שבת, 6/10/1956  -  יפן - טוקיו

 

ישנתי 10 שעות הלילה. קמתי לכאורה שבע שינה אך עדיין נושא את עייפותי בעצמותי. ויהי ערב ויהי בוקר – יום רביעי ביפן.

ביקור נימוסין אצל זקן השופטים – אותו זקן השופטים גופא – על פי גזירת הטכס. בניין בית הדין העליון – שוב פאר וגדלות ועדות ניצחת לעושר הרב ולהתנשאות להופיע כמעצמה אדירה. הבוקר ירד גשם והשיחה נסבה על גשמים בכלל, בעיתם ושלא בעיתם, ועל בעיית המים בארץ, ומה מאושרת יפן וכו'. הזקן אמר כי הגשם משמש נושא קבוע ומקור מתמיד של השראת-תוגה לשירה היפנית, שיש בה עצבות רבה. הזכרתי את שירו הידוע של וֶרְלֶן il pleut sur la ville comme il pleurs dans mon coeur. משירה עברנו למוזיקה ושוב התברר כי היפנים גורסים בעיקר את הזָטיר (המינור). סיפרתי לו על מלחמת הבגיר (המז'ור) והזטיר אצלנו – המאבק בין אנקת הסבל והכוסף של הגולה לבין תחושת הכוח והביטחון של הדור הגדל בארץ.

הייתה שעה של הפסקה ונסעתי הביתה וכתבתי יומן. לארוחת הצהריים - למסעדה יפנית על-פי הזמנת איגוד הרוב של הסתדרויות העובדים, הנקרא "סוֹהייא". הפעם הייתה המסעדה על טהרת המסורת ביתר חומר הדין מקודמותיה. הבית – ארמון ממש. אף הוא לכתחילה בית מגורים של משפחת אצילים שנמכר עם ירידתם מנכסיהם. מסביב גן נהדר, לפי אותו סגנון. בעלת המסעדה הוצגה כאלמנתו של אחד ממנהיגי הסוציאליסטים שהיה שר בממשלה. שוב חליצת נעליים והחלפתם בקבקבים והחלפת אלה בנעלי בית, אך בהגיענו לשלב הרצפות המחוצלות נתבקשנו להיפרד גם מנעלי הבית ונשארנו בגרבינו –מכאן ראיה נוספת כי מוטב לגרביים להיות שלמות, ללא חורים, גזירה שמא תיקלע ליפן! המלצריות מלאות חן וקסם, גרציה לא תתואר וחיוך ממש שְמֵימי ואפילו לטירון כמוני הוברר כי אינן מלצריות סתם אלא בנות מעמד הגיישות. כשישבנו אל השולחן, הישראלים מעבר מזה והיפנים מעבר מזה, מצאנו מלצריות אלו יושבות בינינו הישראלים לסירוגין, זאת אומרת בחורה אחת בין כל שני גברים, ואילו מהעבר היפני אחת בין שני זוגות גברים – על כל אחד מהאורחים הייתה ממונה מלצרים אחת לשרתו ואילו המארחים הסתפקו באחת לכל שניים.  מה פירוש המלצריות ישבו? הן כרעו ברכיים ונשארו זקופות כשהן יושבות על העקבים. הוגשו קערות והמלצרית נטלה מתוכן אוכל והניחה על הצלחת. הוגש המשקה המסורתי "סאקי", מהדורה יפנית של וודקה, אך חלשה מאוד – רק 15% של כוהל,ומגישים אותו חם, והמלצרים ממזגה מהכדית לתוך ספלים קטנטנים. כל זמן הארוחה והשיחה הממושכת ישבו הבנות כנסיכות וכבנות טובים הראויות לבוא בכל חברה. ובעיניהן התמהות ועל שפתותיהן הפעורות קמעה היה ניכר כי הן מקשיבות בעניין רב וקולטות הכל מבלי להוציא הגה מפיהן.

שוב הייתה שיחה רחבת היקף. בתחילתה זרק לי לינטון רעיון: אמור להם משהו על השבת היהודית – הן אצלם מנוחת יום ראשון היא זמורת זר שנלקחה מהמערב ואילו במסורת היפנית אין כל זכר לנופש שבועי ובימים עברו היו פועלים יפנים זוכים מידי מעבידיהם רק ביום חופש אחד בשנה. מייד פתחתי ואמרתי כי תנועתנו שואבת השראתה משלושה מקורות:

ראשית, המורשת הקדומה של חוקי הצדק החברתי והחזון הנבואי על שלום עולמי ואחוות עמים;

שנית, התקווה הלאומית בת דורות לשוב למולדת מכל ארצות הפזורים ולכונן בה מדינה עצמאית, חברה שוות זכויות במשפחת האומות;

שלישית, השאיפה החברתית לכונן בארץ חברה על יסודות של חירות, צדק ושוויון, תוך מיצוי כל אפשרויות חופש היצירה של חיים חדשים הניתנות לנו עם שובנו למכורתנו.

