יום ה', 11/10/1956  -  סינגפור

 

ישנתי שמונה שעות.

בעיתוני הבוקר כותרות מרעישות על מהומות דמים שפרצו אתמול בהונג-קונג. כשיצאנו לנמל האוויר הייתה העיר מקושטת במקומות רבים וכדורי הסביר כי זהו יום "העשור הכפול" (Tenth Double), זאת אומרת היום העשירי בחודש העשירי וזה חגם של הלאומנים הסינים. ובכן, כטוב לבם של אלה בחגם יצאו לעשות שמות בחסידי צ'ו אֶן לאי - הציתו מועדונים ובתי ספר - הללו הגיבו והחלו תגרות רחוב. המשטרה התערבה וירתה והרגה ואז התלקחה האש ביתר שאת ויצא הקצף (של איזו סיעה?) על הזרים. נעשו שמות בבתי מסחר והנזק נאמד במיליוני דולרים. זרים שנלכדו בנחשולי הפורעים הוכו והיו בסכנת מוות. התחלתי דואג לכל אותם האנשים הנחמדים שבחברתם ביליתי את שעותי שם. ואני עוד הצטערתי על שלא ניתן לי לשהות באותו גן-עדן עוד יום-יומיים! נראה כי המהומות פרצו שעה-שעתים לאחר צאתי.

בסינגפור היה הבוקר פנוי – חוויה נהדרת, אשר לא טעמתי כמותה זה שבועות. כתבתי יומן – הנני מפגר למעלה משבוע. גם יצאתי לבדי לרחוב, לראות ולשמוע ולהריח. החנויות הזכירו שוב את פורט-סעיד. הן מלאות כל טוב על גדותיהן והחנוונים עומדים בפתח ומזמינים באדיקות רבה להיכנס "רק כדי לראות" אבל אין בהן דבר מתוצרת המקום - הכל סחורה אנגלית ואמריקנית ויפנית, ושוב מעשי שנהב והָבנה ואותן הצלחות ואותם הפילים. החום היה בעיצומו ומיהרתי לחזור לחדר הקריר.

אלישיב שהתקשר עם השלטונות בא לבשר כי ב[קואלה-לומפור] בירת הפדרציה המאלאית הכל כשורה. בערב בואנו מסיבה בבית ה"טוּנְקוּ" (נסיך) [עבד אל-רחמן,] המשמש בתפקיד שר ראשי והוא המנהיג הגדול, המועמד לתפקיד רה"מ עם השגת העצמאות הגמורה באוגוסט הבא. למחרת בצהריים ארוחה אצל מ"מ המזכיר הראשי הבריטי - בהיעדר המושל והמזכיר הראשי גם יחד. בערב קבלת פנים אצל שר האוצר. ליותר מזה אי-אפשר היה לצפות.

כעבור דקות מספר שוב נכנס אלישיב ובפיו בשורת איוב. טילפן לו איש "רויטר" וסיפר כי נתקבלו ידיעות על התקפה ישראלית על קלקיליה - בכוח רב לרבות תותחים. או"ם ביקש להפסיק אש וסירבנו. הקרב נמשך. איש "רויטר" שאל לתגובתי. סירבתי לאמר מילה. נתמלאתי חרדה עמוקה שלא הייתה לי ברירה אלא לכבוש אותה בלבי ולנשוך שפתי.

ארוחת צהריים אצל המושל סיר רוברט בלאק. government house [בית הממשלה] כהלכתו - גן נהדר וארמון בטבורו ומבוא רחב ומדרגות ממורבדות ומזכיר פרטי פוגשך למטה ומעלה ומציג וכו'. שוב צבט אותי הצער החריף, אשר בעצם אינו מרפה ממני אף לרגע, על היעדרה של צפורה. היא טועמת תמיד טעם מיוחד בביקורים אלה המזכירים לשנינו את תקופת [ארתור] ווקופ בנציבות העליונה בירושלים [38-1931]. המושל ואשתו עמדו בפתח והאורחים עברו כבני מרון [ביטוי לקוח מתפילת "ונתנה תוקף" של ימים נוראים ומקורו במישנה, ר"ה ט"ז]. היו כאן השר הראשי ואשתו - שניהם סינים, הוא קטן וצנום וחי ככספית והיא מרובעת ושמנמונת ופנים לה כירח ופיה אינה פותחת; המזכיר הראשי גוּד, יושב ראש המועצה המחוקקת בן גזע מעורב, נציג של "טיימס" הלונדוני שהיה פעם בירושלים, כדרום אפריקני לפי מוצאו, שאל על מייק קומיי ונרעש בשומעו כי הוא שגריר, הנציג המסחרי הבריטי ויחזקאל נתן כנציג יהודי מקומי, כל אלה ורעיותיהם.

