יום ג', 9/10/1956 - הונג קונג
להונג-קונג הגענו ב-10.15. מהמטוס ראינו היטב את האי המפורסם וכן את המחצית השנייה של העיר, אשר על יבשת סין [ושמה קאוּלוּן]. פגשה אותנו קבוצת יהודים ובראשם הורייס כדורי, אחד משני האחים, בני סר אלי כדורי המנוח, שהיה אחיו של אותו כדורי אשר מעיזבונו הוקם בית הספר החקלאי שלרגלי הר תבור. האח השני לורנס יצא למסעותיו. הורייס הוא הבכור ונשאר רווק. בין הפוגשים היה ויקטור צירינסקי, גיסו של וולטר ציטרין, הממונה כאן על ענייני העלייה – במידה ויהודים בשנחאי מצליחים עדין לקבל היתרי יציאה. היו עוד שני זוגות, ונוסף על כולם, כתופעה לגמרי בפני עצמה, מנואלה פוּלר, בתו של אברהם עזר. כדורי השתלט עלי מייד ומששמע, בתשובה לשאלתו, כי אין לי שום עניין מיוחד להיפגש כאן עם אנשי השלטון, הודיע מהי התוכנית. נובא לבית מלון, שם נהיה אורחיו. כעבור שעה יובילונו לטיול מסביב לאי. נאכל שם ארוחת צהריים. כל אחה"צ נהיה חופשים. בערב מסיבת סעודת ערב במועדון היהודי, שם אצטרך לומר מילים אחדות. אמרתי כי הכל שפיר.
הובאנו למלון "פנינזולה" – תערובת של סגנונות אנגלי ומזרחי. אחר כך התברר כי המלון על קרבו ועל כרעיו שייך לאחים כדורי. בחוץ היה החום בעיצומו ובחדרים הופעל מייד מתקן הקירור. לעומת זה התברר כי העיר הונג קונג, שאוכלוסייתה גדלה במפתיע, לוקה בחוסר מים עד שיושלם מתקן המים ההולך ונבנה עכשו ולעת עתה יש קושי באספקת מים חמים במלון. כיוון שהייתי מיוחס, הובאו לי שני דליים של מים חמים ועשיתי אמבט פושר. בבואנו למלון נמסרה לידי מעטפה שהגיעה מהצירות ברנגון ובתוכה מכתב מצפורה. המכתב היה יקר מאוד בחומו אך מאכזב במידת-מה בתוכנו, שכן נשלח ימים מספר אחרי צאתי ושהה הרבה בדרך, לכן לא סיפר דבר מההתרחשויות של השבועיים האחרונים, אבל היֹה היה בו תיאור מזעזע של שפיכת הדמים ברמת רחל, אשר הבינותי מהמכתב כי בעיני הציבור הייתה מיותרת בתכלית, שכן היה זה מעשה מאוד בלתי זהיר להביא לנקודת גבול זו קהל של 1,500 איש. רחצנו ופיתחנו המזוודות וגיהצנו חליפה או שתיים, ויצאנו טריים ומחודשים לסיור.
חיכתה לנו מכונית שהובילתנו אל מקום הפלגת הדוברה, השטה כל היום מהיבשת אל האי וחזרה. באי ניגשנו ברגל למשרדם של הכדורים ומשם נסענו. הרחובות שראינו מזה ומזה – ספק אירופים ספק אמריקנים עם נופך-מה של המזרח – בנייני עסק גדולים ובנייני שלטון כבדי-תפארת וחנויות גדולות וקטנות למכביר ותעבורה רבה ותנועת המונים. כאן נמל חופשי והכל בזול ורבים האורחים, התיירים ועוברי האורח העטים על המציאות וקונים מכל הבא ליד: אריגים ותלבושת וכלי-בית ומזכרות ועתיקות וכלי עץ ושנהב ותכשיטים ומצלמות ושעונים ומשקפות, וצעצועים ועוד ועוד. יצאנו משאון העיר לשלוות סביבתה ונסענו בכביש הכותר את האי מסביב, כביש סלול כהלכה על-ידי השלטון הבריטי ולפי מיטב כושרו ומסורתו, על מעלותיו ומורדותיו ופיתוליו. האי כולו גבעות ובקעות וחופים רדודים ותלולים והירק רצוף ורענן. בכל המסע הזה נוכחתי שוב ושוב לדעת איזה אוצרות של יופי שפך הקדוש-ברוך-הוא על כדור הארץ הזה בפינותיו השונות וכן הוברר לי בעליל כי לא תמיד קילקל והשחית האדם את תפארת בורא תבל אלא יש ותרם לה משלו. כך סיפר כדורי כי כל היערות שאנו רואים מכסים את מדרוני הגבעות ופסגותיהן ומתלכדים למשטח רצוף של חורש עבות ביותר המצניע כליל את הקרקע שמתחתיו – כל אלה מעשי אדם הם, הכל נטוע במתכוון; אבל עשרות שנים חלפו וגשמים רבים ירדו וכל מה שניטע - צימח ושלח שורש ופרש ענף, והשמים והארץ ממשיכים פועַל אדם ומאדירים אותו לעולמים. לאחר שהקפנו מחצית האי הגענו בקצהו השני לבית מלון נאה ביותר (אחר כך התברר כי גם הוא של האחים כדורי!) שם סעדנו בצהריים על טהרת התפריט האנגלי המקובל. המלון מזמין למרגוע והמראות הנשקפים ממנו על הים מזה ועל האי הירוק והרענן והציורי להפליא בנופו מזה - מרהיבים עין ומרוממים נפש. מי יתנני, אמרתי, יומיים-שלושה פנויים בתכלית להינפש כאן ולהתענג על כל טוב, ובראש וראשונה על השקט האגדי.
