יום ב', 15/10/1956 - מלאיה-קואלה-לומפור - סינגפור
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום ב', 15/10/1956 - מלאיה-קואלה-לומפור - סינגפור

 

 

יום ב', 15/10/1956  -  מלאיה-קואלה  לומפור - סינגפור

 

מוקדם בבוקר – אורח. ארדיכל אנגלי, קוֹנקַנון שמו, עומד כאן בראש תכנון ערים, עבד ב-PWD בארץ, יצא לאנגליה וחזר לארץ ועבד בתכנון ערים, בחור נלבב, כנראה מוכשר מאוד, שאל על המון אנשים שהיה איתם בידידות, פעם נפגש איתי – you probably won't remember ובאמת I didn't. כשאתה נתקל בטיפוס כזה אי-שם בעולם, ואם מקשיב לשיחתכם איש שלישי, אינו יכול שלא להסיק כי היחסים בינינו לבין אנשי השלטון האנגלי בארץ היו יחסי אהבה ואחווה ושלום ורעות. כן שמעתי בכל הארצות הללו על מי שהיו שוטרים וסמלים במשטרה הבריטית בארץ וכולם מספרים עליה בהתלהבות ונחשבים לידידי ישראל נאמנים. אגב, בעקבות פגישתי עם קוֹנקַנון ניטלה ממני בכורת החדירה הישראלית לקואלה לומפור - הארדיכל אריה שרון היה כאן.

היה בוקר מבוהל קצת לרגל טיסתנו חזרה לסינגפור. צר היה מאוד לעזוב את המקום יפה-הנוף והמעניין ביותר הזה לאחר שהייה של לילותיים ויום אחד ובעצם לא היה כל צורך לחזור לסינגפור, יען כבר ראינו שם כל מי שרצינו, ואילו הדרך מסינגפור לקולומבו - תחנתנו הקרובה - עוברת ממילא על פני קואלה-לומפור והמטוס נוחת פה. זאת אומרת התוכנית הסבירה ביותר הייתה להישאר כאן עוד יום שלם, לראות ולשמוע וללמוד, ולתפוס כאן את המטוס היוצא מחר בבוקר מסינגפור לקולומבו. אך מה אעשה והקהילה היהודית של סינגפור קבעה קבלת-פנים להערב - ונגזר עלי לטוס במיותר לסינגפור וחזרה.

ב-9 ביקרנו את קול' לי במשרדו והייתה לנו שיחה כללית מעניינת. הוא קטן מְלים יו הוק בגופו, וכנראה עוד יותר ממולח ממנו - איש עסקים שעשה הון רב וגם בפנותו עכשיו למדיניות אינו זונח את עולמו הקודם. עם כניסתנו לחדרו אמר: כנראה העניינים אצלכם מחמירים - שמעתי הבוקר ברדיו כי כל שגריריכם בבירות תבל נקראו באורח דחוף לחזור לשם התייעצות. העמדתי פנים שיכול היה להסיק מהם כי הכל ידוע לי ולמעשה חשתי דקירה בלב: מדוע לא הודיעוני? הן בפירוש ביקשתי את המנכ"ל לא להמתין לשאלות ולבקשות, אלא לדווח. והתנחמתי כי אולי הגיע בינתיים מברק לסינגפור.

אחרי כן נכנסנו לדקות מספר להיפרד מוורד. הודיתי לו על כל הסידורים שעשה ועל המלווה הטוב והמכונית הנוחה שהעמיד לרשותי. ואף אומנם, השלטון הבריטי במאלאיה נהג כלפינו לגמרי כשורה וכנראה היה זה לא במעט בהשראתו שקָבלתנו על-יד המלאים הייתה כה לבבית. עתה פתח וורד כפתור אחד וגילה מקצת צפונותיו: כאשר קיבל את ההוראה במשרד החוץ היה במבוכה - לא היה לו מושג כיצד יגיבו המאלאים על ביקורי. עלי לדעת כי לא כל חברי טונקו כמוהו. טונקו הוא באמת אדם רחב בינה ואין בו שמץ קנאות מוסלמית. אך בממשלה גם טיפוסים אחרים - קנאים צרי עין ולבו של וורד היה מלא פחד. הוא מאושר כי הכל עבר בשלום. כך נתבררה לי סיבת עצבנותו כל הזמן והגיע תורי לחשוש: מי יודע מה תהיה תגובתfo  [משרד החוץ הבריטי] להצעתנו בדבר קונסוליה ישראלית בקואלה-לומפור - שמא ימצאו כי מוטב להם לא להסתבך על-ידי הרגזת מישהו אלא לדחות את העניין עד לאחר העצמאות? מיהרנו לחזור למלון, ארזתי, ונסענו עם בריואר לנמל האוויר. כעבור שעה ורבע היינו בסינגפור.