בשיחה עם בלאק בשעת המשקאות לפני הסעודה היה לי לברכה רחבה החומר שהשפיע עלי אלישיב במטוס כהכנה לביקורי בפינת-תבל זו. עיקרו של הרקע הוא בעיית היחסים ויחסי הכוחות בין המלאיים והסינים. במדינות מלאיה המאוגדות יש למלאים רוב קטן על פני הסינים אבל מציאותם של ההודים מורידה את הרוב המלאי למחצית האוכלוסייה (3 מיליון מלאיים, 2 ורבע מיליון סינים ו-700,000 הודים) ואילו בסינגפור הבריטית יש לסינים רוב גדול (80 אחוז סינים ו-15 אחוז מלאיים בקרב 2 מיליונים). לפיכך וגם מטעמים אידיאולוגיים של התנגדות לכל שלטון זר – מתנגדת מפלגתו של ה"טוּנקוּ" (נסיך) עבד אל-רחמן לאיחוד הפדרציה עם סינגפור בעוד שמפלגת העבודה בסינגפור, עליה נמנים דוד מרשל והשר הראשי הנוכחי, דוגלת באיחוד זה. מבחינה בריטית כרוך האיחוד בעצמאות גמורה לשני השטחים כחטיבה אחת ובחיסול הבסיס הימי והאווירי הבריטי, בעוד שצימות [לצמת - להמשיך לצמיתות, perpetuate] הפרדת השטחים מאפשר קיומו של הבסיס, בהנחה שסינגפור תסתפק בשלטון בית נרחב ותניח ענייני חוץ וביטחון בידי האימפריה. משום זה העמדה הבריטית הרשמית היא בעד המשך ההפרדה. לעומת זה קיימת ועומדת בעיית יכולתה הכלכלית של סינגפור להחזיק מעמד לאורך ימים בנפרד מההינטרלנד המלאיי - והעניינים מורכבים וסבוכים, כל שכן כשבכל הקלחת הזאת בוחש הקומוניזם מבחוץ ומבפנים. מבחינתנו אנו, הבלתי מכרעת לחלוטין, אבל הקיימת ועומדת כשלעצמה, עצמאות מלאייה בנפרד פירושה פתח לנהייתה אחרי הגוש הערבי-מוסלמי, בעוד שהדברתה לרוב סיני מציבה תריס בפני גלישה זו. אך כנגד זה רוב סיני בשטח כולו עלול לפתוח שער להשתלטות סין הסובייטית – ושוב מסתבך החשבון.

