יום ד', 10/10/1956  -  הונג קונג - סינגפור

 

השינה בחלק זה של העולם אינה עניין פשוט, לפחות בשביל מפונק ומעוצבן שכמותי. אין כאן בתי מלון נוחים שחדריהם אינם מצוידים במרווחים או במתקני קירור. אם אתה מפסיק פעולתם של אלה בלילה, משתרר מחנק גמור ואינך יכול לישון. אם אתה מתניעם, הריהם משמיעים רעש או רחש, שדיו להבריח שינה מעפעפי, ויתֵרה מזו - הם יוצרים בתוך החדר מצב של רוח פרצים מתמדת המפריעה גם היא להירדם ובסופו של דבר גורמת הרגשה של הצטננות קלה. אחת התוצאות היא שאתה מקיץ ונרדם חליפות ואין שנתך רצופה ושלמה. כל זאת בלילה, ואילו ביום קיימת פורענות אחרת. כשאתה נכנס לחדרך מייד אופפת אותך הרגשה של צינה חריפה ועוברות דקות מספר עד שאתה מסכין בה. לעומת זה, בצאתך מחדר מקורר החוצה לופת וחונק אותך החום ויש שחושיך מתבלבלים ונדמה לך כי המצב בחדר הוא התקין והטבעי ואילו בחוץ פועל חימום מלאכותי. אומנם גם במלון "דן" בת"א כרוכות הכניסה והיציאה במעברים חריפים אלה, אבל בפינת תבל זה זהו לחם חוקם של בני אדם, על כל פנים של שכבה חברתית מסוימת וכל המשרתים אותה.

יצאתי לבדי לרחוב - מה נדירים הם מקרים אלה - ללכה לאותה חנות האריגים. בדרך התעכבתי ליד חנות קטנה וצרה של מזכרות, ובהיותי חופשי מהדרכה ומעצות מצאתי כמה חפצים שיצלחו כמתנות לבנות במשפחה ולבחורות במשרד ולידידוֹת בית - אגרטלי שנהב קטנטנים ומניפות עץ ושן ושנהב וכיוצא באלה. בהגיעי למקום תפירת הבגד הוכנסתי לאחד מתאי המדידה ומייד הובאה החליפה - גמורה בתכלית, לאחר שעבדו עליה כמה חייטים כל הלילה. בשלב זה אירע תקר קל אשר עוד מעט והפך אחר כך לאסון. ביקשתי לראות את האריג לאור היום במשקפיים. מהמעיל השתחררתי באולם הכללי של בית המסחר ותליתיו על כיסא. כשחזרתי ופשפשתי בכיס - לא מצאתי את המשקפיים. האומנם יצאתי את המלון בלעדיהם? על כל פנים לא היו והסתכלתי בחליפה בעין "בלתי מזוינת" - ונחלתי אכזבה. האריג נתמשש לי כרך ועלול להתקמט ואילו הגזרה - אף על פי שהחליפה יצאה חלקה לגמרי, כאילו יצוקה, משונה ובלתי מורגלת בזוויותיה. בעל העסק והחייט הבטיחוני נאמנה כי הכל נעשה על פי המילה האחרונה של האופנה לפי האלבומים האנגלים האחרונים. לא נחה דעתי אך את הנעשה אי אפשר היה להשיב ועל כל פנים המחיר היה חצי חינם.

