יום א', 7/10/1956 - יפן - טוקיו - יוקוהמה - קאמאקוּרה
הבוקר יצאנו לטיול בסביבות טוקיו. הופיעו כאן לפתע פתאום הרי ולי לוין מבוסטון ואיתם זוג אחד, רימֶז (רמז) שמם, שנפגשנו איתם בלין, מַסַצ'וּסֶטְס – באותה ארוחת בוקר-צהריים של יום א' ששררה בה אווירה חמה במיוחד. שני זוגות אלה עורכים מסע על פני ארצות וימים, צירוף של עסקים עם תענוגות. מייד בבואם התקשרו כמובן עם לינטון. זהו הנוהג הקבוע, מספר לינטון, כי בבוא יהודי חשוב מארצות הברית ליפן אין עולה כלל על דעתו להתקשר עם הקונסוליה האמריקנית אלא הוא פונה מייד לצירות ישראל ומצפה לתשומת לב ממנה. הוא הדין לגבי יהודים מאוסטרליה וכאן חל הדבר לא רק על יהודים אלא גם על מכרים גויים. חלק גדול מהארחת ציר ישראל מוקדש לטיפול באורחים כאלה.
ובכן יצאנו בשתי מכוניות דרומה. זמן רב נסענו בתוך טוקיו – ברחובות הנמשכים לאין סוף. מהאזורים המרכזיים של הכרך העצום עברנו לפרברים ומהפרברים לשכונות מפורדות עד שהגענו לפרבריה ואחר כך נכנסנו לטבורה של יוקהמה. למעשה טוקיו ויוקהמה כמעט ונתמזגו לשטח עירוני אחד – כתל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה – והן עתידות להוות בקרוב חטיבה אחת שלמעלה מ-10 או 12 מיליון. המטרה הראשונה של נסיעתנו הייתה העיירה קאמאקוּרה, המפורסמת בהיכליה לבני דת בודא ובעיקר בפסל בודא אחד שהוא הגדול שבעולם. חשבתי כי אמצא פסל ענק מגושם מרוב גודלו ונדהמתי בראותי לפני מעשה של אמנות, ספק מנצחת את הממדים הגדולים ספק מתבטאת בהם ביתר שאת. שרטוטי הפנים וכל יצורי הגו מחוטבים להפליא ודקותם תאווה לעיניים. הבעת הפנים מקסימה ומפחידה כאחד, כמו בפסלו של לוהאן במוזיאון הבריטי. השלווה המוחלטת של "אדם עליון" זה הגיעה כאן לשיא ביטויה. עוצמת הריכוז הפנימי שבארשת הפנים ובכל אופן הישיבה האיתן, המאוזן והרוגע היא ממש נשגבה. ואין זה ריכוז שהינו פרי מאמץ של רצון אדיר וכושר השתלטות עצמית גמורה, אלא הוא דבר-מה טמיר ופלאי שהפך טבע והקיים ועומד מאליו. נשמה כבירה עמדה מלפרכס ולפרפר והיא קפאה על עצמה במלוא כוחה.
הפסל יצוק ארד ופעם היה מצופה כולו עלי זהב שנקלפו במרוצת מאות השנים. הוא הוקם במאה ה-13. שיטפון ימי עצום ורעידת אדמה חזקה, שעשו שמות בכל סביבתו, לא עצרו כוח למוטטו או לחבל בו. גובהו 43 רגל, אורך הפנים 7.7, העין 3.3 והאוזן 6.6 רגליים. קיימנו את כל המצוות ולא רק הסתכלנו בענק האלוהי הזה מכל עבריו אלא גם טיפסנו על מדרגות המובילות לתוך קרביו וראינו את בטנתו.