שאלתי את בלאק מה חזונו לגבי עתיד השטח. משעמד משאלותי על התמצאותי, לפחות הכללית, בעיקרי הדברים אמר כי ידבר בכל גילוי הלב וכפרָט ולא כתפקיד: אין הוא רואה מנוס מאיחוד ומעצמאות גמורה. לאורך ימים רצון האוכלוסייה מוכרח להכריע. אשר לבסיס הבריטי – מוכרח לחול שידוד מערכות במחשבתה המדינית של בריטניה, עליה יהיה להבין כי מה שביקשה להבטיח באמצעות חֶבֶר-העמים הבריטי טעון מיזוג במסגרת יותר רחבה של העולם המערבי. הבעיה היא לשמור על מלאייה העצמאית כי תשתלב בעולם זה והדבר לא ייתכן בלי עצמאות שלמה. דיברתי על בעיית מלאייה בעלת הרוב המוסלמי והסברתי כי עלולה להתגלות כבידה [גראביטציה] טבעית ובלתי נמנעת מצדה כלפי העולם הערבי, אבל זו תתבטא לא רק באיבה לישראל אלא בהצטרפות לנייטרליזם העוין למערב, ולכן יש לנו עניין משותף לעמוד בפניה. הביע ביטחונו אי אמצא את ה"טוּנקוּ" רחב-אופק ונקי מכל שמץ של קנאית דתית. שאלתי מה בדבר אותה כבידה של הסינים לפקין. לכאורה נובעת משיקולים אלה מסקנה לטובת האיחוד, למען יבלמו הסינים את היגררות המוסלמים אחרי הגוש הערבי ולעומת זה יציבו המוסלמים תריס בפני הזדהות הסינים עם המעצמה הקומוניסטית האדירה, אך ברכה זו שוברה בצידה, יען הרוב הסיני יכול להמיט על הארץ כולה סכנה חמורה. בלאק הודה כי הסינים כולם גאים בשייכותם לגזע שהקים מדינה כה עצומה ויש בקרבם נהייה אחריה אך תלה תקוותו בפיתוח הלאומיות המלאיית אשר תמנע את ההידרדרות במורד הקומוניסטי. לא התרשמתי כי ביטחונו איתן והסקתי כי לוע הארי פעור לבלוע גם את הארץ הזאת.

אל השולחן ישבתי משמאלה של ליידי בלאק כשהשר הראשי יושב מימינה. הליידי אנגליה טיפוסית בהופעתה אך משונה מאוד כאישה - דיבורה מקוטע, מחפשת תמיד את המילה המדויקת ואינה מוצאת, כמעט עילגת ולמעשה אין לה על מה לדבר. לעומת זה בעלה ממלל בלי הרף בשטף לשון מבריק, נראה פיקח וממולח. סיפרתי הרבה על הארץ מעבר לשולחן תוך מאמץ לשתף גם את הסיני הקטן אשר הליידי חצצה ביני לבינו. מעניין ומאלף היה התפריט: קלחי אשכולית בגביע, מנה של דג עם רוטב וירקות ומשהו מתוק. זו לי הפעם הראשונה במסעי זה, כולל בורמה, שאכלתי ארוחה אנושית - מבלי לפתוח במרק ומבלי שבעקבות הדג תבוא מנה של בשר. קפה שתינו בשבתנו אל השולחן ומייד עם הקימה התייצבו בעלי הבית הכן להיפרד מהאורחים שלא איחרו לתפוס את הרמז.

בשובי אל המלון קראתי בעיתוני אחר הצהריים את מברק "רויטר" על קלקיליה במלואו. מסופר על התקפה ישראלית יזומה, כאילו סתם ככה,  על קרב כבד בו נפלו קורבנות משני הצדדים. שכבתי אך לא יכולתי לעצום עין. מה זה? האומנם זהו התגמול על הריגת החמישה בדרך סדום? כי אז מדוע קלקיליה? מדוח "רויטר" ברור כי נערכה התקפה על הכפר - האומנם על מנת לכובשו? נזכרתי כי פעם כשדובר על מעשה תגובה אמר בן גוריון כי אם נרצה - נוכל לכבוש את קלקיליה. מסתבר, איפוא, כי הפעם הוחלט לבצע תוכנית שניסרה זה כבר במוחות המטכ"ל. אם כן, הרי שבן-גוריון ומשה דיין ניתקו את השלשלות - לשם מה? לגרות את ירדן ומצרים למלחמה? כי אדיר חפצו של משה להביא את העניינים לידי הכרעה צבאית מפוצצת לא היה לי ספק, אך התקשיתי להניח כי עלה בידו להעביר את בן-גוריון על דעתו. מה שהייתה הכוונה האמיתית - ברור כי הרושם הוא של התקפה ישראלית כבירת-מחץ ללא התגרות ישירה, במגמה לעורר את הצד שכנגד למעשה רב שבסופו תוכל לפרוץ מלחמה. על כל פנים זוהי הכנה נאותה מאוד לביקורַי במאלאיה ובציילון.

הברקתי למנכ"ל וביקשתי דוח מלא. הוספתי כי מוטב לדווח לי על המתרחש יזומות ולא לחכות עד שאשאל.