סיפרתי על השבת, אי-הלנת השכר, היובל, כיסודות עתיקי יומין של חברה מתוקנת. אחרי כן תיארתי את מצוקת הגולה ומארת הפיזור והתעוררות הרצון הלאומי לריכוז ולעצמאות וגוללתי פרשת והיצירה החברתית והמשקית של תנועת הפועלים והסברתי את מבנה ההסתדרות והמקום שהיא תופסת בחיי המדינה. שאלו: מהן הבעיות העיקריות העומדות בפני תנועת הפועלים שלכם? עניתי כי תנועת הפועלים שלנו, עם כל עצמאותה וחירותה מכל תכתיב ממלכתי, הריהי מזוהה עם המדינה בהיותה עומדת בראשה ואחראית לגורלה. סיפרתי כי מ-16 חברי הממשלה בישראל לפחות 13 הם סוציאליסטים ועוד שניים הם נציגי מפלגת עובדים דתית, אשר אחד מהם אף הוא סוציאליסט. אשר למדינה – שתי בעיותיה העיקריות הן:

ראשית, פיתוח מלא והשגת העצמאות הכלכלית;

ושנית, שלום איתן ומשטר של שיתוף פעולה עם המדינות השכנות.

הסברתי מי האחראי להיעדר השלום ומה התוצאות מאירות. שאלוני מה רשמַי מיפן. אמרתי: שלושה רשמים חיוביים ואחד שלילי.

החיוביים:

א) רמת הציביליזציה החומרית של יפן;

ב) האיכות הגבוהה של תרבות העם הרוחנית;

ג) האופי החי והתוסס של הדמוקרטיה החדשה החדשה.

השלילי: הפירוד בקרב תנועת הפועלים היפנית.

מצידי שאלתי מה פשר היוזמה שנקטה "סוהייא" לכנס ועידת איגודי הפועלים המקצועיים ליבשות אסיה ואפריקה. אמרו כי אומנם צצה אצלם יוזמה כזאת, אך נתקלו בהתנגדות של I.C.F.T.U. [האינטרנציונל המקצועי החופשי] אשר כמה ארצות תמכו בעמדתה. אז החליטו לשגר משלחות למספר ארצות כדי לברר את העניין ובינתיים נמנעו מכל החלטה. לא נקטתי עמדה לגוף העניין – לא ראיתי להביע התנגדות אך נזהרתי גם מלחייב - אבל אמרתי כי אם תכונס ועידה כזאת ואנו לא נוזמן נראה בזה עוול משווע וקנוניה מגונה ונוקיע זאת מעל כל במה. אמרו כי לא עלה על דעתם לא לשתפנו. שוהה עכשיו באירופה משלחת שלהם ובוודאי תבקרנו בדרכה חזרה.

כאן אירע לי "תקר". מלינטון ומדגן שמעתי כי "סוהייא" מסונפת ל-WFTU [האינטרנציונל המקצועי הקומוניסטי]. דגן הוסיף ואמר כי אף על פי שהרוח השוררת ב"סוהייא" היא קומוניסטית, הרי האיש המרכזי בה – בחור די צעיר, פיקח ונמרץ, אשר ניהל את השיחה הזאת איתי – הוא אנטי קומוניסט מושבע. פרט אחרון זה היה מוקשה בעיני. מכל מקום קיבלתי דעת לינטון כי מוטב לי לא להתגרות במנהיגי "סוהייא" על ידי ויכוח אידיאולוגי שלא יביא שום ברכה, אלא עלי לעשות מאמץ לרכוש את לבם ולקרבם לישראל ולהסתדרות. ברוח זו ניהלתי את כל השיחה ומכל מהלך דברי השתמעה הכרתנו בחשיבות ארגונם. אבל כשאמרתי כי אף על פי שאנו מסונפים לשני ארגונים בין-לאומיים שונים אין אני רואה מניעה ליצירת קשר ישיר בינינו, על יסוד של ידידות והבנה הדדית, העמידו אנשי שיחי פנים תמהות וראש המדברים הצהיר כי אין הם מסונפים כלל ל-WFTU. אומנם יש בתוך "סוהייא" אגודות אחדות השייכות לאותה ברית, אבל "סוהייא" בכללותה עצמאית ואינה מסונפת לשום איגוד עולמי. זו הייתה חדשה גמורה בשבילי. הסתבר בעקיפין כי אין בשום פנים לזהות את "סוהייא" עם קומוניזם וההבדלים בינה לבין "זֶנרוֹ" הם בעיקר שניים: עמידה יותר קיצונית על תביעות מעמדיות, ללא התחשבות בוצרכי המשק הלאומי, והתנגדות לזיקתה של יפן לארצות-הברית.