עיירה זו משמשת מקום טיול ותפילה גם יחד. כיוון שהיה יום א', נהרו הנה המונים, מהם שבאו להחוות קידה לפסל ולזרוק מטבע לתוך הארגז שלפניו ומהם סתם ליהנות מיום נופש. בחורים ובחורות רחשו מסביב כנחילי דבורים, גם הורים עם ילדיהם ומשפחות גדולות ושלמות וסתם המוני אדם, כולם בבגדי חג, בתוכם גם הרבה זרים שבלטו בהם חיילים אמריקנים בלי מדים. המצלמות שבידי המבקרים עצמם או בידי צלמים שאומנותם בכך תקתקו בלי הרף ואף לינטון לא טמן ידו בצלחת.
עברנו בשוק. אפשר היה להתפלץ מצד אחד על שפעת הפסולת הזולה ומצד שני להתפעל מהסדר והניקיון שבתצוגת הסחורה בכל מקום ומקום. קו זה ראיתי גם בטוקיו - בדרך כלל, החנויות מלאות כל טוב, מתבקעות מרוב מצרכים, והכל נקי ומסודר וממוין וערוך באופן המושלם ביותר. ניקיון הרחובות הוא בכל מקום למעלה מכל מה שאפשר לדרוש.
המטרה השנייה של טיולנו הייתה האי אֶנוֹשימה, אשר גשר עץ ארוך מוביל אליו מן היבשה. גם כאן יש הֵיכלות, אשר עייפתי מלטפס אליהם, וגם כאן המוני טיילים וחנויות למכביר. מְעברים מפרצי ים חמודים, כאילו צוירו במתכוון, בתים זעירים וסירות דייג וטיול.
ארוחת צהריים אכלנו במסעדה יפנית, בה הוגשו גם מאכלות סיניים. שוב חלצנו נעליים וישבנו על הרצפה ונמאס עלי כהוגן כל העסק הזה של סיכול הרגליים ופישוטן לסירוגין כדי להפיג את הכאב והכידָרון – מילא פעם אחת לטעום נוסח זה, אך אין כל תענוג בחזרה עליו. היה איתנו זוג יפני צעיר – הוא כבן 24, למד בלונדון ב-L.S.E ולא גמר, ביקר גם בארצות הברית, משמש נציג או סוכן והרי לווין בעסקיו, עצמו בן משפחה עשירה, מדבר אנגלית היטב, פיקח ומפולפל, בקי בחדרי חדרים של המדיניות היפנית. עם סוף הטיול ולפני צאתנו לדרכנו חזרה ישבנו בבית קפה על שפת האוקיינוס ואמרתי אנצל את הזמן המתבזבז לריק ואלמד משהו. התחלתי מציג לו שאלות וקיבלתי תשובות על כולן. הממשלה הקיימת מעורערת. מיזוג מפלגות הימין לא עלה יפה. ראש הממשלה הפסיד הרבה מהאמון עקב אי הצלחתו ללכד את מפלגתו. אם יבוא פירוק, תיפתח הדרך לניצחון הסוציאליסטים בבחירות. לא רק הפועלים אלא המוני המעמד הבינוני יצביעו אז בעדם. גם אם לא יבוא פירוק, עתידים הסוציאליסטים להתחזק. לקומוניזם אין כל סיכוי ביפן. כיום, לפי שיטת הבחירות האזוריות, יש להם רק מקום אחד בבית התחתון. אילו היו בחירות יחסיות, אפשר היו זוכים ב-10 מקומות. קיימת בעיית אבטלה. אם תחמיר, ידוגו הקומוניסטים במים עכורים ויתחזקו קצת, אבל גם אז אין להם שום תקווה ליהפך למפלגה רצינית. "סוהייא" אינה קומוניסטית. הוא עצמו קפיטליסט, אבל אילו היה פועל היה מצטרף ל"סוהייא" משום שהנהגתה יותר תקיפה. הדמוקרטיה החדשה שולחת במהירות שורשים בלב העם, הלומד להעריך ולהוקיר את נכסיה – חופש הדיבור והביקורת.