כדורי סיפר בינתיים על עסקיו ומפעלותיו: יבוא ויצוא וקבלנות בניין וחרושת. עטרת תפארת עיסוקיו היא קרן כדורי שהוקמה ביוזמתו ליישוב הפליטים הסינים שזרמו למושבת הונג-קונג והציפוה מאז גמר המלחמה העולמית – גירוש היפנים וכיבוש סין כולה על ידי השלטון הקומוניסטי. אוכלוסיית הונג-קונג גדלה תוך תקופה קצרה זו ממיליון נפש לשלושה מיליונים – אם נכונים המספרים הרי זה גידול הרבה יותר מהיר משל אוכלוסיית ישראל. היה צורך בפעולה נמרצת ליישב פליטים על הקרקע. ובכן נחלצו שני יהודים צאצאי גולי בבל ותרמו סך רבע מיליון דולר ויצרו קרן הנקראת Kadoorie Agricultural Aid והשיגו מהממשלה התחייבות על תרומת דולר נגד דולר ועכשיו כל תפארתם על מפעל זה. הממשלה מבצעת גם מפעלי שיכון גדולים – ראיתי תצלומים המזכירים בהרבה את שיכוני משרד העבודה, אך ביתר צמצום וצפיפות. לפי הדו"ח השנתי הרשמי של ממשלת הונג-קונג, כדורי לא דק במספרים, אבל צדק בהחלט מבחינה יחסית. הונג-קונג הייתה פתוחה מאז ומעולם לפלישות של דלת-עם סינית מצפון ועברו עליה נחשולי הגירה ותנודות אוכלוסייה של גאות ושפל אשר ביחסם המספרי לאוכלוסייתה הקיימת מעטים כמותם בעולם. כאשר החל כיבוש סין על-ידי יפן ב-1937 היו בהונג-קונג כ-800,000 תושבים. אותה שנה נכנסו לתוכה 100,000 סינים, ב-1938 - 500,000, ב-1939 - 150,000 ואוכלוסייתה הגיעה ל-1,600,000, זאת אומרת, הוכפלה בשלוש שנים. ובכל-זאת לא הרי כהרי, שכן בהגיע הנחשול לשיאו היו לנים בחוצות הונג-קונג כחצי מיליון נפש אדם ללא כל מחסה מעל לראשם, ונקל לשער כיצד התפרנסו. עם כניסת יפן למלחמת-העולם השנייה וכיבוש הונג-קונג על ידיה בא על הונג-קונג משבר חריף ביותר - שבתו המסחר והתעשייה והתעורר רעב, ואז החלו היפנים מַגלים את הסינים בהמוניהם חזרה לפנים היבשת. עד 1945 ירד מספר התושבים ל-600,000. אבל תוך שנה וחצי ממפלת יפן חזרו להונג-קונג מיליון נפש ולסוף 1947 היו בה 1,800,000 איש. משבר חדש התחולל בגבור "האדומים" על "הלאומיים" בסין. פרץ אז נחשול חדש של בריחה להונג-קונג ובאמצע 1950 הכילה המושבה כ-2,400,000 נפש, וזהו המספר הנאמד לאמצע שנת 1955. הממשלה טוענת, וכנראה בצדק, כי מה שנעשה בשנים אלה בהונג-קונג בתחומי השיכון, התיעוש והשירותים הציבוריים – עיקר הגאווה הוא על בית-חולים ענקי שהוקם - קשה למצוא להם דוגמה בארצות אחרות, הכל מבחינה יחסית, ואפשר היה להוסיף: פרט לישראל.