פרט אופייני. אותו יום העסיק את הציבוריות היפנית סכסוך חריף שפרץ בין הממשלה לבין תושבי רובע מסוים בטוקיו. הממשלה החליטה להיענות לתביעת המפקדה האמריקנית ולפנות לצרכיה שטח מסוים. פנתה לתושבי אותו אזור והציעה להם פיצויים וסידורים. הללו סירבו והתלקחה מערכה. כאשר באנו לארוחה עם "סוהייא" התנצלו נציגיה על היעדרם של שניים מחבריהם המרכזיים, בכללם המזכיר הכללי, שעמדו לבוא וברגע האחרון הובהלו למקום הסכסוך – עליהם לנאום שם וכו'. מה עניינו של איגוד פועלים מקצועי, שלכאורה איננו מפלגה מדינית, להתערב בסכסוך ממין זה? ברור כי לא הגנת תושבים לעינו אלא הצד המדיני שבדבר.

השאלה האחרונה שהוצגה בשם האיגוד השמאלי הרדיקלי הזה הייתה - מה דעתי על הקימונו, ואיזה לבוש-אישה עדיף בעיני, המערבי החדיש או היפאני המסורתי. ראיתי כי הגנתי על הקימונו עוררה תמיהתם.

בסיום הפגישה סיפרתי גם להם על תוכנית הסמינר לקואופרציה והתלהבו מזה מאוד.

נסיעתי הביתה על פני הצירות, על מנת להשאיר שם את לינטון ודגן, נמשכה לנצח. מנהלי משרד החוץ המַקשים על כל מכונית נוספת לצירות אינם יודעים על מה הם סחים.

ישנתי בדיוק 10 דקות.

חיליק ושלמה שמיר באו להתייעצות עם לינטון ודגן על שיווק האשלג והפוספטים. נשמרתי לנפשי מלהיכנס בסודם ופרשתי לכתיבת היומן.

נערכה לכבודי מסיבה של ישראלים, כביכול, בביתו של אחד ששון מיוצאי חלב. הדירה הדורה והכיבוד יקר ושופע. הקהל רב ונוצץ. אחוז הנשים היפות ואפילו יפהפיות מפתיע. מי הם הישראליים הללו? ערב רב של כל מיני מינים: ישראליים ממש, שירדו; יהודים שבדרכי נדודיהם עברו פעם דרך הארץ; יהודים שנמלטו לארץ מסוריה, ממצרים, מהמזרח הרחוק, גם ממרכז אירופה, ולאחר שעשו שם שנה, שנתיים, חמש ועשר שנים – ירדו והרחיקו נדוד; יהודים שמעולם לא דרכו על אדמת הארץ אבל היו מחוסרי נתינות והשיגו לעצמם דרכונים ישראליים בחסדו של משרד הפנים. נחלת כולם שפרה כאן, הכל עושים כסף ונהנים על כל טוב, ומבלים עולם במשחק קלפים וחיים חיים ריקים בתכלית מכל בחינה רוחנית ותרבותית. ציר ישראל משמש להם אבן שואבת וקישוט נאה. אורח מהארץ כמוני הוא סממן מגרה, חריף ביותר, הכל גאים עליו ומצפים להשראה כלשהי ממנו, אבל גם יראים מפניו, יען הוא מסעיר את הביצה ומשמש מזכרת עוון חמורה וקנטרנית. ומי יודע - אולי גם יוכיח בפה מלא. מכל עבר נפלטו מילים עבריות אבל למעשה דיברתי אנגלית ורוסית וצרפתית וערבית ואפילו גרמנית – ואילו עברית כהלכה עם אישה צעירה, נחמה צימבר שמה, ילידת הארץ ובת רמת גן, שנישאה לעולה משנחאי, כנראה ממוצא ביתר"י, שנלחם בנגב ונמלך אחרי כן לרדת לטוקיו וגרר את אשתו אחריו והיא מפרפרת פה כציפור בכלוב ומבטי עיניה מבקשים רחמים. העברית שלה משובחת בתכלית, והיא נאחזת בה בציפורניים, מקבלת מהארץ עיתונים וספרים, קוראת כל אות המזדמנת לה, אבל ברור כי עם הילד סופה לדבר אנגלית ועם בעלה כבר עברה לאנגלית והיא נידונה לכליה תרבותית גמורה, ואין להציל. כל תקוותה לבקר את הוריה בפסח הבא, אבל התקווה לשוב ממנה והלאה והדברים יגעים ומיואשים. גורל מחריד - נערה טובה באמת, ישראלית מכף רגל ועד ראש, תרבותית מאוד ולבבית.

