יום א', 14/10/1956 - מאלאיה-קוּאלה לוּמפוּר
שם הספר  יומן אישי 1956
שם הפרק  יום א', 14/10/1956 - מאלאיה-קוּאלה לוּמפוּר

 

 

יום א', 14/10/1956  -  מאלאיה - קוּאלה לוּמפוּר

 

ישנתי שינה כבדה ולא שבעתי. כשהקיצותי הייתי מבולבל ולא ידעתי נפשי. היכן אני? רק לאט לאט ותוך מאמץ קשה של תודעה ביררתי לעצמי כי אני בבירת מאלאיה, קואלה לומפור שמה.

קמתי ומצאתי כי החום אינו נורא כלל – אולי קצת קריר מבסינגפור.

ברדתי למטה מצאתי עיתונאים. בעל העיתון האנגלי היומי MAIL ואחד מעוזריו, שניהם אנגלים, באו לערוך ראיון ושאלו הרבה.

חטפתי חצי שעה לכתיבת יומן. בא [פרנק] בְּריוּאֶר, המלווני כאן בכל תנועותי, ונסענו לארמונו של טוּנקו – אותו מקום שהיינו בו אמש. משום יום א', שהוא יום המנוחה, אף על פי שלמוסלמים יש כאן רוב קטן, קיבּלָנו בביתו ולא במשרדו. רק לאור היום נוכחתי לדעת מה נהדרת תנוחתו של בית זה. מראש הגבעה עליה הוא שוכן נגול מראה שגיא של מרחבי אין קץ – רכסי הרים זה מאחורי זה ובקעות רחבות בינותם, והכל ירוק! הנסיך פגשני כידיד ותיק, בלבביות שופעת. ישבנו על כורסאות רכות ועמוקות, הוגש קפה חם ופתחנו בשיחה.

הסברתי שליחותי והבעתי את קורת רוחה העמוקה של ישראל נוכח התקדמותה המהירה של מאלאיה לקראת עצמאות גמורה – באבגוסט הבא יהיה האות - ואת העניין הרב שיש לנו בקשרי ידידות עם ארץ חשובה ועתיקת-תרבות זו. אנו מעוניינים מאוד להציג עצמנו לפניה ולהכיר אותה ואת בעיותיה. ציינתי שלושה הבדלים עיקריים בין גורלנו וגורלם.

ראשית, הם יושבים בארצם מקדמת דנא, מושרשים באדמתה, ואילו אנו חוזרים למולדת לאחר ניתוק של אלפיים שנה ונאחזים מחדש בקרקע אשר נָשַם בהיעדרנו.

שנית, הם זוכים בעצמאות תוך תהליך של שלום, בהסכמה גמורה עם השלטון הזר המעביר סמכויותיו בהדרגה מתוכננת ומסייע בכל לשלטון הלאומי להשתלט על העניינים, בעוד שאצלנו עקר השלטון הזר ללא כל הסדר והפקיר את הארץ לתוהו, אלא אנו נענינו לאתגר והכרזנו על עצמאותנו ועיצבנו את משטר שלטוננו יש מאין, תוך מלחמה שאיימה להכחידנו.

שלישית, מבחינת הביטחון עומדת בפניהם רק הבעיה של דיכוי כנופיות מורדים בתוך הארץ, ואילו מבחוץ אין מאיימת עליהם שום סכנה – אם נתעלם לעת עתה מסכנת סין המאיימת לאורך ימים על האזור כולו – בעוד שאנו מוקפים אויבים מכל עברי היבשת המתנקשים תדיר בגבולותינו ומזדיינים לחידוש התוקפנות.

אבל המפעל שאנו מגשימים הוא פרי ותקוות ותפילות של אלפי שנה – בו מתקיים חזון נבואי – הוא צורך קיומו של עם עתיק יומין - ואנו עושים מאמץ גדול של פיתוח וגם שוקדים על חיזוק כוח המגן שלנו ומושיטים יד של ידידות לכל האומות השוחרות שלום וקודם כל למדינות אסיה שהגיעו והעומדות להגיע לעצמאות.