 

סינגפור

 

הגענו ב-12.30. פגשונו [יחזקאל] נתן ו[המורה] בן-עמי. לא מצאתי במלון מברק על השגרירים אך חיכו לי מברקים אחרים:

א) גולדה פרסמה גילוי דעת ב-13 בחודש בחצות, בו נאמר כי נוכח הודעת נורי סעיד בדבר הצורך להטיל על ישראל הסדר הכרוך בריסוק שטחה והתמיכה שהובעה בתביעה זו על-ידי משרד החוץ הבריטי, הרי ברור כי כניסת צבאות עיראק לירדן מיועדת לשרת את תאוותיה המרחביות של עיראק, להפר את הסטטוס-קוו ולסכן שלמות ישראל ומנוי וגמור עם ישראל לעמוד בפני סכנה זו;

ב) פרשן מדיני - ודאי גדעון [רפאל] - פירסם הערכה לכניסת צבא עיראק לירדן המיועדת לתצרוכת ערבית והמציגה את העניין כטכסיס מצד אנגליה להחזיר לעצמה בדרך זו את השליטה על ירדן שנתערערה על-ידי פיטורי גלאב.

דברים אלה שנאמרו, גם אם משתמעת מהם היסטריה והפרזה רבה, אינם נוראים כשלעצמם כל עוד הם צעד במערכה המילולית ותו לא, אבל שאלתי את עצמי מה מאחוריהם - הנשתנה הקו מאז שיחת ב"ג עם לאוסון? האם כניסת צבא עיראק לירדן הפכה כבר עובדה? אם נכנס או ייכנס צבא, איפה יחנה? האם אנו עומדים לעשות צעד ומהו? לשם מה כונסו נציגינו? לגולל לפניהם תוכנית שפירושה למעשה מלחמה ולהכינם לקראת המערכה של הצדקתה בשער? בעיני לא היה שום איום ממשי בהצהרת נורי. ההוא יעלה עלינו למלחמה כדי לקרוע מאיתנו את הגליל? התעשה זאת אנגליה? התתמוך אנגליה בתוקפנות ערבית גלויה? כל ההנחות האלה הם דברים בטלים ומוטב היה לנו להגיב עליהם בבוז ולא בהתמרמרות. ברור כי מבחינה ערבית כללית ביקש נורי להצדיק מראש את כניסת כוחותיו לירדן בהציגו עצמו כדואג לעניין הכלל-ערבי כלפי ישראל. ברור כי מבחינתו היה זה צעד נועז בכלל לחייב הסדר עם ישראל והוא יכול היה להשמיע דעה אפיקורסית זו רק על רקע של הגשמת ההסדר של 1947. כן ברור כי ביוזמה זו של כניסת צבא עיראק לירדן הצטלבו שני קווים.

הקו הראשון הוא הרצון להטות את ירדן, לאחר כל האכזבות, לצד "ברית בגדאד" ולהציב תריס בפני השתלטות נאצר עליה.

הקו השני הוא לבוא לעזרת ירדן בעקבות התקפותינו האחרונות.

קו שני זה הוא מסווה נוח לראשון. עד שאנו מתמלאים חימה וקצף על יוזמה זו כולה, ניתן דעתנו על התרומה שתרמנו לאפשורה ולביצועה. גם שאלתי עצמי אם איננו מקדיחים תבשילנו בהתקפה חריפה ביותר על עיראק, שעה שהיא בכל זאת הגורם היחיד המנסה לעמוד בשער נגד נפילת ירדן בידי נאצר. שלחתי מברק לוולטר [איתן] וביקשתי את שני נוסחי ההודעות-  של נורי ושל משרד החוץ הבריטי. את שניהם קראתי רק בתמציתם המברקית בעיתונות, וברצוני לראותם במלואם. גם הברקתי בשאלה מה אמת בידיעה על כינוס נציגינו בחו"ל.

אכלנו ארוחת צהריים לבדנו, אני ואלישיב, במסעדה האירופית שבמלון. ישנתי 10 דקות וכתבתי יומן. סוף סוף סיימתי פרשת טוקיו.