והנה חזרתי למלון והמשקפיים אינם. עוד השכם בבוקר ארזתי את חפצי וחיכיתי רק לחליפה החדשה כדי לסגור את המזוודות. האומנם נשרו המשקפיים בשעת האריזה ונדחקו לאיזו פינה? לא ייתכן. אבל קודם כל מה יהא עלי בלי משקפיים, אם לא יימצאו? זיעה קרה כיסתני. התחלתי מחפש בקדחתנות אחרי משקפי-הנאום. רגע חשבתי כי אצטרך לפרק את שתי המזוודות הכבדות - ולהסתכן באיחור לאווירון. אין לשער את אובדן העצות שהייתי שרוי בו. חדלתי לדאוג למשקפיים הרגילות - העיקר היה להגיע לאחיזה בזוג שנותר לפליטה, להבטיח כי יהא מונח בכיס ויעשני שוב לבן אדם, לאחר שהפכתי בן-רגע לבעל-מום חסר כל ישע. עברו דקות משגעות של פשפוש עצבני ללא יעל ופתאום נתגלו המשקפיים בפינה שלא שיערתי כלל. רווח לי - על כל פנים ניצלתי ממצוקה קשה, אבל אז חזרתי לשבור את הראש מה קרה למשקפיים ההם. נזכרתי בחנות המזכרות - שמא הנחתי אותם על הדלפק? מיהרתי לשם. החנווני הסיני נשבע כי לא שכחתי דבר ושינן באוזני "what use to me?" [איזה שימוש לי]. חזרתי למלון ושוב חיפשתי בכל חור והעליתי חרס. שוב חזרתי לאותה חנות וערכתי בה חיפוש יסודי, כשהחנווני חוזר על שבועותיו - לשווא. עמדתי לשוב בפחי נפש למלון, תוך תקווה קלושה ביותר כי בפותחי את המזוודות בסינגפור יתגלו בהן המשקפים אי שם, אך ברגע האחרון אמרתי לעצמי: אגש לבית המסחר ההודי ואשאל. אומנם לא העליתי על דעתי כי באותה הדקה שהמעיל נשאר תלוי על הכיסא, ואני הלכתי עם בעל בית העסק לתא המדידה וחזרתי לקחת את המשקפיים - ייגש מישהו וישלשל ידו לתוך כיס המעיל הפנימי ויוציאם, שאם כן מדוע לא לקח את העט הנובע ומה בצע לו במשקפיים של אחר? בכל זאת הלכתי לשם כשאני מביט על השעון ורואה כי עוד מעט עלינו לצאת לנמל האוויר. ההודי הופתע כי חזרתי - אמרתי לו כי קרה לי כך וכך, פתאום נעלמו משקפי, שמא השארתים כאן, אם כי ברור לי כי לא הוצאתים מהכיס. הבטיחני נאמנה כי שום מעשה קונדס לא ייתכן בחנותו. אז עלה בדעתי לגשת אל אותו כיסא - לא היה עליו כלום ועמדתי ללכת, אך ברגע האחרון-אחרון העפתי עין אל מאחורי הכיסא ושם ראיתי את הנרתיק מוטל בשקט גמור על הרצפה. שמחתי כילד ורק אז נזכרתי כי לא תליתי את המעיל על מסעד הכיסא כהלכה, אלא זרקתיו על המסעד מקופל כשחלקו העליון שמוט למאחוריו וממילא נשרו המשקפיים מהכיס. כל החיפוש והריצה הלוך ושוב ובלבול הדעת ומריטת העצבים גזלו ממני כשלושת רבעי שעה וחרקתי שן על עצמי, אבל העיקר היה כי המשקפיים נמצאו ובירכתי על סופו המוצלח של פרק מֵבִיש.

לנמל האוויר ליוונו הורייס כדורי, מנואלה, צירינסקים ועוד זוג נחמד – הוא ראש ביתר לשעבר שדבק בי במסירות רבה.

ארבע שעות טסנו עד בנגקוק על-פני ים סין הדרומית של ג'וזף קונראד וסוֹמרסט מוֹהם. לפני צאתנו קנינו כמה גלויות מצוירות, אך בחלק תבל זה סבורים הצלמים כי המעניין את התייר הוא רק בניין גדול ומפואר ולא הנוף הנראה ממנו או המשתרע בכול ומרהיב עין. בין השאר כתבתי לרנה ברמן בלונדון אשר צפורה העבירה לי מכתב ברכה שלה ליום הולדתי. להָרָי [גולומב, בן אחותי הצעירה גאולה] בתל אביב, כתבתי לאמר:

 

בצאתי מהונג-קונג,

בואכה סינגפור  –

לא צילצל הגונג,

אך נפל הפור:

 

כי הבוקר אור,

עננים – מִלְתַת;

ואמרתי: שְגוֹר

להָרַי מַתָת:

זו ברכה ביעף

מעולם רחוק –

האדם בו רב,

ומגוּון בלי חוק.

 

ונופו אגדה,

שכּוּלה מְתום,

וכל ארץ – הוֹדָה

מעולף חלום.

 

מרחבי בראשית,

מרחקי אין סוף,

בלי אחרית וראשית –

כִבְיָם ללא חוף.

 

העבר – נשייה,

וחידה העתיד,

הגורל – תהייה,

אין פותר ומגיד!