בקבלת הפנים אצל הטונקו נשאלתי על ידי יושב ראש המועצה המחוקקת על הכנסת וסדריה. התרשם בשומעו כי החברים הערבים רשאים לנאום בשפתם. לא היה ברור לו קודם כי יש בישראל מיעוט ערבי מגובש ומשעמד על עובדה זו שאל ליחסים בין יהודים וערבים ואם אין צרות והתנגשויות. כשאמרתי כי מאז הוקמה המדינה לא קרה אף מקרה אחד של סכסוך דמים בין הרוב והמיעוט, התרשם עוד יותר. בפעם הראשונה תפסתי גם אני עובדה זו אפשר להרים על נס, בייחוד על פני הרקע של הודו, אשר התנגשויות והתפרעויות על רקע עדתי הן שם דבר יום ביומו. נוכחתי כי אפשר לעשות מזה "הון" והדגשתי פרט זה כלפי איש שיחי. גם סיפרתי על האבטונומיה הדתית הגמורה ממנה נהנים המוסלמים אצלנו.

כאן נטל הטוּנקוּ את רשות הדיבור. דיבר בפשטות ובשטף – וברגש עמוק אשר שיכנע בכנותו. הוא מבין את קשי מצבנו אך משוכנע כי מצב ארצו קשה יותר. כנגד תוקפנות מבחוץ אפשר לגייס עזרה מבחוץ, אך אין עצה כזו כנגד אויב מבפנים - המדינה הנגועה בפגע כזה חייבת לעמוד על נפשה בכוחות עצמה ואינה יכולה לייחל לשום סעד מצד אחרים. הוא עומד בפני רעה חולה. אומנם חלה התקדמות. היו זמנים שכנופיות המורדים הקומוניסטיות הפילו חתיתן על חבלי ארץ שלמים. עכשיו הן מסתתרות בג'ונגל, אבל דבר זה מכביד עוד יותר את המלחמה בהן. הן גחות מסבכי היער ועושות שמות וקשה לרדוף אחריהן ולהשיגן. אף על פי כן, המבצעים הצבאיים נגדן אינם פוסקים. הנה אתמול הוא עצמו, כשר הפנים האחראי לביטחון בתוך הארץ, ניצח על פעולות אלו וחזר ישר מהן לביתו שעה קלה לפני המסיבה שערך לכבודי. זהו עסק טרדני שאין לו סוף, הקזת דם בלתי פוסקת, בזבוז אנשים ואמצעים. מבחינה צבאית זהו עניין של רדיפת רוח. chase the wind (אלישיב הזכיר לי אחר כך כי בשיחה שלו עם בא סווה ברנגון, כאשר דיבר על אותה רעה חולה ממש הקיימת בבורמה, וכדרכו גישש למצוא את המילה באנגלית ולא מצא, באתי לעזרתו ואמרתי it's a matter of chasing the wind, isn't it? והנה פה השתמש טונקו עצמו באותו ביטוי. אבל אין זה הכל – יש לו צרה הרבה יותר מושרשת וחמורה. היש עוד ראש ממשלה בעולם שהוטל עליו לגבש אומה בתנאים כה בלתי אפשריים? כמחצית האומה אינם מאלאיים. המיעוט ההודי אין לו בכלל עניין בעצמאותה של מאלאיה – עינם לבצעם ותו לא. כל מעייניהם לנצל את הארץ ולא לדאוג לעתידה. אשר לאוכלוסייה הסינית – לבה לסין ולא למאלאייה. אומנם כ-30% ממנה חיים במאלאייה זה דורות ולכאורה הם מזוהים עם הארץ נפשית, אבל גם הם בשום פנים לא יילחמו בסין אם תפלוש פעם למאלאייה. ה-30% האחרים הם סינים לאומנים ומי יודע אחרי מי ילכו בעתיד. 40% מזוהים בלב ונפש עם סין העממית – לאו דווקא משום שכולם קומוניסטים – רובם רחוקים מזה – אלא משום שבשבילם סין היא המולדת והם גאים על ניצחונותיה ועוצמתה וממעמדה בעולם. אלה יילחמו עם סין נגד מאלאייה במקרה של תוקפנות סינית. זהו גיס חמישי עצום ומסוכן ביותר. אבל אפילו אותם הסינים שלכאורה הם בברית עם המאלאיים – אלה שהקימו יחד איתו את הממשלה הקיימת (קרי: גם שר האוצר לי העורך לי הערב מסיבה רבתי) מצפים למותו למען יוכלו להשליט את הסינים-המאלאיים על המאלאיים המוסלמים, שכן הראשונים זריזים יותר ותפסו את כל העמדות במסחר ובייצור. אשר למותו, זוהי סכנה ממשית. בכל יום עלול כדור סיני-קומוניסטי לפגוע בו. הוא הכין כבר לעצמו יורש ויורש ליורש ועוד – עד ארבעה.