ב"טיים" האמריקני קראתי כתבה מירושלים (מוניקה [אשת רוי אלסטון ואח"כ אשת הקונסול הבריטי בי-ם וילסון])? על מיבצע חוסאן, ממנה למדתי כי הופיע ב"הארץ" מאמר שמתח ביקורת עליו.

לשם אוורור הראש ושיכוך ההתרגשות יצאתי שוב יחידי החוצה וטיילתי עד חוף הים ולאורך הטיילת.

אמש שאלתי אם אוכל להשיג עזרה מזכירית. שתי בחורות נענו מייד והתחרו זו בזו. הזמנתי אחת מהן להיום - אותה יעל [אוֹלי] שהייתה בארץ [בכפר בלום ובכפר דרום]. קראתי איתה את הרצאתי במנילה - שמא אזקק לה במקום אחר - כתובה ביד, כולה רצופה קיצורים שרק אני יודע לפענחם. גילתה תפיסה יוצאת מהכלל "ואינטליגנציה" גבוהה אשר קפדן כמוני ידע להעריכה - גם הפליטה אגב קריאה שתי הערות סגנון קולעות ביותר. אחרי שגמרנו את המלאכה אמרתי לה כי נפגעתי מאוד מיחסה העוין לקיבוץ ומשמחה לאידו. האומנם היא שוטמת את השנים שבילתה בארץ? מניין לה כי ילדיה – עת עתה שניים – לא יקומו יום אחד ויעלו כחלוצים – והסיבוב יתחיל מחדש? היא לא התבלבלה, כבשה התרגשותה, הודתה לי על גילוי הלב והשתפכה בווידוי ממושך. אין כל שנאה בליבה וכל טינה, אבל היא בהחלט הוטעתה לגבי הקיבוץ והוליכה שולל אחרים. היא ובעלה עזרא היו הראשונים לתנועת "הבונים" בסינגפור וחינכו קבוצת נוער לעלייה ולקיבוץ. נערים ונערות אלו משעלו ובשום פנים לא יכלו להיקלט בקיבוץ באו אליה בטענות ובהאשמות. רובם נשארו בארץ, אבל לא בכפר. היא משוכנעת כי עולי ארצות דוברות אנגלית בשום אופן אינם מסוגלים להכות שורש במשק קיבוצי. משנולד הילד הראשון הרגישה כי ימיה בקיבוץ ספורים. נוסף עוד משבר. בעלה לא היה מלכתחילה דתי ביותר אך משראה פעם בכפר בלום בשר חזיר בחדר האוכל התקומם ואז באה התפוצצות. הדבר נתן לו דחיפה משונה והוא הלך ונעשה יותר ויותר חרד ועבר לקיבוץ של הפעול המזרחי. שם הם ניסו להיאחז ולהישאר בחקלאות אבל רק בתנאי שהמשק ייהפך למושב שיתופי. הרוב היה נגד והם עברו לירושלים. בעלה השיג דירה בשכונת פאג"י – היא מתחלחלת עוד עכשו כשהיא נזכרת באיזו סביבה אנושית נגזר עליה לחיות. בעלה עבד בבניין, אחר כך אירעה לו תאונה, אגודל אחד נתחבל, הוא איבד כושר עבודה גופנית קשה, קיבל משרה במשרדי האוניברסיטה, המשכורת לא הספיקה, אבל הייתה לה בסינגפור ירושה מאביה, ובתחילה אמה שלחה לה קצת כסף למילוי החסר, ועם זה הפצירה בה לחזור ולבסוף חדלה לשלוח – סירבה וחסל- והדברים נצטברו והם החליטו לחזור על מנת לממש את הירושה ולנסוע לארצות-הברית. - לאמריקה? שוב לנדוד? לעשות את שני הילדים לאמריקנים? – נכון, היא מבינה כי אין טעם בנדודים, אבל אין דבר, הם יראו קצת את העולם, הם עוד ישובו לארץ, הם בטוחים כי לבסוף יעלו שוב עם הילדים; מה לעשות, כך נתגלגלו הדברים, הנה היא הסבירה לי את הכל, ותודה על שעוררתי את הבעיה. ולבסוף: הם הוזמנו על-ידי גב' נתן לארוחה מחר בערב לכבודי, ונפשה יוצאת לבוא ולשמוע עוד על הארץ, אך ספק אם יסכים בעלה, כי פירוש הדבר לנסוע בשבת, והוא נשאר זהיר במצווה קלה כבחמורה, אינה מבינה מה בעצם קרה לו, כשנישאו לגמרי לא היה כה חרד, אבל עברה עליו רוח וכל שידוליה כי נסיעה בשבת אינה עבירה כה חמורה אינם מועילים. ראיתי לפני אישה שהינה בן אדם גמור, לא יפהפייה אך לא נעדרת חן, חכמה, בעלת אופי, תקיפה גם בוותרנותה לבעלה - מתוך כוח רצון ולא מחולשה. יש לוז קשה בעם הזה שלא על נקלה הוא נשחק. ואשר ל"ירידה" - איני מעז לגנותה. גם אבי "ירד" פעם - תוך הצטרפות נסיבות משפחתיות ונפשיות.