בדרך לטוקיו דיבר על לבי אלישיב כי אקח דברים עם לינטון על שיטתו. הוא שקוע יותר מדי בקטנות - באמנות, ביחסים אישיים, בטיפוח ידידות עם נסיכים - ואינו ער במידה מספקת למתחולל במדיניות. הוא מרוצה מהצלחתו ואינו מתאמץ לנחול כיבושים חדשים. הנה עד שבאנו לא הכיר את אשידה [ר"מ לשעבר]. לגבי 'סוהייא' היה שרוי בטעות רצינית. הוא חרד יותר מדי למעמדו האישי בעיני השלטון ואינו מעז להטיח כלפיו דברים שיכבידו. הנה כאשר קיבל הוראה לפתוח בהתקפה על נאצר, טען כלפי המשרד שאין לעשות זאת, כיוון שממילא הדבר לא יועיל - נאצר מאוד מקובל כאן - ושכר הניסיון יצא בהפסדו. עתה שנוכח במערכותי ושמע כיצד אני אומר דברים ברורים ואף בוטים באוזני היפנים - חזקה שיתאושש ויצא בעקבותי, כל שכן אם אמריצנו לכך במיוחד.
חזרנו בשעה מאוחרת אחר הצהריים ושוב הגעתי לנקודת שפל בעייפותי, אך לא הייתה עת לנוח. הערב קבלת הפנים הגדולה במועדון היהודי – כל קהילת טוקיו ו"בעלה" יבואו – תהיה סעודה חגיגית שבסופה עלי לנאום, ולאחר הניסיון במנילה, בו מילאתי לדעתי את חובתי באמונה ואף על פי כן לא התלקחה מסביבי מדורה של התרגשות, החלטתי לעשות הפעם מאמץ ולהכין נאום כהלכה. ישבתי ורשמתי שישה עמודים.
התאספו הרבה למעלה ממאתיים. אולם המועדון היה צר מהכיל את כל הבאים. לכן סודרו שולחנות גם בחדרים אחרים, על-מנת שהמסובים אליהם יידחקו לתוך האולם המרכזי לשמוע את הנאום כתום הארוחה. כל היפהפיות שהכרתי היו כאן ונוספו עליהן כהנה וכהנה. מניין כל היופי לעם הזה ואיך הוא מבזבז אותן!
היושב ראש היה קליבנוב - יהודי רוסי טיפוסי, אינו קרוב של הקליבנובים שלנו, היה זמן מה בארץ ועתה הוא עושה חיים פה, כמוהו ככל האחרים או כרובם. הפעם היו אמריקנים רבים. זוג אחד, לרנר שמם, מצא בייחוד חן בעיני. הוא צנוע ורציני ומוזר קצת בצורתו - בעל שפם ארוך - והיא אש מתלקחת. יהודייה לוהטת, ונפשה יוצאת לישראל. היא היא אשר יחד עם ג'ודי ציטרין העדיפה באותו ערב את תחרות הברידג' על חברתי ועכשו היא בכתה ממש בדברי התנצלות. האווירה הייתה חגיגית וחמה ביותר והרגשתי בעליל בהתרוממות הרוח השוררת בקהל הזה כולו. אותו סיפור שוב ושוב – חיי חולין לחוד, על כל טורחם ותענוגותיהם, וחיי קודש לחוד, והם נדירים ומקוטעים, גחלים לוחשות המכוסות ערימות כבדות של רמץ, אבל יש יום, יש רגע, והן משתלהבות ואישָן בוקעת והיא מאירה את ימי החולין לזמן ארוך. הנשמה היתרה שריחפה באולם והצהילה פני כל נכנסה גם בי וצלחה עלי רוח של אחווה יהודית אמיתית ואהבה בלי גבול ליהודים באשר הם ורחמים רבים על הנידחים והתלושים ורצון אדיר לחמם ולהאיר ולעורר ולהצית.
богтиррскаягрудъ
קליבנוב ביקשני לשבת איתו שעה קלה ליד השולחן הראשי בחדר אחר ונעניתי ברצון. התכונה לסעודה והסעודה עצמה ארכו מאוד ואף על פי שבאתי ב-7.30 הגעתי לרשות הדיבור קרוב ל-10 ודיברתי שעה וחצי. איש לא זז ולא זע.