שאלתיו מה במצב זה עמדתו בשאלת האיחוד עם סינגפור. אמר: "אמור בעצמך מה צריכה להיות עמדתי? מה היית אתה אומר אילו היית במקומי? מובן מאליו כי אני מתנגד לאיחוד ניגוד גמור. הן הם יציפו אותנו לגמרי. כל הצרה הזאת של הרכב-אוכלוסייה כה ממאיר, היא בעטיים של האנגלים. אנו אומנם בטוב איתם, והם הסכימו לעצמאותנו, אבל יש לנו חשבון על העבר. ארץ זו עשירה בגומי ובבדיל והיה לה תמיד צורך בידיים עובדות נוספות. במקום להביא הנה אינדונסים, שהינם מאלאיים בגזעם ומוסלמים בדתם, והיו מתמזגים בתוכנו לבלי הכיר, הם הביאו דווקא יסודות זרים לנו כסינים והודים, בכוונה תחילה שלא נוכל להתמזג, למען יוכלו הם להפריד ולמשול. הם יצרו מצב שהוא בכייה לדורות".

שאלתי אם אין הוא סבור כי גם אם אין לאחד השטחים איחוד מדיני, יש ללכד אותם לברית כלכלית, שכן הם משלימים זה את זה והפרדה גמורה תזיק לשניהם. אמר: "בהחלט, זוהי מדיניותו", וסיפר בסודי סודות כי עם הכרזת העצמאות בדעת ממשלתו להקים את הבנק הממלכתי למאלאייה ואז הוא יפנה לממשלת סינגפור ויציע לה לשלוח נציג להנהלת הבנק. המשיך ואמר כי הוא גורס בכלל את החיוב בשיתוף כלכלי מרחיק לכת ורואה לפניו שלושה היקפים מתרחבים והולכים לשיתוף כזה. בראשונה, שיתוף עם ארצות האזור של דרום-מזרח אסיה – קשרים הדוקים ביותר, עד לביטול כל מחיצות מכס בין ארצות אלו; שנית - מערכת קשרי שיתוף פעולה עם כל ארצות אסיה; לבסוף – שיתוף רחב בהיקף עולמי.

הסברה זו של מדיניותו נתנה לי פיתחון פה להחזיר את גלגל השיחה לנושא שאני מעוניין בו. אמרתי כי דבריו בעניין השיתוף הם דברי אלוהים חיים ולוואי שנתברכו המנהיגים הערבים בחזות כזאת של תלות הדדית בין ארצות שכנות ובהבנה של כורח שיתוף הפעולה ההדוק ביניהן. סיפרתי משטר שיתוף הפעולה ההולך ומתפתח בינינו לבין בורמה - על מומחינו העובדים ברנגון ועל שליחיהם הבאים ללמוד את הישגינו ועל תוכניות הפיתוח המשותפות ועל הסכם שיתוף הפעולה הכלכלי שנחתם בינינו ואשר עכשו על-ידי הפרלמנט הבורמני ברוב גדול, כשרק הקומוניסטים הצביעו נגדו. הצגתי מערכת יחסים ידידותית זו נוכח חומת השנאה והטמטום שהקימו מדינות ערב סביבנו ומשטר הזיון המוגבר, ההתנקשויות הבלתי פוסקות, סכנת המלחמה, בזבוז פושע של אמצעים מוגבלים ויקרים וחבלה ממארת במאמצי הפיתוח אשר מושלי ארצות ערב אחראים לו. הבעתי תקווה כי אישים בעלי אופק רחב וגישה חיובית מובהקת כמוהו יצליחו להשפיע על המדינות הערביות בכיוון הנכון. הנה תיכנס מדינתו לאו"ם מייד עם הכרזת עצמאותה באבגוסט הבא – אנו נשמח לקדם כניסתה בברכה – ותהיה לה ההזדמנות לנקוט עמדה בבעיות השלום במזרח התיכון. חשוב מאוד שיהא ברור למדינות ערב, כי מדיניותן השלילית וההרסנית – לבלתי הכיר בישראל, להכריז כלפי פנים כי לעולם לא תעשינה שלום עם ישראל וכלפי חוץ כי הן מוכנות לשלום אבל רק אם תוותר ישראל על חלק גדול של שטחה, זאת אומרת תחבל בעצמה ותפסיד זכות קיומה - אינה מתקבלת בשום פנים על דעת מדינות אסיה השואפות לשלום, לפיתוח ולשיתוף פעולה.