במשך אחר הצהריים קיבלתי ממזכירות הנציב הכללי Commissioner General)) את רשימת המוזמנים לסעודה הערב - הרכב משונה למדי המעיד על ההתבלבלות שגרמתי כנראה לבעלי הדבר. אני ואלישיב בראש הרשימה ותארי "Ex-Prime Minister of Israel" [ראש ממשלת ישראל לשעבר]. אחרינו מתנוסס בבדידות מזהירה שמו של הקונסול הכללי של יפן. מייד אחריו שישה יהודים: נתן ואשתו, הרב [של הקהילה המקומית] שבאבו, ד"ר מאיר מרשל (רופא, אחיו של דוד), גב' מיני (אחות דוד מרשל) המוכתרת בתואר רשמי של מקבלת קהל הנוסעים לאחת חברות הטיס בנמל האוויר – התברר, איפוא, כי היא אישה עובדת ולא סתם גברת-של-פנאי - והמורה [השליח מישראל] בן-עמי המוצג ככתב "הצופה" בישראל; ולבסוף כל מיני ערב רב: מפקד המיבדוק של צי הוד מלכותה, נשיא איזו חברת תעשייה, כתב של ביביס"י במזרח הרחוק, מזכיר ראשון של נציגות ניו-זילנד (לגמרי לא ברור למה ומדוע), ובתוך כל אלה שם מוכר היטב ומפתיע -העיתונאי האנגלי הליברלי המפורסם, חבר בית הנבחרים לשעבר ומכרי הטוב וֶרנון בַרְטְלֵיט, שנאמר עליו כי הוא עיתונאי, כותב בשביל "סטרייטס טיימס", העיתון האנגלי היומי הראשי של סינגפור - כל אלה ורעיותיהם בצידם.

הנציב הראשי בסינגפור - יורשו של מלקולם מקדונלד מיודענו [שר המושבות הבריטי 40-1938] אשר שימש פה בתפקיד זה בטרם הועבר ל[כהן כנציג בריטניה ב]ניו-דלהי - הוא איש משרד החוץ הממונה על ענייני חוץ וביטחון של האימפריה בכל האזור של דרום מזרח אסיה. שמו סיר רוברט סקוט. היֹה היה רוברט סקוט במזכירות הראשית של שלטון המנדט בירושלים וכל הימים האלה תהיתי אם הוא האיש - זאת אומרת אם אומנם הועבר מהשירות המושבתי לשירות החוץ. החלטתי כי כיוון שאני זוכרו כאיש מוכשר ביותר, ייתכן הדבר.

