רצוף ראינו מסביבנו אלא נוף אדיר הבהיק בהדרו ופרץ למרחבים, והיו הפסגות הרחוקות מעולפות חלומות קדומים והמראה כולו הפך אגדת קסם.

במרחק-מה ממחוז חפצנו היום ביקרנו בגן בוטני, הקשור לאוניברסיטה – מפעל נהדר, ודאי מעניין ביותר לבעלי מקצוע, אך עשה רושם כביר גם על הדיוט כמוני. בייחוד התפעלתי משדרת דקלים אחת - מעודי לא ראיתי גזעים כה תמירים וגבוהים.

לאחר שעברנו 72 מיל (115 ק"מ) הגענו עם רדת היום לעיירת-ההרים קַאנדי, היא גם המושב העיקרי של מכללת ציילון, אשר רק כמה מאגפיה משוכנים בעיר הבירה ומרבית גופה וגם משרדי הנהלתה כאן. תנוחתה וסביבתה של קאנדי מזכירות את פֶּרוג'יה שבאיטליה - ובתוך העיירה אגם גבוה וטיילת לאורך חופיו. נכנסנו למלון והסתדרנו ובירכנו על המסורת הבריטית שבזכותה מצאנו גם בפינה נידחת זו חדר רחצה צמוד לחדר ומים חמים זורמים תמיד. שתינו תה וחטאתי באכילה גסה של הבננות הקטנות שטעמן מופלא, ומיהרנו לצאת החוצה לפני ארוחת הערב. מלבד היותה משכן המכללה ובעיני רבים רב יתר מזה מצוינת קאנדי במקדש השן של בּוּדא – שן פשוטו כמשמעו, שריד ופליט מתוך פיו של האיש הקדוש, שנתגלגל ממקום למקום תוך 2,500 שנה שחלפו מהולדתו של הצדיק באי זה של ציילון, ומלכים נלחמו עליו ושללהו זה מזה וגלגלוהו מהיכל להיכל עד שמצא סוף סוף מנוחתו בהיכל הנקרא עכשיו על שמו, אליו נוהרים צליינים מכל חלקי האי ומארצות אחרות של נאמני תורת בודא. נזדמן בואנו לעיירה בליל הירח המלא, הנחשב למועד בשביל הבוּדאים, וכל הדרך עברנו על פני אבטובוסים צפופים שהסיעו את העולים להשתטח באותו מקדש ולהקריב מנחתם – פרחים או מטבע – ולהתפלל בכריעה ובצמידת כפות הידיים. מאנטי שהוא בוּדאי נאמן, מאלה שחזרו מהנצרות לדת אבות אבותיהם, והוא גם יליד המקום, השתוקק כל הזמן לעלות למקדש והיה מעוצבן פן יאחר ועורר אותנו ללכת איתו, שכן לא נוח היה לו להניחנו לבדד במלון זר. נעתרנו לו ברצון ויצאנו ברגל. כשהגענו למקדש, מבקיעים לנו בקושי דרך בקרב ההמון הצפוף, התברר כי כאן מהדרין במצוות יותר מבכל מקדש אחר שביקרנו – וגזירה עלינו לא רק לחלוץ נעליים אלא גם לפשוט גרביים ולהיכנס פנימה יחפים כליל. עכשו יושם-נא לב כי בחצר המקדש ועל המדרגות המובילות אל הקודש אפלולית כהה וכי אין כאן מרצפת אלא רצפת עפר, לאו דווקא תחוח, אלא כולה אבנים וצרורות וגם נעשית עכשיו במקדש עבודת בניין ושיקום, ומוטלים קרשים שמסמריהם מזדקרים בחודיהם החוצה וקיסמים הננעצים בשאֵר כפות הרגל, וגם דריכת איזו ציילונית ישישה ומתנודדת על בוהן רגלך אינה מתענוגות הבשרים שיש לכמוה אליהם – והתברר כל הטעם הנדיר שבחוויה הרוחנית הכרוכה בביקור זה. ועיקר שכחתי, ואף הוא בא להרהיב עין ולעלות נשמה: דרכי הגישה למקדש זרועים אביונים וסגפנים ובעלי מום – זרועים ממש, כי הללו מתפלשים בעפר, יושבים ושוכבים, ומפליצים עיני רואיהם באבריהם הכרותים, בגפיהם המעוקמים, בציפורניהם המגודלות כדי אמה ומעלה, ומצרימים אוזניים באנקותיהם, ביללתם ובצווחתם. ואחרי הכל לא זכינו לחזות בשן הקדושה, יען היה הדוחק רב והיינו חייבים להמתין הרבה, כשאנו מתקדמים עקב בצד אגודל, דחוקים מאחור ודוחקים קדימה, גוף בגוף, וסופגים ריחות ונושמים דַחַס אנוש, והכל לשם מה? מאנטי עצמו נמלך כי עלינו לחזור בנו מההרפתקה, ואף על פי שאחד השמשים הציע מייד, בעד בצע כסף, להעבירנו באיזה מבוי עקיף ולהביאנו לפנַי ולפנים מחוץ לתור, פסק מאנטי, ואנו אישרנו