יום ב', 8/10/1956 - יפן - טוקיו
ויהי ערב ויהי בוקר - יום שישי האחרון ביפן.
היה לי סיפוק רב ועמוק מאמש וכאילו התחדשתי בעיני עצמי. אמרתי להם אמש מה נעים חלקו ומה טוב גורלו ומה מיוחס מעמדו ומה מאושר לבו של שליח ישראלי לאומות העולם, כשהוא נקלע במרחקים למסיבה יהודית - אומנם מדוע היא פה ולא בארץ, אבל כל עוד היא פה תבורך מסירותה וחמימותה – והוא חש מייד באחווה המקיפה אותו ויכול לשפוך שיחו בחיקה והריהו כמחדש כוחו ואמונתו על ידי מגע עם אחיו בני עמו, ויהיו גולים רחוקים. רק שוב הצטערתי על שסודרה לי הרצאה פומבית בטוקיו ונתברר לי מפי אלישיב כי מהצירות כאן לא באה כלל דרישה כזאת ועל כל פנים חזקה כי אילו התעקש לינטון כשם שהתעקש סימקה, הייתי נענה לטוקיו כמו שנעניתי למנילה.
הייתה לי מסיבת עיתונאים במועדונם, חיה וערה. היה מטר של שאלות ונהניתי ממתן תשובה על כולן. אמרו אחר כך כי אין זוכרים מסיבה כה מעניינת ומלאת תוכן.
למסיבה באו לא-קרואות אותה יהודית ציטרין ואותה אתל לרנר - שוב ראיה עד כמה פנויות נשים צעירות ומוכשרות אלו ועד כמה אין להן מה לעשות. שוב ושוב השתפכו בהתפעלות על הנאום של אמש והאמריקנית אתל טענה כי היו פה כמה וכמה נואמים אבל איש מהם לא הצליח וגם לא ניסה להציג את הדרמה של מדינת ישראל כחוויה אישית של כל אחד מהשומעים, כאשר הצלחתי אני. אמרתי לנצל את המעריצות ההולכות בטל הללו. הנה שהיתי ביפן כשבוע ימים ועדיין לא ראיתי תמונה, עתיקה או חדישה, הראויה לשמה כמייצגת את אמנות הציור המהוללת של ארץ זו. כל ניסיונותי למצוא שעה לסור אל הגלריה הלאומית התנפצו אל המועדות שנקבעו ואשר אי-אפשר היה להזיזן. ביקשתי את השתיים להובילני לגלריה. התברר כי המרחק כה עצום עד שכל תוכנית שארית היום תשתבש ללא תקנה. הציעו במקום זה כי ניסע להיכל מיג'י שבטבורה של הבירה, שכן גם שם יש תמונות אך לבסוף, איני יודע מדוע, שינו את התוכנית והסיעוני לאחת המסעדות שהשתבחה בגן שמסביבה. לא ידעו כי כבר ראיתי גנים כאלה. בדיעבד טיילנו בחבורה שלמה - הצטרפו גם אנשי הצירות - גם בגן הזה, שהיה באמת משהו לגמרי יוצא מהכלל. אבל על ידי כך איחרנו לארוחת הצהרים של סטלה דגן, מה גם שהמרחק לביתם עלה על כל מה שחשבתי עד אז לאפשרי אפילו בטוקיו. בבואי התברר כי זהו יום הולדתה של הגב' דגן ומייד החלטתי להעניק לה את אחת המיכבנות של [החנות הירושלמית לחפצי חן] "שרלוט". אל השולחן הסבו גם חיליק [וייצמן] ושלמה [שמיר], לינטון ואלישיב. לדגנים שני בנים, הבכור עודנו דובר עברית, הקטן שכח הכל.
מהארוחה נסעתי עם סטלה דגן ובעלה ולינטון ואלישיב – משלחת שלמה - לעשות שמות בחנויות. הצטרפה אלינו גם רחל לחמי מ[מזכירות] הצירות. קניתי בדים לנשים וכל מיני מתנות - עם ובלי חשבון, ועל כל פנים לא די לצאת ידי הכל.