 

סינגפור

 

 

 

תאילנד

 

הים למטה היה נראה שקוף כזכוכית וכאילו חדרה העין עד לקרקעיתו. כך המשכנו דרומית מערבית עד שפגענו ביבשה ועברנו על פני קמבודיה והגענו לבירת תאילנד זו הפעם השלישית. בית נמל האוויר של בנגקוק בנוי בתנופה רבה. ישבנו במסעדה המרווחת וכתבתי יומן. נתקלנו כאן בבחור ארוך כעוג, הולנדי שהיה מזכיר שני בצירותם בירושלים. טסנו עוד ארבע שעות על פני מפרץ סיאם וחצי אי מאלאיה. קראתי בדרך סקירה בריטית על ההתפתחות החוקתית של הפדרציה המַאלַאית לקראת עצמאות גמורה ושל מושבת סינגפור לקראת שלטון בית - אלישיב הלעיטני חומר זה ועמד על גבי כי אקראנו ואעכלנו לקראת הפגישות שנכונו לי.

 

סינגפור

 

לסינגפור הגענו עם חשכה. אל אלוהים, לאלו קצווי תבל אני מגיע! מייד חשתי כי עומדות רגלי בשטח הנתון בידי שלטון בריטי וכי הפעם רוצים האנגלים ביקרי. אך נפתחה דלת המטוס והוצב הכבש עלה בו מנהל נמל האוויר בירכני, נטל מידי את חפצי והורידני, יחד עם אלישיב, ראשונים. למרגלות הכבש המתין פקיד של המזכירות הראשית של סינגפור שהושיבני במכונית והודיעני כי המזכיר הראשי ממתין לי בבניין נמל האוויר. באנו לשם ומצאתי: את המזכיר הראשי, גוּד שמו, הפעם כשמו כן הוא, שבירכני בשם המושל, הזכירני כי נפגשנו בעדן, בהיותו מזכיר ראשי שם, ומייד שאלני לשלומם של המוני התימנים שעלו אז "על כנפי נשרים" – "!wonderful that wasn't" [מה נפלא היה הדבר!]. איתו היה עוד פקיד בריטי שבא לברכני בשם הנציב הכללי [General Commissioner] – שליח משרד החוץ הבריטי המתאם ענייני חוץ וביטחון של הקיסרות ברחבי דרום-מזרח אסיה ומושבו בסינגפור. גוּד הציג לפני את נציגי הקהילה היהודית, שחיכו לי עם הבריטים בחדר המיוחד ל-s'V.I.P, והם: יחזקאל נתן, שהוא סגן יושב-ראש ה-Welfare Board, מועצת הסעד היהודית (זהו הארגון הקהילתי הקיים), אחד מזקני העדה מר אֶלַאיַיאס (יצחק אהרון שלום אליהו מצאצאי אחינו הבבלים), בחורה שעברה כבר את פרקה ושמה אסתר אלאייאס (אינה קרובתו של הזקן) והיא מזכירה מתנדבת של הקהילה, ובחור ישראלי פרסי, בן-עמי שמו, הנמצא כאן בשליחות כמורה עברי לנוער ומעין מדריך רוחני לקהילה. ניגשו עיתונאים מקומיים ומחדש נשאלתי למטרת ביקורי. האנגלים הודיעו לנו כי מחר אני מוזמן לארוחת הצהריים אצל המושל סיר רוברט ְּבַלק ולארוחת ערב אצל הנציב הכללי סיר רוברט סקוט. כן בישרו כי הכל מוכן ומזומן לקראתי בבירת הפדרציה של מלאיה, קואלה-לומפור שמה. אומנם ידעתי כבר בדרך כי העניינים שם הסתדרו אך עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח. ביקורי באותה מדינה היה חשוב בעיני, דווקא משום שיש בה רוב מוסלמי, אומנם רק יחסי ולא ניכר, וכן משום שהיא עומדת על סף העצמאות ממש ובוודאי לעצרת 1957 כבר תהיה חברה באו"ם. משקבעו האנגלים סידורים אלה וקלטו דברי תודתי - פרשו להם ונשארתי בזרועותיהם החמות של היהודים. מחוץ לחדר המכובד, באולם ההמתנה הכללי, חיכו עוד יהודים רבים, בראשם גב' [נינה] נתן [אשת יחזקאל נ', סגן יו"ר הקהילה היהודית בסינגפור שטיפל במ"ש בהיעדר היו"ר] עם שני בניה הקטנים. שאלתי הראשונה הייתה כמה יהודים בסינגפור ונעניתי שבע מאות נפש - הווה אומר זוהי הקהילה הגדולה ביותר במזרח הרחוק - יותר מכפליים מכל אחת מקהילות מנילה וטוקיו והונג-קונג - ורובה הגדול הם יהודים יוצאי הודו מזרע הבבלים.