נתקבל מברק מצפורה: היא שבתה בחמדיה, זאת להסביר מדוע לא ענתה מייד על מברקי "שבת שלום" שנשלח מסינגפור ביום ו'; יוסף תקוע כתב לי כבר ועוד יכתוב - כנראה איחר אותי מכתבו בטוקיו והוחזר לארץ ובינתיים אני מתפקע בלי ידיעות מפורטות על המצב בגבול; לבסוף ידיעה מחרידה: בקרב על קלקיליה נפל עידו [גלבוע], בנה של תחיה מאפיקים, בת-דוד של צפורה [הוריה - יוסף ושרה (אחות יהודה מאירוב) עזריהו] - ביקשתי להבריק מייד מילה לאפיקים, אך נשתכח ממני שם בעלה של תחיה [דב] והברקתי לצפורה לשאול.

מצאתי בחדרי את המכתבים לרנגון ולמנילה - אלה נשלחו סוף סוף לשמעוני ולסימקה - וכן את העתק נאומי במנילה. הבנות המתנדבות עבדו באמונה.

לפנות ערב קבלת פנים המונית בבית אלייאס – יצחק [אהרון] שלום [אליהו] – על מרפסתו ובגנו. באו מאות יהודים, משפחות משפחות, אלייאסים וסלומונים וסמואלים ונתנים ועוד ועוד. בתוך נחשול צאצאי בבל נשתרבבו גם טיפות מיהדויות אחרות: שני דוברי רוסית ושתי משפחות רומניות שהיו בארץ. הללו התרפקו עלי בהתרגשות מיוחדת – כמובן, בראש וראשונה הנשים. הוגד לי כי זוג אחד מאלה, אמיד יותר, הוא הנדיב ביותר בתרומותיו למגביות. טענו אלי כי נורא רצו להיפגש, להזמינני לארוחה, לבוא למלון, אבל [יחזקאל] נתן הקטן הילך עליהם אימים כי אני טרוד ואין לי רגע פנוי. אמרתי כי חבל שלא ידעתי - הייתי מוצא צהריים. הצטערו נורא. באו גם גויים למכביר – מכל האומות: סינים והודים ומלאים ואנגלים וצרפתים והולנדים ובלגים וסקנדינבים ודרום אמריקנים – ערב רב. עמדתי שעה ארוכה ב"קו הקבלה" עם איזי ונינה נתן ולחצתי ידיים בלי הרף. [יחזקאל] נתן עצמו לא הכיר את רוב הגויים שהזמין ולכן לא היה לי מושג מיהם ומהם. פעמים אחדות חשבתי כי אכרע תחתי, אך התגברתי והחזקתי מעמד עד חורמה, בינתיים נערכו בגן הגדול שולחנות לארוחת ערב. הופיעו השר הראשי ואשתו, גם הסיני [המבריק, מנהיג האופוזיציה השמאלית לי] קואן יו ואשתו, ועוד מכובדים כאלה. בשבילם נערך שולחן מרכזי. לאחר שישבתי כבר ליד נינה [נתן] פעמיים הושיבוה שוב על ידי כשמשמאלי בעל הבית אלייאס. עם ראש השרים יכולתי איפוא לדבר תוך מתיחת הצוואר הצידה, מעבר לשניים שישבו בינינו, ואילו עם יריבו [הסיני קואן יו] מעבר לשולחן. חוסר היעילות של הסידורים הנעשים על ידי אחינו בני ישראל בפינה זו מפליצה, אך הכל נעשה באהבה ואין מנוס מקבלת הדין. בכל זאת נתקשרה שיחה ביני לבין אותו עילוי ממאיר, אשר גם אישתו השתתפה בה והוכיחה כי היא משכלת ומבריקה לפחות כבעלה. עם כל העקיצות והחידודים בקעה מתוך דבריו [של לי קוּאַן יוּ] הערצה עמוקה לישראל – יחס של יראת כבוד. שאל אם נכון הרושם מרחוק, כי זהו מפעל של אנשים שהקדישו חייהם למשאת נפש קדושה וכי זוהי הרוח השוררת בארץ כולה. אמרתי כי זה בהחלט נכון, אך לא לגבי הכלל כולו אלא לגבי סוג אנשים הנושאים בעול הכבד ביותר, המנצחים על המלאכה והמתנדבים חלוצית לכל תפקיד קשה. אמר כי אין בכך כלום, העיקר שיהא מיעוט תקיף בהכרתו ומתמכר כליל לשליחותו. הנה בסין 600 מיליון נפש ומספר מקדישי עצמם לעניין הוא אולי לא יותר ממאה אלף. בהערה זו היה גילוי קלפים מרחיק לכת.