הקשיב היטב ושאל ליחסינו עם תורכיה. אמרתי כי היחסים תקינים – לנו צירות באנקרה ולהם צירות בישראל.  יחסי המסחר הדוקים ביותר וחשובים הדדית. יש חילופי אורחים ומשלחות – פרופסורים, אמנים, עיתונאים, ספורטאים. אמר כי הוא רואה בדרך כלל מופת בתורכיה בשביל התפתחותה של מאלאייה. אמרתי: "כוונתך לתורכיה כארץ מוסלמית ואף על פי כן יש בה משטר ממלכתי חילוני". אמר: "הן". אמרתי כי תורכיה של היום היא פרי חזונו ותנופתו של כמאל אתא תורכּ, שידע כי סוד כוחה בהסתפקותה באנטוליה, שהיא תורכית ממש, ובוויתורה על שליטה בארצות לא לה ובהינזרות מכל חלום שווא לשוב ולכבוש אותן. הוספתי כי נאצר ודאי משער בנפשו כי הוא גדול במצרים כשם שכמאל היה גדול בתורכיה, אבל הוא עושה ההיפך ממה שעשה כמאל – במקום להתרכז הוא מתפשט ובמקום לדאוג לעמו בפועל ממש הוא שקוע כולו במעשי התגרות והתרברבות ובחתירות להטיל מרותו על ארצות אחרות, אשר החרדה מפניו הולכת וגוברת בהן.

היה רושם כי קלט גם הסברה זו אם גם לא הגיב עליה. השיחה התגלגלה על יחסי מסחר. אמרתי כי הנה אנו קונים מהם גומי, אומנם בכמויות לא גדולות, אבל הולכות וגדלות, בעוד שהם אינם קונים אצלנו כמעט ולא כלום. נחוצים להם דשנים – אנו מוכנים למכור. נחוצים להם מלט, צינורות ועוד מצרכים שאנו מייצרים. אילו היה כאן נציג ישראלי קבוע, היה מברר את האפשרויות. עלה בדעתנו להציע מינוי קונסול ישראלי בקואלה-לומפור. עם יהיה לנו קונסול כאן, תהיה אפשרות נוחה להעלות את הנציגות מרמה קונסולרית לדיפלומטית עם השגת העצמאות. תגובתו הייתה חיובית מייד. אמר: "אדרבה, רעיון טוב מאוד, אנו מוכנים". אמרתי: "כיום אני משער כי עלינו לפנות בעניין מינוי הקונסול לבריטים, שכן הם עדיין השלטון הרשמי". אמר: "ודאי". אמרתי: "אבל בשבילנו מינוי זה פירושו התקנת יחסים עם מדינת מאלאייה העומדת על סף העצמאות ולא עם השלטון הבריטי החולף, ולכן פניתי אליו תחילה לדעת את יחסו". אמר: "אני מקדם את ההצעה בברכה".

השיחה ארכה, אמרתי כבר מה שרציתי והשגתי מה שיכולתי והייתי מוכן לקום, אבל הוא אמר כי יש לו לשאול משהו. אמרתי אדרבה.

שאל: "מה זאת ציונות?" אמרתי כי זוהי תנועת השיבה של העם היהודי לארצו וחידוש חייו העצמאיים בה. תיארתי את תהליכי העלייה וההתיישבות, הארגון הלאומי והפעולה המדינית, והגדרתי את מדינת ישראל כפרי חזונה ומאמציה של התנועה הציונית. שאל: "ומה כל הדיבורים האלה על רצונכם להתפשט?" אמרתי כי זוהי רעות רוח – הדבר נוגד ניגוד גמור את עיקר מהותה של הציונות, שכל שאיפתה היא לרכז את היהודים בארצם ולא להביא לידי פיזורם מחדש בארצות לא-להם. זוהי אחת מתואנות השווא שנזקקים להן אויבי השלום במזרח התיכון בבואם להצדיק את מדיניותם השלילית.

הוא הציג עוד שאלה אחת, אבל – מעשה שטן! – גם אני גם אלישיב שכחנו מה הייתה.