במכוניתו של מר [יחזקאל] נתן הזעיר והנמוש והנלבב והקרתני הוסענו למלון "אדלפי". הדרך הזכירה לי את פורט סעיד. אך בטבור העיר ראיתי בניינים גדולים ונאים. אכן, כשנכנסתי למלון שוב נזכרתי בפורט סעיד או לכל היותר ב"נשיונל הוטל" של קהיר ואמרתי מה שאמרתי והדגשתי התעניינותנו בהתקדמות המהירה של ארצות אלו לקראת שלטון בית ועצמאות. הניחו לנו להסתדר, להתרחץ ולחלף ובאו לקחתנו לארוחת ערב חגיגית של קבוצת העסקנים המקומית. יש כאן – יותר נכון, הייתה כאן - משפחת גבירים מופלגים, מאייר שמה, שהקימה בית כנסת והחזיקה בתלמוד תורה ובכלל שימשה שושלת פרנסים לקהילה, ושמה הולך לפניה, עד שנתבקשו הגברים בזה אחר זה לפמליה של מעלה, ונותרו בחיים רק נשים זקנות ואף אלו עקרו מסינגפור והרחיקו נדוד לאירופה – אבל בית המשפחה עודו על תילו עומד ומשמש מעין בית ועד, הרי שבו נערכה הארוחה הראשונה לכבודי והסוכנת אשר על הבית, ישישה מופלגת, שימשה לנו בעלת הבית. נקלעתי לאווירה חמה ונלהבת, ליוונטינית במידה רבה, אבל לא בנוסח צרפתי אלא בנוסח אנגלי, ובזה היתרון רב של תרבות ורצינות וכנות. בכלל, אין כלל לשער איך חינכה אנגליה את השכבה העליונה של כל העמים האלה ואיזה חותם בל יימחה הטביעה על כל משטרם הציבורי ועל חינוכם האישי של כל אחד וכל אחת מבני השכבה הזאת. באמת מפליא כיצד מדבר קהל זה אנגלית ובייחוד מפתיעות ועושות רושם כביר הבחורות - כולן חניכות בתי ספר אנגלים, יודעות את השפה על בוריה, מדברות אנגלית נכונה ומשובחת, רובן עובדות כמזכירות במשרדים ובבתי המסחר כטובות שבבנות לונדון או ניו-יורק, ועם זה הן בנות ישראל טיפוסיות שבטיפוסיות, ומוצאן הבגדאדי הרחוק בוקע מבעד כל מעטה וציפוי שהצטבר והתגבש תוך שלושה דורות ונותן אותותיו בכל תנועת ראש וחיוך שפתיים ובתערובת המלבבת של רגשנות נשית האופיינית לבנות ישראל עם תמימות של תושבות מקום נידח על פני כדור הארץ, אשר שום השכלה טובה וגינונים עדינים לא יוכלו להרחיב את אופקו. הייתה כאן אחותו של דוד מרשל, מאוד "ליידי", לכאורה אנגלייה עד מוח העצמות, כאילו היום באה מלונדון, בעוד שמעולם לא הייתה שם ורק גרה באוסטרליה, מדברת אנגלית תרבותית שאין מעולה ממנה. היה כאן זוג צעיר שהוצג כמי שהיו בארץ, דיברו עברית המתחילה לצלוע, היא מבריקה ממנו, חברים לשעבר בכפר בלום ובכפר הדרום של "הפועל המזרחי" (איזה מעבר!), בהיותם בכפר הדרום דגלו בהפיכת המשק למושב שיתופי, כל העולים החדשים היו איתם, הצברים – כנראה "בני עקיבא" הכריעו בעד קיבוץ ואז עזבו. מהמילים הראשונות דיברה האישה, שמה הישראלי יעל אך פה קוראים לה אוֹלי, בחריקת שיניים על הקיבוץ – הודיעה לי בתרועת ניצחון ונקמה כי פה, תודה לאל, איננה בקיבוץ ומייד התקיפה אותי על שום מה מקיימים עדיין בארץ מפעל שאין לו שום עתיד, עולי ארצות דוברות אנגלית בשום אופן לא יסתגלו למשטר זה, העולים מארצות המזרח ודאי שאינם מתאימים לו, היחידים ההולכים לקיבוץ הם עכשיו הצברים, אבל גם הם פורשים כעבור זמן בייחוד לאחר שמופיעים אצלם ילדים. אחרון אחרון היה בתוך החבורה רב המקום, שבּאבּוֹ שמו, יליד הארץ, ישב שנים רבות במצרים, נאסר והוגלה והתגלגל הנה - דובר עברית צחה ומתגנדר בתורתו בקרב על עמי הארצות שמסביבו.