מהמסעדה טילפנתי למנואלה שגרה בקרבת מקום. ניגשנו לקחתה ועליתי לראות את דירתה - נאה ומרווחת עם מראה שגיא על האוקיינוס עם כל חמדות מפרציו באי, אך בקומה שישית בלי מעלית. השלמנו את מעגל האי ושוב ראינו מראות. נפרדנו מכדורי ועברנו בדוברה את המצר וקנינו עם מנואלה מצלמה לחיים [שרת] ושעון לאבינועם [קנטרוביץ'] כבר-מצווה ועוד מיני סדקית. בשלב זה צצה במוחי בין רגע החלטה נועזת וביצעתיה מייד. עוד לפני שיצאנו לסיור הודיעני אלישיב כי הוא הזמין לעצמו חליפה. השתאיתי והסביר לי את הסוד. כיוון שעיר זו נמל חופשי ואין בה מכס, זולים בה האריגים אפילו ממקום ייצורם. גם העבודה זולה וחייטי המקום, בעיקרם הודים, התמחו במידה מהירה. הוא יקבל את הבגד מחר בבוקר, זאת אומרת תוך כ"ד שעות. מבלי דעת על מבצע זה החלה מנואלה מדברת על ליבי כי אזמין לי חליפה ואמרתי אנסה. הלכה איתי לבית מסחר אריגים נודע לשם, ומשמצאתי שם אריג כלבבי - חורפי או חצי חורפי, שחור עם נצנוץ לבן קל, צמר טהור מתוצרת בריטניה, מיועד לנסיעתנו בפברואר - שאלתי אם יהיה הבגד מוכן עד מחר ב-10. מייד התייעץ מנהל בית המסחר עם החייט - השעה הייתה ארבע וחצי אחה"צ - והפסק יצא חיובי. שאלתי למחיר והריהו 300 דולר הונג-קונג שהם בדיוק 50 דולר אמריקנים - מציאה נדירה. לקחו את מידותי וקבעו לי מדידה בערב בשבע, בבית המלון.
חזרתי למלון וישנתי שלושת רבעי שעה - הישג מכובד. אחר כך הסתפרתי ואח"כ בא החייט ומדד מעיל, חזייה ומכנסים. מחר בבוקר נתבקשתי לגשת לבית המסחר ולמדוד את הבגד המוכן על מנת שאם יהיה משהו פעוט שלא כשורה - יתוקן מייד.
בערב סעודה לכבודי במועדון היהודי. שוב אותו קהל כמו במנילה ובטוקיו מבחינת רמתו החומרית ותרבותו הכללית, אך פחות רוסים ואמריקנים ויותר בבלים וסורים. ולמעשה כולם יהודים טובים, אך רחוקים מכל התעוררות ונעדרי כל תנופה - חיים את חייהם סתמית ומדינת ישראל רומזת להם מרחוק ככוכב אובד במרחקים. כדורי אמר לי כמה פעמים כדורש טובתי ומגן עלי כי איני חייב לעייף עצמי בנאום גדול ודי אם אומר מילים אחדות והכל יבינו כי אין להטריחני יתר על המידה. היה ברור לי כי אין נאום גדול רצוי לו, פן אומר דברים בלתי נוחים מבחינה מדינית או אבוא בתביעת עזרה כספית גדולה. לא חשבתי כי עלי לשמוע בקולו - ראיתי את הקהל כולו דרוך, ללא הבדל שכבה ומוצא, ונשאתי נאום נרחב - מבחינת התוכן והמתח משהו ממוצע בין מנילה וטוקיו. לאחר הנאום אמרתי ל[ויקטור] צירינסקי כי רצוני להשתחרר מכדורי הנוקשה והמכופתר ולבלות שארית הערב בחברה יהודית יותר חמה. צירינסקי זה התהלך כל הזמן כשועל הנושא עיניו הרעבות לענבים- הנה נקלעתי בדרך נס להונג-קונג ואין הוא ושכמותו זוכים לשיחת רעים איתי, שכן השתלט עלי הגביר המיוחס ואינו מניח לאחרים לגשת אלי. שמח מאוד על הצעתי והעניין נסתדר. נסעתי איתו ועם אשתו, הגויה למחצה בדמה וגויה גמורה בחיצוניותה, בעוד שהוא גימנזיסט יהודי-רוסי טיפוסי, ועם עוד כמה זוגות ובודדים. הם גרים במעלה ההר והובילוני תחילה לפינות שונות לחזות בשלל האורות של העיר והנמל - מחזה קסם לילי. אחר כך נכנסנו לביתם - הלוואי על כל עמך ישראל - הוגש תה עם ביסקוויט, החברה הייתה נחמדה וצלחה עלי הרוח וסיפרתי סיפורים עד אחת. מנואלה באה לארוחת הערב במועדון עם בעלה, בחור יפהפה, ההולך ומשביח במידה שמכירים אותו יותר, ואמרתי לצירינסקים להזמינם גם למסיבת הלילה. כשירדנו מההר תפסנו את הדוברה האחרונה של 1.30 כדי להגיע ליבשת.
הכל בהונג-קונג דיברו על דוד מרשל "השר הראשי" [כינוי לראש הממשלה בטרם עצמאות גמורה] הקודם של סינגפור [עו"ד יהודי, הבולט במנהיגי תנועת העצמאות של סינגפור] המבקר עתה בסין. כדורי היה מלא ביקורת עליו וברור כי עינו הייתה צרה בפרסום העולמי שזכה בו מרשל. הכל הצטערו כי לא יזדמן לי להיפגש איתו, שכן רק ביום א' הוא עומד להגיע להונג-קונג ובוודאי לא יספיק לבוא לסינגפור בטרם אצא משם.