לבסוף אמר, לגמרי ביוזמת עצמו: "רצוני כי תדע עמדתי היסודית. אני מאמין כי כל אומה זכאית לעצמאות ולארץ משלה, ולו גם קטנה. כל אומה זכאית להיות חופשית ולעמוד ברשות עצמה. זהו יחסי לעניינכם".

כאן אולי המקום להזכיר פרט שנשמט ממה שרשמתי על קבלת הפנים בביתו שנתקיימה אמש. עמדתי ושוחחתי עמו ועם עוד מישהו. אגב נגיעה בבעיית השפות - הם עומדים להעביר את שפתם המאלאית מא"ב ערבי ללטיני והבעתי דעתי כי זה תיקון אפשרי ורצוי, כמו בתורכיה ובאינדונסיה, אבל אין מזה ראיה לגבי העברית והערבית, שכל אחת מהן והא"ב שלה חד הוא. הזכרתי כי ביליתי חלק מילדותי בכפר ערבי והדבר לא רק נתן לי אפשרות ללמוד ערבית מכלי ראשון, אלא גם הרגיל אותי לראות בערבי קודם כל בן-אדם ורק אחר כך ערבי, זאת אומרת לראות קודם את האנושי ואחר כך את הלאומי. תגובתו הייתה מפתיעה בגילוי לבה: "אינני יכול להאמין כי הערבים מסוגלים להיות פעם אנושיים!  I cannot believe that the arabs can ever be human!""

כל שיחתנו הצטיינה ביחס של אמון וגילוי לב. לפי מושגי אסיה אולי לא הייתה בזה פיקחות יתרה, אבל התבלטה אישיות ישרת-לב. התיידדנו מאוד, כמו עם הנשיא הפיליפיני. עם פרידתנו אמר כי עוד נתראה היום. לא שיערתי כי נתראה עוד פעמיים.

בהתאם לתוכנית יצאנו לסיור בסביבות העיר. ליווּנו אותו בריוּאר ועוד פקיד אנגלי, קצין המחוז של קואלה לומפור, שהתברר כי הינו אוסטרלי, מכס גרלינג שמו, היה בימי מלחמת העולם בארץ, לבוש מכנסיים ישנים וחולצה פתוחה, קל וזריז, ניכר בו כי הוא שקוע בעבודתו ומסור לה בלב ונפש, מין לואיס אנדריוס (אוסטרלי, קצין מחוז, מנהל מח' הפיתוח ולבסוף מושל הגליל במשטר המנדט הבריטי. קיים יחסים הוגנים עם היישוב העברי החקלאי והסוכנות היהודית. נהרג בידי שכירי המופתי בנצרת, בצאתו מהכנסייה לאחר תפילת יום א', בספטמבר 1937) של ימי המנדט במהדורה עוד יותר עממית ופשוטה. שני אלה, בריואר וגרלינג, שפרה עליהם מאוד נחלתם בארץ זו ובשירות ממשלתה והם מקווים ומתפללים כי השלטון העצמאי ייאות להשאירם בתפקידיהם, לפחות לתקופת-מה.

נסענו קודם-כל למטע גומי – אילנות רמים ותמירי גזע, המצייר באוויר עקומות "זָרימות" (streamlined) לתפארת. ראינו נערות סיניות מכורבלות מכף רגל ועד ראש בשמלות עבודה שחורות וראשן אף הוא חבוש מטפחת שחורה לבל תשתזפנה יותר מדי מקרני השמש היוקדת – איך הן נושאות את המחנק הזה בחום הגדול, זוהי שאלה אחרת, החלה גם על הבדוויות שלנו - חותכות בקליפת העץ למטה פצלה היוצרת מחשוף לא גדול, תולות לידו קערת חרס קטנה וכעבור זמן חוזרות ומריקות לתוך דלי או נאד את הקערה שנתמלאה נוזל לבן וסמיך הנראה כחלב שמן. זוהי כל הפרשה החקלאית של משק הגומי ומכאן ואילך מתחילים תהליכי הייצור החרשתי. כל ניסיונותיו של אלישיב לצלם את הבחורות בעבודתן ליד העצים או בנשיאת את הדליים עלו בתוהו – כולן הסבו פניהן מהמצלמה וליתר ביטחון כיסו אותם בשולי גלימותיהן.