היה שולחן גדול והוגשו מטעמים מכל טוב – תרכובת של מעדני בגדד מעם נופך של הודו ותערובת המטבח האנגלי או המלאיי. ההתעוררות והשמחה היו כנות וסואנות. הורעשתי בשאלות על המצב ועל בעיות מבעיות שונות. אחד שהֵשׂים עצמו ראש המדברים והמַקשים – בכל חברה יש "קופץ" כזה בראש – טען כי בקחתו עיתון בידו הוא בולש בו לראות אם יש שם משהו מירושלים או בכלל מישראל, ואם אינו מוצא דבר ממין זה הריהו זונח את הגיליון ככלי אין חפץ בו. במהלך השאלות התברר כי אחת מדאגותיהם העיקריות היא להמרת הדת בארץ, שלפי ידיעות שהגיעו אליהם הפכה למכת מדינה, ולחופש הגמור שנהנה ממנו המיסיון. טרחתי הרבה לעקור מלבם מושגי סלף אלה. אלישיב טען אחר כך מדוע הקדשתי זמן כה רב והתשתי כוחי לאחר יום טיסה ארוך במאמץ הסברה לחוג זה, אשר אינו ראוי כלל לכך. אמרתי מה שאני אומר בכל מקום לבעלי ביקורת כאלה כי אני אוהב יהודים ונפשי יוצאת אליהם וכל שהם יותר נידחים ותלושים רחמי נכמרים עליהם יותר וגם ביורדים חלילה לי להתנקם אלא אני גורס כי יש לקרבם ולחמם את לבם מחדש. ולגבי כל החבורה הזאת במיוחד יצא ויראה מה בינה לבין החבורה הנוצצת שנפגשתי איתה במנילה אצל ראש הקהילה נתן אשר איש בתוכה לא שאל אותי דבר וחצי דבר על הארץ ואילו כאן לא היה קץ לצימאונם לשמוע ולהבין.

התבררה התוכנית בסינגפור והתברר מצב משונה. המוציא והמביא ביני לבין השלטונות היה למעשה היהודי הקטן [יחזקאל] נתן - הוא שהופיע בשמי וסידר ראיונות. אומנם עם האנגלים התקשרנו באמצעות משרד החוץ בלונדון והודות לו נקבעו ההזמנות אצל המושל והנציב, אבל נתן דאג לשר הראשי הסיני [לים יוּ הוֹק] והוא גם סידר קבלת פנים רבת-עם בשם הקהילה, ה-welfare board, אליה הוזמנו יהודים וגויים יחד, כל מיני סינים ומאלאיים והודים מכובדים וראשי דת
 וקונסולים. אסיפה יהודית מיוחדת לא סודרה וברור כי גם אם אומר משהו במסיבה הרחבה לא אוכל בשום פנים לדבר אל היהודים שבה כלבבי בנוכחות אחרים והתוצאה תהיה כי לאחר שנאמתי בפני יהודים במנילה ובטוקיו ובהונג-קונג, לא אנאם דווקא בקהילה היהודית הגדולה ביותר במזרח הרחוק. ההזמנות כבר נשלחו ואת הנעשה אין להשיב וערב פנוי לאספה יהודית לא נותר.

ושוב, ובייחוד כאן, דיברו הכל בדאבון לבב על היעדרו של האח הדגול דוד מרשל, המדינאי המזהיר של סינגפור, אשר אומנם הקדיח תבשילו בהיותו שר ראשי [ראש הממשלה במשטר שלטון בית לקראת עצמאות] והיה מוכרח להתפטר, אך בכל-זאת נשאר האישיות הבולטת ביותר בקרב מדינאי התנועה לעצמאות סינגפור.