העמודים שכיסיתי בכתב החרטומים שלי הועילו לי מאוד. נסעתי על פסי ברזל אך בדרך התעכבתי בתחנות בלי ספור - הוספתי ושילבתי ופיתחתי והעמקתי תהומות והרקעתי למרומים - ויהי הדבר לפלא בעיני עצמו, איזה נאום עלה בידי לשאת ואיך הצלחתי לזעזע לבבות ולעורר התרגשות כנה ועמוקה. דמעות עלו בעיני גברים ונשים - והנשים התרגשו בייחוד. נחמה [צימבר] הישראלית ואתל [לרנר] האמריקנית וכמה רוסיות-חרביניות נגשו כשהן נרעשות ועל סף של בכי ואמרו 3 דברים אשר רק ביקשתי כי יכתבו אותם לצפורה. נורא, נורא, נורא הצטערתי וכאבתי שאני לבדי כאן. טראבֶרס האוסטרלי בא במרוצה אל לינטון, רועד כולו מהתרגשות, ושאל אם הנאום כולו כתוב אצלי - עלי לשמור עליו ולשאת בדיוק נאום כזה לכשאבוא לאוסטרליה, זהו בדיוק מה שדרוש שם, אבל חלילה לי לחסר מילה ממה שאמרתי כאן. אשתו, היכנאית במקצת, רק בירכה ואיחלה שאהיה בריא ושאֶחיה ואחיה. דוברת רוסית אחת אמרה משהו מאוד נרגש ונמלץ, כיד הסגנון הרוסי-ספרותי הטובה עליה. עניתי לטשטש את זכותי האישית ולדגול בעניין המדבר מתוך גרוני. אמרה: "נְיֶט, אֶטוֹ נְיֶה טוֹלקוֹ פּוֹאֶטוֹמוּ, אָה פּוֹטוֹמוּ צְ'טוֹ וִי טַקוֹי צֶ'לוֹבְיֶק! [לא, זה לא רק בשל כך, אלא מפני שאתה אדם כזה, ברוסית]. יצורו של דבר - איך הָאב זיך גוט צוּוַארמיט [נתחממתי כהוגן], בלשונו של זלמן [שז"ר], וההתפעלות עברה כל גבול.
וקרה דבר. בהמשך דברי סיפרתי על "סטרומה" מזה ועל פרשת "ילדי טהרן" [הכוונה ליותר מ-900 ילדים יהודים מפולין שהגיעו בסוף 1942 מברית המועצות לטהרן ומשם הועלו לארץ] מזה. הסיפור על "סטרומה", לאחר 15 שנה ויותר, זיעזע מחדש. הזכרתי כי רק איש אחד ניצול, גיבור בגופו, שחיין, שעמד בפני הגלים הקרים כקרח. אחרי הנאום ניגש אלי אלרנר המשופם ושאל: "הידוע לך, כי אותו ניצול יחיד של 'סטרומה' נמצא here right בטוקיו, האולם הזה?" לא האמנתי למשמע אוזני וביקשתי לראות את האיש. הופיע ובאמת חזהו חזה-גיבורים, בּוֹגַטִירְסְקַיַה גְרוּד בלעז. טפחתי ידי על חזה זה ובירכתיו לשלום ולא שאלתי לשמו ולקורותיו – מדוע הניצול היחיד מה"סטרומה", אישיות היסטורית כזו, צרה הייתה מדינת ישראל מהכילו והיה מוכרח לנדוד עד טוקיו! אף לינטון היה מאושר. אגב, הוא נאם לפני ואף על פי שהפליג בשבחי עשה את המלאכה יפה מאוד. שמחתי לראות באיזו מידה של חיבה ורצון טוב פגשוהו - על כל פנים הייתה מעין ציפיית-ביטחון לשמוע דברים של טעם.
הגענו הביתה אחרי חצות ושתינו תה ושוחחנו הרבה. שכבתי בשתיים.