בדרך חזרה הביתה - לפעמים מועילה הנסיעה הממושכת בתוך העיר - שוחחתי עם לינטון כבקשת אלישיב, במלוא הזהירות והעדינות האפשרית. הרימותי על נס את הצלחתו המובהקת והזהרתיו מהנטייה הטבעית "לנוח על הדפנים". אמרתי כי השם שרכש לו והמעמד שגיבש לעצמו חייבים לשמש בסיס להסתערות מחודשת מפקידה לפקידה - שכן "הכל נוזל" ביפן. אישים יורדים ואישים עולים ובעיות חדשות צצות ומתרחבים חוגי המעוניינים והיקפי הפעולה. טען כי בדיוק זוהי גישתו לתפקיד ואין הוא נח ושקט אלא דרוך בלי הרף - אבל הרגשתי כי הערתי הועילה. לעומת זה עוררתי מורת רוח והרגשת עלבון כאשר העירותי על ההיסוס שהיה מצדו להיכנס למערכה נגד נאצר. טען להד"ם ומי בדה זאת והאומנם אחרי כל עשרות השנים והתקופה הארוכה של עבודתנו המשותפת בימי המנדט הוא חייב להוכיח דווקא לי את עוז רוחו הציוני? שוב תינה את עוגמת נפשו מהנרגנות הנרקמת נגדו והפעם האשים את מי שאשים בשמו המפורש כמתנכל לרשת את מקומו וחותר תחתו על ידי הפצת כל מיני לעז.
בבית התמסרתי לאריזה - מלאכה בזויה וטרדנית, אך הכרחית בהחלט.
נתקבלה תשובה מהמשרד בדבר אלישיב - נוכחו כי צדקתי והחליטו כי ילווני עד סוף המסע.
לכאורה הגיוני היה להניח ערב אחרון זה חופשי לשיחות סתם ולסידורים ולכתיבה, אך דחיסות התוכנית לא הניחה מקום למידה זו של רחמים. לערב זה קבע לינטון ארוחה בביתו, אליה הוזמנו ראשי הפקידות של משרד החוץ, יפנים אנשי-שם אחרים, שגרירי צרפת ותאי וממוני בורמה וקמבודיה. סודרו שולחנות לארבעה ארבעה, ליד שולחני ישבו הצרפתי, התאילנדי ויפנית אחת. הצרפתי בֶּרַה, שהיכרתיו לפני שנה בהיותו ראש הלשכה של ראש הממשלה פור, דיבר גבוהה גבוהה על חלקו במכירת ה"מיסטרים" וטען ללא שכנוע רב כי אילו מכרו לנו את ה"מיסטרים" כאשר הוא המליץ על כך, היה נגדע כבר אז זרוע עוזו של נאצר וכל ההתפתחות במזרח התיכון הייתה אחרת. בין השאר הפליג בֵּרָה בסיפורי נפלאות על היכלי אַנגקוֹר-ואט שבקמבודיה, אחד מפלאי תבל, שאני חייב לראותם. האישור מקמבודיה לביקורי שם נתקבל ואם הממשלה תסייע בידי לבקר באותו מקום - אדרבה. הארוחה הייתה מוצלחת - שוחחתי כמעט עם כל האורחים - אך התפללתי כל הזמן בליבי כי ימהרו לפרוש. משיצאו מייד התפשטתי את מחלצותי וארזתים ולבשתי חליפת דרך וסיימתי את האריזה ונתתי דורונים לעוזרת ולסטודנט ולנהג ושמתי במעטפה ממוענת לצפורה את דפי היומן שהספקתי לרשום - לדאבוני רק עד אמצע הביקור במנילה.
ב-11 יצאנו לשדה התעופה. הוקצה לנו חדר מיוחד. הופיעו כל אנשי הצירות וכמה זוגות מיהודי המקום - כולם "רוסים" והזוג האמריקני לרנר. הייתה הרגשת עצבות רבה בתוכם וגם לינטון היה נרגש ולא חדל להלל ולשבח את אשר הספקתי לחולל תוך זמן כה קצר ולתנות את היתמות שתורגש מחר בבוקר. המטוס איחר לצאת, אך כל הפצרותי באנשים הטובים כי יסעו הביתה לישון לא הועילו. במקום לצאת בחצות יצאנו ב-1.30 והם ישבו עד שסוף סוף נקראנו לצאת ואחר כך עמדו על היציע מול המטוס המנסה את מנועו שעה ארוכה עד שזזנו. חסל סדר יפן!
הייתה לי מיטה - אלישיב נוהג חיסכון למופת ואינו תובע לעצמו מותרות כאלו - ומייד עליתי עליה, אך כל מחצית הלילה הראשונה טולטל המטוס להחריד על ידי רוחות נגד ולא יכולתי לעצום עין. רק בשוך הטלטלה נרדמתי וישנתי שלוש שעות - הקיצותי בשבע ולא יספתי להירדם.