הבית שוב מרווח ורב הוד - ריבונו של עולם, מתי הם הספיקו להקים כאן את כל בנייני הפאר האלה - אך התברר במשך הערב כי לא הבריטים כוננהו אלא יהודים בגדדים, משפחה ששמה מנשה, עשירים מופלגים, שברובם נדדו מפה והתפזרו בעולם, והם מכרוהו לאנגלים ב-40,000 סטרלינג, והאנגלים חשבוה למציאה גדולה. בעלותי לאולם קבלת האורחים ובהיתקלי בבעל הבית ואשתו נוכחתי כהרף עין לדעת כי אין זה "התיש שלי" [לפי פרופ' דב סדן נעוץ מקור הביטוי באנקדוטה יהודית על יהודי שהטיל מימיו על פסל ישו ברחוב, וכשנזעק יהודי שגר בסמוך וגער בו באזהרה שעתה ירצחו הנוצרים את כל יהודי המקום, השיב לו: "ואני חשבתי שזה התיש שלך!" - העוקץ מיוסד על כפל-לשון של תיבת תיש ביידיש קדומה, שמשמעה גם פסל עבודה-זרה] - לא אותו סקוט כלל וכלל - ומייד למדתי מבעל הבית כי גם מכרי הוא עכשיו "סר"  Sir Robert Scott  והוא הוא מושל האי מאוריציוס ובימים אלה קיבל את פני הנסיכה מרגריט, ואף אומנם יש המחליפים את השניים והוא, מאָרחי הערב, מקבל לעיתים מכתבים המיועדים לר"ס השני.

לאחר שהתאספו כל האורחים - והמזכירה האנגלית, צעירה וחמודה, אך נקייה מכל פלפל, עברה מאיש לאיש והראתה את מפת השולחן ואמרה לכל גבר איזו גברת עליו להוביל, ולכל גברת על-ידי מי תובל - ניגש אלי בעל הבית ונכנס לשיחה. דיברנו על דא ועל הא: על משבר סואץ ועל מועצת ביטחון אשר טענתי כי תעלה חרס עקב הווטו הרוסי - טענתי מה ראו אנגלייה וצרפת על ככה להמציא ראיה נוספת כי מועצת ביטחון חדלה להיות מכשיר בעל יעילות כלשהי, זאת אומרת להביא לידי הפגנה חדשה של אפסות כוחה; אגב כך התברר כי סקוט היה ציר בשגרירות הבריטית בוושינגטון והוא מכיר היטב את אבן ושילוח - דעתו על אבן היא כי הוא נואם בחסד עליון אך איש שיחה איננו ובכלל אין הוא מדינאיpolitician) ) אלא אקדמאי ומקומו יכירנו הרבה יותר על קתדרה או בנשיאות איזו מכללה מאשר בתפקיד דיפלומטי. מהערה זו ומהערות אחרות התבלט פרצופו הטיפוסי של איש שירות החוץ הבריטי היודע לתת ביטוי לטינותיו במעטה של גילוי לב מלבב. דיברנו כמובן על הנושא הנצחי של מאלאיה-סינגפור. סקוט נאמן לקו הרשמי ולכן אינו ממהר להתנבא לאיחוד שתי החטיבות כאשר עשה המושל בלאק, אבל גם הוא מודה כי מתחייב הידוק רב וכל השאלה היא אם ייכנסו שני הצדדים בברית נישואים כדת וכדין - זאת אומרת יתמזגו רשמית - או יחיו יחד ללא כל טקס - זאת אומרת יתקשרו זה עם זה למעשה. אגב כך האריך דיבור על אי האמון אשר כל אומות דרום-מזרח אסיה רוחשות כלפי הסינים, ולא רק עקב כבידתם לפקין, אלא משום שהם מוכשרים וערומים ואנשי מסחר מובהקים ואין להם שום הרגשת אזרחות ואחריות ציבורית בארצות שהשתקעו בהן אלא עיניהם אך לבִצעם, "ואם מותר לי לומר את האמת מבלי לפגוע ברגשותיך, הריהם מכונים בפי כל "היהודים של המזרח הרחוק". הייתה לנו שיחה חטופה גם אחרי הארוחה, שנסבה על העניינים במזרח התיכון, והוא טען כי כוחם של היהודים בניתוח אבל לא בבניין, בהוקעת עוולות אך לא בפיתרון בעיות.בתשובה שאלתי אם קלטה אוזנו שמץ מהשמועות שפשטו בעולם כי בישראל עשו ועושים היהודים עבודת בניין כלשהי. מיהר להתנצל וכמובן הוא יודע כי ביצענו מפעל כביר והוא לא התכוון וכו'.