הרעש מסביב והסחת השיחה לכיוונים אחרים על ידי כל מיני בלבלנים לא נתנו לי את האפשרות להביע דעתי על השוואה זו. בינתיים הייתי חייב להקדיש תשומת לב גם לבעל הבית הזקן. הגיש לי סיגריה. סירבתי. אמר כי זו מהמין המשובח ביותר שבעולם - מהפיליפינים. נזכרתי באותה קופסה שלא הוגשה לי על ידי נשיא הסנאט הפיליפיני ואמרתי כי גם האיכות המעולה ביותר אינה מגרה את יצרי; לא כן נשיא הכנסת שלנו [יצחק שפרינצק] שהוא וכו'. מייד נקרא משרת ונשלח וחזר עם קופסה מלאה שטרם נפתחה - בשביל יושב ראש הכנסת. הרי שהתברר כי סוף הצדק לנצח. הבטתי על הבניין העצום שהתנוסס מאחורינו ושאלתי מי ומי הגרים בו. אמר: "אנוכי לבדי. הן אני רווק וגלמוד ואין לי קרוב או מודע. "אגב", שאל, "מדוע לא התאכסנת אצלי, הן אני אמרתי כי ביתי עומד הכן בשבילך". שוב נתן אותותיו כושר הארגון והביצוע של נתן הקט!. על שום מה שילמנו טבין ותקילין בעד חדרים ושירות במלון, כשיכולנו להתאכסן כאן חינם אין כסף? לעומת זה פרט מאיר עיניים: תוך הסברת ענייני העלייה לעילוי הסיני [קואן יו] סיפרתי על יציאת בבל ועל ההבדלים בהרכב החברתי בין עלייה זו לבין העלייה התימנית. אגב כך הצבעתי על בעל הבית ואמרתי כי הנה גם הוא מצאצאי אותה עדה. אמר בתוקף: "לא". שאלתי: "מאין אתה?" אמר: "מפה". "והוריך?" "גם כן מפה!" "וזקניך?" "אינני יודע". אמרתי: "ברור כי הם מבבל". אמר ביתר תוקף: "לא ולא!" התכחשות זו לא ליהדות, אלא למוצא היהודי המסוים הייתה חדשה בשבילי, אך עודני חי ועודני לומד. העילוי הסיני ואשתו הלכו באמצע הארוחה - הוא עסוק מאוד, שכן קיבל על עצמו את הפרקליטות של התלמידים הקומוניסטים שגורשו מבתי-הספר התיכוניים. ליד השולחן הראשי ישבה גם אותה הודית-בהאית אשר גרמתי להזמנתה. גחנה אלי ולחשה: "הן הוא קומוניסט - הוא רק מעמיד פנים כאילו הוא בלתי תלוי".

כתום הארוחה ניגשה אלי יעל "מכפר בלום": "האומנם לא תדבר? הן כולנו רוצים לשמוע. אולי נעלה לאולם שבבית, נשב ותספר." אמרתי לה כי מאוחר, עלי עוד לארוז. מחר עלי להשכים. הסברתי לה כי כאן הוחמצה הזדמנות יקרה, הגויים היו נחוצים לנו הערב לכל הכפרות. ראיתי כבר את מי שרציתי ובחברת הקונסולים לא היה לי כל עניין. לו הוזמנו רק היהודים הייתי נואם ברצון ומשאיר משהו בליבות השומעים. אך ראשי הקהל גרסו כנראה אחרת. להם היה חשוב להרים קרן הקהילה דווקא על ידי הזמנת הגויים. מתי היה עולה על דעתו של ראש השרים להיות אורחה של קהילת יהודי סינגפור? הקהילה ניצלה אותי, זאת אומרת את ישראל - לטובתה המקומית מבחינת הכבוד והקריבה את העניין היהודי והישראלי האמיתי. מילא, אם הדבר גרם לדעתם ברכה כלשהי לַכלל היהודי שבעיר, תבוא עליהם ברכה. אמרה לי וכן אמרו אחרים כי יהודים טובים רבים שציפו לבשורה ישובו לבתיהם מאוכזבים.

באחת-עשרה חזרנו למלון. מצאתי מברק מוולטר כי הוזמנו [לירושלים] רק ארבעת השגרירים מלונדון, מפריס, ממוסקבה ומוושינגטון - להתייעצות על המצב. נשארה פליאה - מדוע לא הודיעוני זאת בטרם שאלה.

ארזתי חפצים עד אחת. אחר כך שוב כתבתי יומן וסיימתי פרשת הונג-קונג. שכבתי בשתיים.

 

העתקת קישור