המאורע האחרון של היום - מסיבת גיישות. מראשית בואי שינן באוזני לינטון כי אני חייב לפנות ערב לפריט זה שבתוכנית, אשר בלעדיו אין אני יוצא בשום פנים ידי חובה של ביקור ביפן שכן זהו ה"מסמר" של חיי הארץ הזאת. גייס את [שאול] אייזנברג, מראשי הציונים פה, בחור יֶקי טוב לב ועשיר מופלג, שעודנו הולך מחיל אל חיל, שיסדר למעננו את הנשף על חשבונו. כאן עלי להקדים דברי הסבר. עד שנבוא לפרש "מסיבת גיישות" מה דינה עלינו לברר תחילה גיישה מהי. ובכן אין זו דווקא או אפילו לגמרי לא אישה מאותו סוג, אלא זוהי בעלת מקצוע כשחקנית וכזמרית, שתפקידה בחיים לשעשע ולבדר גברים במסיבות קטנות. מה שעושה רקדנית או זמרית על הבמה הפומבית באיזה "רֶביו" בפני קהל רב, זאת עושה גיישה בחדר סגור בפני חברה מצומצמת. נערות הבוחרות במקצוע זה, או אלו שהוריהן שולחים אותן לעסוק בו, לומדות תחילה את התורה ובהגיען לפרקן מתחילות להופיע. "מסיבת גיישות" היא לרוב ארוחת ערב של חבורת גברים, שאותן משרתות גיישות כמלצריות מהמין שתיארתי - לא הן המביאות את המאכלות מהמטבח, אך הן הפורשות אותם לפני האורחים בכרעם לידם. בהגישן את האוכל הן משוחחות עם האורחים, מתחכמות ומספרות הלצות, לפעמים קוראות שירים בעל פה, עונות באמרות שנונות על שאלות והערות - כל אלה תלויים בכישרונה של כל אחת ואחת, ויש מצליחות ויש נכשלות. באמצע הארוחה יכולה גיישה לקום ולשיר שיר או לרקוד ריקוד כשחברתה מלווה אותה על גיטרה או לנגן אל איזה כלי יפני. תלבושתן היא בתכלית הצניעות החמורה ביותר והערב כולו עובר בניקיון גמור. יותר שהגיישה מעודנת ותרבותית ואמנותית וחריפת לשון - יותר היא נוחלת הצלחה בעיני השוחרים חברתה, יותר היא מקבלת כמשכורת מהבית אשר בו היא עובדת. מסיבות של גיישות משמשות לבידור גברים יפניים בעלי יכולת - וזרים המחקים אותם או הסקרנים לזכות בחוויות יפניות. הן מתיישבות עם מושגי היפנים על חיי משפחה - מושגים שהינם מורשת העבר ונעלמים לאט לאט מחיי הדור החדש - לפיהם תפקיד האישה לקיים את חיי הבית ואילו הגבר חופשי לנפשו להתחבר עם אישה אחרת הלוקחת ליבו או לבלות זמנו הפנוי בחברת גברים אחרים, לרוב בבית גיישות. כי זאת לדעת - אין נוהגים להביא גברות למסיבות אלו - זהו בידור המיועד משום מה לגברים בלבד. מסיבות גיישות משמשות הזדמנות להתייעצות מדינית, לרקימת איזו נרגנות או לעריכת עסקות מסחריות גדולות. על הגיישות סומכים בביטחון מוחלט, כי לא תגלינה סוד למישהו.