הכרעתו בהתלהבות, כי אין יאה למכובדים כמונו לדוש בכללי התור הדמוקרטי לעיני קהל ועדה. אבל מאנטי עצמו טרם בא על סיפוק רגשותיו הדתיים, שהתעוררו וסערו במקום הולדתו וחינוכו זה ובצאתנו הסביר כי אומנם הוא בוּדאי, ולאמיתו של דבר אין בדת בוּדא מושג של אלוהות, שכן בוּדא אינו אלא בן אדם ואיש תמותה שהגיע לשלב העליון של שלמות אנושית, ואין לבקש מבודא עזרה בצרה, יען לא ייענה, אלא אפשר למצוא במגע הרוחני איתו רק עידוד ונחמה והנחיה רוחנית - כל זה אמת ויציב וכל אלה הם יסוד מוסד של עולמו הרוחני, אבל אדם הוא אדם, ואי-אפשר לו בלי אלוהות, ויש ויש אלים, ואין האמונה בהם סותרת דת בוּדא, ואין בוּדא עצמו גוזר על האמונה בהם, ויש ראיות מובהקות וניצחות כי תפילה להם וחילוּי פניהם מושיעים ומצילים ועוזרים ופועלים נפלאות ולכן ברצונו לגשת למקדש קטן של אחד האלים, קרי האלילים האלה ולהשתטח לפניו. היינו מוכנים ללכת אחריו כצאן אחרי הרועה אבל הוא עצמו קבע כי מוטב לנו לחזור למלון ולנסוע לאותו מקדש-מעט במכונית. הגענו לפינה שנראתה במחשך כמזוהמת בתכלית וראינו לפנינו חצר קטנה וממנה פתח נמוך לאיזו לשכה פנימית הטובעת באפלה ומעל לפתח דמות אליל נעווה פנים ומהלך אימים. בירכנו גורלנו על מתינותו של אותו אֵל ונכונותו לפשרות, שכן לא נדרשנו אלא לחלוץ נעלינו והורשינו לעבור את הסף ולהיכנס לפנים החצר כשגרבינו לרגלינו. עמדנו והחרשנו, שעה שמאנטי כרע והשתחווה אפיים ארצה והזדקף בכריעה ושוב השתטח ומלמל אשר מלמל. ואחרי כן נתן מטבע בידי איזה נער מפרחי הכהונה והלה נכנס לפנַי ולפנים ונעלם במאפליה והחל פוזם ומשמיע משם ספק יללה ספק שירה ושאלתי את מאנטי מה דבריו ואמר כי הוא מתפלל לשלומו ושלום אשתו ובנם הרך ולשלום הוריו והוריה. כשנסתיים טקס זה יצא הנער ונתן בידי מאנטי צלוחית, מתוכה זילף מאנטי על ידו ומרח על מצחו וכיבד גם אותנו במריחה והיה הנוזל סמיך ונקרש לכתם וכך חזרנו למלון ורחצנו מצחינו. פרט מלבב: כשיצאנו מהמקדש מצאנו את ה"קדילק" מלופף ומגופף עוברי אורח והולכי בטל והכל מזינים עיניהם בבוהק צבעיו ובעוצם ממדיו ומתלחשים כי זהו רכבו של ראש הממשלה ותוהים מי ומי המאושרים הנוסעים בו. אך יצאנו ואלי גָח בחור מגודל והושיט לי פנקס מלוכלך וביקש חתימתי. שאלתיו: "הידעת מי אני?" אמר בקריצת עין של אחד חכם, אשר אין רז אניס לו: "ודאי". שאלתי: "אמור?" לחש באוזני: "הגנרל פרנקו!" פרצתי בצחוק אדיר וחתמתי שמי. פרש אל פינה והסתכל היטב ופיענח את הכתוב וחזר כשעיניו אורות וכל פניו זוהרות והניע ראש כאומר: עכשיו ידעתי, ידעתי! אם באמת ידע את השם והכיר - לא התברר ותהי לחידה.

כשחזרנו למלון לארוחת ערב מצאנו שדר טלפוני משר העבודה שנִטרד עליו עולמו ואין שעתו פנויה הערב, אבל הוא יבוא מחר לארוחת הבוקר. בינתיים קיבלתי מכתב מתוך תוכי קאנדי, מבחור יהודי-אמריקני, שהוא תלמיד מחקר במכללה לפי מלגה מ"קרן-פוּלברייט" [קרן אמריקנית המעניקה מלגות למתלמדים אמריקנים הנוסעים לארצות אחרות ללימור ולמחקר וכן למתלמדים מארצות אחרות הנוסעים ללמוד בארצות-הברית, או הלומדים במוסדות אמריקנים מחוץ לארצות-הברית]. בחור זה, בלווית חברו, אף הוא תלמיד יהודי-אמריקני, ניגשו אלי אחרי ארוחת הערב ושוחחנו קצת וכרגיל נשא חן בעינינו אחד מהם, זה שכתב, ואילו את חברו הגדרנו כנאד נפוח.

כתבתי יומן עד חצות ושכבתי לישון – במלון Queen's אשר בקאנדי, בלב האי ציילון.

 

העתקת קישור