הפריט השני היה מכרה של בדיל נוסח סין, להבדיל ממכרות בדיל חדישים המצוידים במתקני מכונות מורכבים. מרבצי הבדיל אינם עמוקים – הם מתגלים במקומות הימצאם על-ידי גריפת שכבת העפר העליונה ואז כל התהליך הוא שטיפת העפרות ושיקוע המתכת מתוך החול והחצץ. הסינים פיתחו לתכלית זו מקדמת דנא מתקני עץ פשוטים בתכלית הפועלים ביעילות. הגומי והבדיל הם שני מקורות העושר העיקריים של מאלאייה, שנתפסו לרוב בידי אנגלים ושאר אירופים, סינים והודים, ואילו להון וליוזמה המלאית יש אך חלק זעום בבעלותם ובניצולם. מקור ההכנסה העיקרי של תקציב המדינה הוא הבלוֹ המוטל על יצוא שני החומרים האלה. מצבה הכספי של הממשלה וחייה הכלכליים של הארץ כולה תלויים אפוא בתנודות המחירים של שני מצרכים יקרי ערך בשוק העולמי. מלחמת קוריאה פירושה רווחה עצומה לארץ כולה, ואילו מצב של שלום בעולם פירושו ירידה ודלדול. כן הולכת ועזה הִתחרות הגומי המלאכותי בטבעי. בעונות רווחה עולה השכר והממשלה יכולה לשפר שירותיה. בתקופות השפל אי אפשר להוריד שכר ולצמצם שירותים על נקלה, ואז נוצר משבר במפעלים וגירעון באוצר. לכן נחשבת מאלאייה לארץ עשירה אבל לכן שרוי אוצרה בשרשרת משברים בלתי פוסקים.

הפריטים הבאים היו יישובים חדשים. בכל מאלאייה מתנהלת עבודת התיישבות ושיכון. לבני דלת העם מחוסרי הקרקע שבכפרים מוצעת התנחלות בקרקעות פנויים או מפונים מהג'ונגל. המטרה משולשת: הגברת הייצור אגב גיוון החקלאות, חיזוק הביטחון, וחילוץ חומר אנושי נזיל ותוסס מציפורני הקומוניזם הלוחם. לדברי בריואר, יושבו עד כה, מאז גמר מלחמת העולם, כחצי מיליון נפש – מספר מכובד מאוד – אם כי הוא מוסיף כי לא כל מה שנעשה הצליח והממשלה למדה ולומדת משגיאותיה והשיטות הולכות ומשתכללות. ראינו יישוב אחד חדש ההולך ונבנה – צריפי מגורים, הנבנים לזמן ארוך, עם צריף בית ספר ועוד מבנים ציבוריים, בכלל זה מסגד. יישוב זה מיועד לקלוט איכרים שנושלו מאדמתם לרגל איגום נהר לפיתרון בעיית אספקת המים לעיר הבירה. בדרכנו חזרה העירה סרנו לראות מפעל חדש של שיכון. היישוב החקלאי שראינו הוא למען המאלאים ואילו השיכון כולו סינים ,מקרב הפליטים שזרמו לעיר הבירה בשנים האחרונות. נכנסנו לאחד המעונות – משפחה גדולה, מסודרת לא רע, על רמה הרבה יותר גבוהה מששיערתי, לרבות שעון קיר ורדיו ושאר תשמישי תרבות. אצל הסינים נראים בכל סימני יוזמה וחריצות והחתירה לעלות. ליד השכונה צמח יש מאין בית חרושת לסיגריות – אחד המשתכנים גייס הון והקים מפעל זה המעסיק כמה גברים ונשים מאנשי השכונה. ראינו בעליל עד כמה מקובל וחביב הפקיד הבריטי גרלינג על כל הבריות הללו.