זה הכל? לא, לא הכל. יש פרט עוקצני. בהגיע נערה מתלמדת לפרקה כגיישה, בטרם תתחיל להופיע, עליה לחדול להיות נערה וליהפך לאישה. את האיש רשאית היא לבחור או שהבית מוצא את האיש ומרוויח על הסידור. משעברה הגיישה מפתן זה, הריהי חופשית לנפשה בחייה האישיים ואין הבית מתערב בהם כמלוא הנימה. רצונה להצניע לכת ולחיות לבדד – היא רשאית לנהוג כך. רצונה להתחבר עם גבר – הריהי חופשית. היא יכולה להתאהב במישהו ולנטות חסד רק לו. היא יכולה לנחול אכזבה באהבתה ולהתאבד. היא יכולה להינשא לאדם "הגון" ואפילו לאישיות רמת מעלה, ולעלות בסולם החברתי עד לשלבים העליונים, אבל תמיד עלול מישהו ללחוש לחברו מאחורי גבה כי גברת כבודה ומפוארת זו היא גיישה לשעבר.

לאחר האקדמה העיונית הזאת, שכולה תורת לינטון אשר בתוך מעי, אגש לסיפור המעשה. היינו חמישה: אני ולינטון ואייזנברג ואלישיב ודגן. באנו לבית גיישות שבחר אייזנברג ופגשונו נערות בקידות טקוסות ועמוקות. חלצנו נעלים וקיימנו את כל המצוות של נעילת נעלי בית וחליצתם. הושבנו מסביב לשולחן. הופיעו הגיישות לבושות קימונות ארוכות שרוולים, צוואריהן מכוסים עד הסנטר ורגליהן כמעט בלתי נראות. הגישו אוכל והסבירו מה אנו אוכלים והתלוצצו קצת. הייתה נגינה והיה ריקוד בלוויית נגינה - ריקוד עתיק וריקוד עממי, שאין בהם שום דבר מיוחד. הופיע עושה להטוטים והראה נפלאות אשר הדעת אינה תופסת אותן. שוב רקדו הנערות ושרו וניגנו וחזרו והגישו אוכל והתלוצצו. היה די משעמם וחסר תוכן. לינטון טען כי התוכנית לא הצליחה ביותר משום שהבית בחר בגיישות המבינות קצת אנגלית והללו ניסו להסתגל לטעמם של זרים, בעוד שאילו היו שולחים לנו גיישות יפניות ממש, שאינן יודעות מילה זרה ומשחקות את משחקן לפי כל כללי המסורת היפנית הצרופה, היה הכל הרבה יותר מקורי ומעניין. לא ירדתי לסוף דעתו - מה היינו עושים וכיצד היינו נהנים ללא כל יכולת להבין מילה ולהגיד מילה, אך ההצגה כולה איבדה כל עניין בעיני ולא הקשיתי. הגיעו הדברים לידי כך שהתחלתי אני לשעשע את הגיישות - סיפרתי סיפור וחדתי חידות ושיחקתי בגפרורים. הבנות צחקו במלוא תום ליבן. הייתה אחת שהוצגה כבעלת הבית, זעירה מאוד באברי גופה, פנים צעירים ונעימים, עיניים עמוקות ועצובות. אמרה כי היא בת שלושים, נשואה, ובעלה צעיר ממנה בהרבה. דיברה אנגלית וצרפתית אבל היה לה מוח של ילדה בת עשר.

כשיצאנו הוברר לי כי בזבזתי ערב לגמרי לריק וכי כל "התוכנית" לא הייתה אלא קשקוש, לא אמרתי זאת ללינטון כדי לא לצערו, אך הוא עצמו הודה אחר כך כי היה זה כישלון גמור.

בבית נעתרתי להפצרות לינטון וראיתי סרטים צבעוניים שצילם ממראות יפן, שהמעניין בהם הוא זה המראה נערות אמודאיות הצוללות במים עמוקים לשליית פנינים.

ביררתי עם אלישיב פרטי הביקור בסינגפור ובקואלה-לומפור בירת מאלאיה. כתבתי מברק לנורוק בו הודעתי על אפשרות ביקורי במאי כדי להניח בינתיים דעתו ולמען יחדל להפציר כי אבוא עכשיו. כתבתי לדוריאל בטהרן בדבר סידור ביקורי שם.

קיבלתי גזיר עיתון ממנילה - מאמר ראשי על יסוד מסיבת עיתונאים שלי, המתפרסמת במפורט באותו גיליון. המאמר מלא התלהבות להידוק הקשר בין הפיליפינים לישראל וקורא להיענות להצעתי בדבר עזרה והדרכה.

סוף סוף נתקבל משהו מהארץ, בכלל זה גזיר ה"הארץ" המכיל את מאמרי על "שורת המתנדבים" ["היש לתמוך ב'שורה'?", 26.9.56]. במאמר מספר רב של שיבושים, מהם כתוצאה מהעתקה גרועה של הכתב-יד ששלחתי - בכלל זה פסיחה על שורה שלמה - ומהם טעויות דפוס מרגיזות.