ישבתי בארוחה לימין הליידי. הבלאקים ישבו זה מול זה באמצע השולחן ואילו הסקוטים גורסים מסורת הקצוות. ליידי סקוט עלתה לאין שיעור על חברתה בחופש דיבורה, בפשטותה ובכנותה - או בכישרון המיוחד שיש לנשי דיפלומטים מסוג מסוים להיראות ככנות ולשחק תפקיד של נשים פשוטות ואמיתיות - ואולי אני גורם לה עוול וזה באמת טבעה. באמצע הסעודה ניגש אלי היפני שישב בקצהו השני של השולחן הארוך ולחש באוזני כי היום מלאו כ"ג שנה לנישואי בעלי הבית ובדיוק שנה מיום שובם לסינגפור – (שירתו כאן בתחילת המלחמה העולמית וסקוט בילה שנים בשבי היפני)שמא ארים כוס לכבוד המאורע ואומר מילים אחדות, שכן אני הוא אורח הכבוד. מייד התחלתי לרקום נאום בראשי ונצנץ לי איזה צירוף דברים. ברור כי סקוט עצמו שילח בי את היפני. אחרי גמר האכילה קם סקוט ושתה לחיי המלכה ומייד לאחר מכן לחיי נשיא ישראל. הכל אמרו קודם "המלכה" ושתו, ואחר כך אמרו "נשיא ישראל" ושתו. להווי ידוע ליצחק בן-צבי כי ב-11 בחודש אוקטובר 1956, בערך ב-9.30 בערב, בעיר סינגפור, שתו לחייו סר רוברט וליידי סקוט והרב שבאבו ומפקד המיבדוק ועוד כמה אנגלים ויהודים. כאן הגיעה שעתי. קמתי והרגעתי את הנאספים כי אין בדעתי להטיל עליהם נאום שלאחר סעודת ערב, אלא אנוס אני על פי פסוק בתנ"ך אשר ארשה לעצמי להתאימו לנושא ולגורסו כאומר "למען סינגפור לא אחשה". ארוחה זו מסמלת מאורע חשוב ביותר ואם יסיק מישהו מאמירתי זו כי אני לוקה בהתרברבות ומפריז בערך עצמי, הריני עומד מייד לפזר חששותיו. ממקורות מהימנים הגיעתני ידיעה כי בדיוק לפני עשרים ושלוש שנה כרתו בעל הבית ובעלת הבית ברית ביניהם לכל ימי החיים (כאן רחישה וריגשה לאורך השולחן); מאורע זה חשוב לא רק להם אלא לכולנו, שאילולא נתנו אז יד איש לרעותו מי יודע אם היו עושים זאת כעבור זמן (צחוק רם) ואז היה נמנע מאיתנו התענוג ליהנות הערב מהארחתם המשותפת. אבל מאורע זה בלבד אין בו כדי להכריע, אלא הצטרף אליו מאורע שני והוא דבר בואם של בעל הבית ובעלת הבית לסינגפור בדיוק לפני שנה כיום הזה (שוב רחש ולחש). צירוף שני המאורעות הוא הקובע לדידנו - שכן אילו באו לסינגפור כל אחד בגפו ולא נישאו לפני כ"ג שנה לא היינו מגיעים להיות מוזמנים הערב, וכן אילו נישאו לפני כ"ג שנה ולא באו לפני שנה לסינגפור, שוב לא היינו זוכים בערב נאה זה. על כן הבה ונחזיק להם טובה על שני המעשים גם יחד ונאחל להם וכו' ונשתה לחייהם. היו מחיאות כפים סוערות וקריאות התפעלות. הועלינו אחר כך לחדר האורחים בקומה יותר עליונה ושם לא חדלו הכל לשבח את הנאום. בייחוד היו מאושרים היהודים בראותם איך יכול נציג ישראלי להיות בן בית במסיבת אנגלים ולהבריק בנאום ואיך רמה קרנם בהיותם נוכחים בשעת מעשה. ואחרי הכל לא היו הדברים אלא קשקוש קלוש שהולבש לשון נוצצת ובכל זאת הצטערתי שוב על היעדרה של צפורה.

עם ורנון ברטליט דיברתי הרבה על בעיית סואץ.