ארוחת צהריים אצל ווֹרד, בארמונו של הנציב העליון. סדנא דארעא חד הוא - שוב משטחי דשא ואילנות אדירים פזורים במרחביה וכביש עולה בקשת אל המבוא ומדרגות רחבות ואולם גדול ושטיחים ותמונות וריהוט אנגלי, הכל כמו שהיה. החברה הייתה כולה גברים: הטונקו בעצמו ובכבודו וה-G.O.C. [מפקד הצבא] מייג'ור-ג'נרל ברוּק ואותו הקונסול הכללי האמריקני ונציג מאלאייה באינדונסיה ועוד מישהו. ברוק היה נלהב ממשה דיין, אשר שמע עליו רבות וביקש לדעת תולדותיו. ליד השולחן נסבה כל השיחה על ישראל ותוך תשובה על שאלות הוכרחתי לספר משהו גם מתולדות חיי. כתום הארוחה דיברתי עם וורד על עניין הקונסוליה. מייד נרתע - אם תוך תגובה טיפוסית של פקיד אנגלי צר מוח הנבהל מכל עניין חדש, שמא יסבכו באחריות שלא יוכל לעמוד בה, או בגלל שיקולי הסתייגות יותר מחושבת ומרחיקת לכת. הדגשתי בכל לשון את יחסו החיובי של הטונקו לעניין והבהרתי כי אין אני שואל כרגע אלא לנוהל שעלינו לנקוט. מייד כבש את עצמו ונכנס לנרתיק השגרה ופסק כי יש לפנות אל משרד החוץ בלונדון.

חזרתי למלון ונתפסתי על ידי עיתונאי אנגלי, עורכו של העיתון היריב לזה שאת נציגיו ראיתי הבוקר. אחר כך ישנתי – בדיוק רבע שעה. אחר כך כתבתי יומן. אחר כך נעניתי לשלושה עיתונאים מבני המקום, בכללם הודי וסיני. ואחר כך הופיע איש יהודי.

כאשר באנו לקואלה-לומפור שאלתי עצמי אם יש יהודים במקום הזה ואנחנו לא ידענו [ר' בראשית, כ"ח 16]. בסינגפור הוגד לי כי אין כאן יהודים אך לא נחה דעתי. שאלתי את טונקו ואמר כי מעולם לא פגש ביהודים כאן, אבל נדמה לו כי הקונסול הכללי האמריקני הוא מזרע ישראל. פשפשתי במדריך הטלפון - כהן אין, לוי אין. אין טעם לחפש פה את השם מזרחי. אבל חיפשתי ניסים ואין. נתן מצאתי אחד - רופא במקום מרוחק מהעיר. חדלתי כבר מחיפושים נוספים - והנה קיבלתי מכתב מד"ר פוזנר אחד, שקרובים לו בארץ והוא מבקש לראותי.

בא עם אשתו. יקה טיפוסי, היה פעם בארץ, התנדב לצבא הבריטי במלחמה העולמית, נסע אחר כך לאנגליה ללמוד ארדיכלות, נתקע שם, נשא אישה זו שהינה אנגלייה, ניסה להשיג משרה בטכניון ולא הצליח, ראה מודעה בעיתון כי נדרש מרצה בארדיכלות בבית הספר הגבוה להנדסה במאלאייה, שהוקם בעזרת קרן קולומבו, פנה למשרד המושבות ונתקבל. עדיין אדיר חפצו לחזור לארץ, אישתו דיברה באותה רוח והביעה להט עוד יותר חזק לעלות, אך בינתיים הם בקואלה לומפור למספר שנים וכל משאלתו לעזור לישראל. מבקש ספרות להרצאות ובכלל הנחיות לפעולה ולהסברה.

בריוּאר הביא את אישתו להציגה לפנינו ולשוחח על כוס משקה. מתי יהיו לנו טיפוסים כה מוצקים ומובהקים, כאנגלים הללו? עם הבריוארים נסענו למסיבת קוקטייל אצל שר האוצר, הסיני קולונל לי. הייתה שם חברה עצומה, כל ה"שמנת" האירופית-סינית של קואלה-לומפור, עם תוספת זעומה של מאלאיים. לפי הרושם היו האנגלים הרוב: מנהלי בנקים וחברות גומי ובדיל ופקידים ממשלתיים - הם ורעיותיהם. היו גם שרי החינוך, התחבורה, והמסחר ותעשייה ושוחחתי עם כולם. גם אלישיב היה פעיל במלוא הקיטור. האנגלים שאלו על כל עניין הנוגע לישראל ובייחוד ביקשו לשמוע דעתי על משבר סואץ. בינתיים נתפרסמה הידיעה על הווטו הרוסי ופיהם של האנגלים היה מלא מרירות על השבר שלאחר גאון בהשתלשלות עמדת ממשלתם. לבסוף הגיע טונקו והייתה זו פגישתנו הרביעית תוך כ"ד שעות. הוא בילה שוב רובו של היום הרחק מחוץ לעיר – בכינוס אזורי של פעילי מפלגתו: נאם ארוכות ואחר כך ענה על שאלות מרובות, שלדבריו התישו כוחו, אבל בא ער ורענן, יחד עם אישתו הצנועה, מייד הקיפוהו האנגלים והנשים בייחוד חיזרו אחריו. באלה הימים נתפרסם בעיתוני סינגפור תיאור מכוניתו החדשה של טונקו – "קרייסלר" משוכלל ביותר. נתפרסם כי המכונית עלתה לממשלת מאלאייה 27,000 דולר. נתפרסמו פרטים על הנפלאות שבמכונית זו ועל שמחתו של טונקו בקבלו אותה ואיך אמר כי רק יתרגל הנהג למכונית החדשה ייקח את משפחתו ואיתה יערוך את נסיעת הניסיון הראשונה. כל זה ברוח טובה ואפילו בהתפעלות מצד העיתון וברור כי גם מצד הציבור. עתה שהגיע טונקו לביתו של לי אמר מישהו: "הלא זוהי המכונית החדשה!" ומייד רצו האנגלים החוצה, גברים ונשים, והזינו עיניהם בפאר והשמיעו קריאות התלהבות. אחד חזר ואמר: "מאכזב מאוד - אין בה מקלחת!"

זוג אנגלי אחד דבק בי. שמם ספנסר. האישה נעימה ונפשית, הגבר אף הוא אהוד מאוד, מטיפוס האנשים כבדי הבשר, שלפי תורת דוד הם טובי לב. היה בשאלות שניהם על ישראל משהו מאוד אמיתי ולבבי. שאלתיו "דוגרי" אם הוא יהודי וענה בשלילה. נשארתי לא משוכנע. האישה על כל פנים גויה, אבל היה ברור כי משום מה לבה לישראל?

ביתו של לי אירופי בתכלית וכן כל הליכותיו. בניו נושאים שמות אנגליים ובכורם שעודנו עלם צעיר תופס כבר מקום נכבד בעולם המסחר והתעשייה של מאלאייה. גב' לי "ליידי" גמורה, לבושה סינית בליטוש מערבי חדיש.

בפעם העשירית או העשרים הוברר בעליל איזו צרות מוח הייתה מצד משרד החוץ לראות את נסיעת צפורה רק כהוצאה ורק כעניין של הנאה פרטית. במידה שבכלל היה ערך כלשהו למסיבה זו, אין שיעור להזדמנות שהוחמצה על-ידי הופעת השליח הישראלי בגפו. הבית היה מלא נשים, שחייהן בכלל ריקים מכל תוכן והן כמהות לכל חדש ולכל מילה חיה ולכל הופעה מעולם רחוק; כל שכן אילו באה אישה מישראל - ארץ אשר אופנה עולמית היא להתעניין בה וכל מה שמספרים עליה רק מגרה את התיאבון לשמוע ולדעת עוד ועוד.

כיוון שהיו לי כבר שיחות אחדות עם טונקו, לא הטרדתיו הפעם. רק בלכתו, כשנפרד ממני, שוב בלבביות רבה, אמרתי לו כי בעניין הקונסוליה שוחחתי עם וורד ואנו נפנה עכשו רשמית למשרד החוץ בלונדון. שאלתיו אם נוכל לאמר שם כי דיברנו איתו ומצידו יש הסכמה. אמר: "בהחלט, איזו שאלה יש בדבר, לכבוד ייחשב לנו לקבל אצלנו נציג של ישראל. We shall be honoured to receive a representative of Israel.

הבריוּאֶרים הזמינונו לארוחת ערב במועדון המרכזי של קואלה-לומפור, שחבריו בני כל האומות. בחור ענק זה נהג כלפינו לפי מיטב האדיבות הלבבית ואשתו אף היא גילתה יחס מיוחד. מובן מאליו כי הייתי בשבילם Sir ואיש מפורסם בעולם וכו', אבל נימוס וכבוד לחוד ויחס אנושי כנה לחוד. שאלתי את האישה איך מסודר כאן חינוך הילדים בקרב הציבור האנגלי. ענתה: I'm afraid we ourselves have no children but וכו'. בקיצור, עד בני 9-8 הם עם הוריהם, ואחר כך אחת דתם להישלח לאנגליה.

בשובי למלון כתבתי יומן.

 

העתקת קישור